חפלה בוורוד: מי אמר שהומואים וערסים לא הולכים ביחד?
מסיבות המוזיקה המזרחית "אריסה" הפכו לליין הכי מדובר בקהילה הגאה. ארז אטיאס, מרוקאי גאה, החליט להתחבר לשורשים וביקר במסיבה האחרונה. בתפריט: הזמרת אתי ביטון, רקדניות בטן לוהטות (שאף אחד לא מסתכל עליהן) ולקינוח - טקס חינה מסורתי. הערב היחיד שבו הערסים מנפחים את החזה, בגאווה

בשביל זה קיים ליין המזרחית הראשון לגייז "אריסה". אותם טיפוסים פוקדים את הליין הזה בקביעות ומרגישים בבית: וודקה רד בול ביד אחת, סיגריה ביד שנייה, שירים מזרחיים אסליים מתנגנים בחלל וסיכוי להכיר איזה בחור, אולי אפילו מישהו מהזן שלהם.
זאת לפחות התמונה שהצטיירה לי בראש לפני שביקרתי לראשונה בליין. באמת האמנתי כי זאת תהיה האוכלוסייה העיקרית שתרכיב את המקום אך התבדיתי. כבר תקופה ארוכה שהקהילה כולה מדברת על סצנת המסיבות המזרחיות של האריסה, ליתר דיוק הליין עובד (מצוין) כבר קרוב לשנה.
מעולם לא חשבתי ללכת לנסות, להתרשם, לבדוק, כיוון שמעולם לא אהבתי את סגנון המוזיקה, ומה לעשות? מוזיקה מגדירה אוכלוסייה, וגם לזו פחות נמשכתי. אך בחודשים האחרונים הוגי הליין, עומר טובי ויותם פפו, התחילו לשווק את המסיבות דרך וידאו-קליפים ברשת פרי עבודתם, אשר בבסיסם שיר עם מזרחי "כבד" המגולם עלי ידי דמויות מוחצנות של הטייפקאסט ההומו הנשי מול המזרחי הערס. הסרטונים המשעשעים צברו תאוצה ברשת ועשו דרכם אף למחוזות בנכר, מכאן שהמניות של המסיבות המזרחיות רק עלו, וכך גם סקרנותי.
השימוש במילה "מזרחית", ולא במילה המשתכנזת "ים-תיכונית", הוא לחלוטין מכוון כי שום דבר אינו מרוכך בליין הזה, החל מהמוזיקה הכל כך לא מיינסטרימית שמושמעת בו וכלה בטקס החינה המסורתי - הקינוח של כל ערב (עוד נגיע לזה).

כך הגעתי למועדון "פוסט" בדרום תל אביב (גם המיקום קצת הארדקור), ובתור הארוך צעירים וצעירות, מכל הסוגים. שום שרשר "חי" מזהב לא עיטר את חזיהם (המגולחים למשעי), שום התקוטטות בכניסה לא נרשמה, וגם קללות בצ'חצ'חית לא התעופפו באוויר. ממש אוכלוסייה קלאסית של מועדון גייז. בעודי מטפס שתי קומות לחלל המועדון התנגן ברקע להיט החתונות האולטימטיבי של זהבה בן ובת ים: "לא תאמיני, יש לי מאהב לטיני, כל יום אוסף אותי בלמבורגיני..."
בפנים היה ייצוג נכבד של... נו, ערסים, אך התחושה הייתה כזו של אחדות וזהות משותפת. המבוכה והחשש הפכו מהר מאוד להנאה צרופה. האנרגיות היו באמת מטורפות: כולם צוחקים, מבלים ונהנים מאווירה מרעננת, ששונה מהאווירה בליינים הרגילים של גייז, כלומר מסיבות טראנס-אלקטרו אפלוליות עם ריח חזק של סקס. לכאן, עושה רושם, אנשים באו באמת כדי לרקוד וליהנות, ופחות כדי לפשוט חולצה
לפתע קלטתי בזווית העין אייקוני קהילה שבאמת לא ציפיתי לראות פה. עברי לידר וגל אוחובסקי עומדים ליד הבר ומחייכים. אם הם פה, מי אני שארגיש אאוטסיידר?
התקרבתי אליהם בקצב השיר של עומר אדם, ושאלתי את אוחובסקי מה מעשיו פה. "מאז שהתחברתי למרגול, הכול הולך אצלי", הוא הסביר. כשאמרתי שהוא הבן אדם האחרון שציפיתי לראות במסיבה כזו, הוא הסתכל עליי בחשדנות ושאל: "מה זה מסיבה כזאת? אנשים באים לפה לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים באמת. אני הכי מכבד את זה, סו וואט אם זה מזרחית".
ופתאום הארה נפלה עליי: יש סיכוי שהגעתי למסיבה הזאת ממקום אליטיסטי? אני מרוקאי, על מי אני עובד. אז מה אם אין לי את השירים האלה בפלייליסט בפלאפון, זה לא אומר שאני לא יכול ליהנות מהם באותה המידה. שיניתי פאזה והתחלתי לסלסל. אמנם לא הכרתי את כל השירים, אבל מה זה משנה? גם ככה כולם נשמעים אותו דבר.
ה"אריסה" התחילה כבדיחה חביבה של שני חברים טובים, טובי ופפו, שהיו נוהגים לערוך מסיבות חינה היתוליות לחברים קרובים בביתם. מהר מאוד המסיבות הפרטיות הפכו לנחלת כלל הקהילה, והם כנראה מילאו חוסר מסוים שהיה קיים בה. השניים ידעו שישנו ביקוש גבוה של קהל הגייז למוזיקה המזרחית.

מצד שני, הם לא ציפו להצלחה כזאת כל כך מהר. כאמור, חלק מההצלחה ניתן לייחס לקליפים הצבעוניים שלהם, שיחצנו את המקום. טובי היה אחראי על הקונספט והעריכה, ופפו הופקד על המוזיקה (גם במסיבה עצמה, אגב).
במבט ראשון, ניתן לחשוב שזוהי פרודיה על הז'אנר, אך פפו מכחיש: "לא הקליפים שלנו ולא המסיבות הם דחקה על מזרחיים. יש לנו המון חיבה והערכה לז'אנר, וגם אנחנו נאלצים להתמודד עם כל מיני סטראוטיפים בכך שאנחנו מפיקים את הליין הזה. המון אנשים מזלזלים במה שאנחנו עושים, ובסופו של דבר הקליפים צוחקים דווקא על האנשים האלה".
בנוסף, כל ליין גייז שמכבד את עצמו מוכרח פנים שייצגו אותו בקהילה, ולרוב אלו הם פני דראג. לעופר ניסים היה בזמנו את אלכס, לשירזי יש את קיי לונג, ול"אריסה" יש את אוריאל יקותיאל, צעיר תל-אביבי שמגלם את דמות הדראג המיוחדת בסרטונים: מצד אחד הוא מלכת דראג מאופרת על עקבים, אך מצד שני הוא אינו חובש פיאה או שמלה מנופחת, ואף מתעטר בשפם קטן וחזה שעיר.
יש משהו במקוריות הזו שבהחלט מייצג את הקונספט הביזארי של הליין ואת השילוב בין מזרחי "כבד" להומו שיכול להיות אפשרי.
2:30. יקותיאל עולה לבמה בבגד גוף צמוד, חולצת מלמלה שחושפת את חזהו השעיר, גרביונים ועקבים. הקהל באקסטזה כי הוא יודע שיקותיאל הולך להכריז על הופעת האורח לה הם חיכו כל הלילה. הערב בתפריט: אתי ביטון, מי שהוכתרה כבר כ"פריצה הגדולה של השנה" במוזיקה המזרחית.

ברפרטואר שלה אמנם רק שלושה סינגלים ("פתגם סיני", "אולי תאמר" ו"גנב שלי"), אך היא עולה לבמה במחרוזת מרוקאית אסלית שמחזירה אותי היישר לבית אבא ואמא. אתי מצליחה לנגוע בקהל, לא רק דרך המוזיקה, גם פיזית. הבמה כל כך קטנה והיא כל כך קרובה, זה מוזר שאפשר לייצר סוג של הופעה אינטימית גם בחפלה מרוקאית.
להבדיל מזמרות אחרות, לא מפחיד אותה להיות מזוהה עם מועדוני גייז. "זה לא המקום, זה האנשים", היא מסבירה ומבטיחה לחזור, גם כשתהיה כוכבת גדולה. מי שעדיין לא הופיעה על במות ה"אריסה" היא שרית חדד, אך מארגני האירוע לא יקבלו אותה בלי דרישות.
"אנחנו נשמח אם שרית תבוא להופיע, אבל נעדיף שתשיר יותר את השירים הישנים שלה ולא את הפופ-מזרחיים שמזוהים אתה היום, כי אין מה לעשות - אנחנו יותר בעניין של ההארדקור", אומר פפו.
שיא המסיבה מגיע מיד לאחר שביטון יורדת מהבמה. טובי, פפו וחברים מתארגנים בחדר האחורי ויוצאים אל הקהל לבושים כפתנים (מעין גלביות, לאשכנזים שבינכם) מסורתיים ואוחזים בשתי צלחות חינה גדולות.
הקהל כולו מתנפל על הצלחות ומושח גוש חינה במרכז כף היד. זה השלב בו מחיאות הכפיים נפסקות, והידיים עולות לאוויר במעין הפגנתיות מרוקאית מצד לצד שקוראת: תראו, יש לי חינה על היד. המזרחיות פשוט פורצת את הארון, וזה לא משנה אם אתה אשכנזי.
נושא המסיבה באותו הערב היה "מאמא דיאלי", ערב מחווה והצדעה לכל האימהות. אמנם יכולתי לספור את כמות האימהות שהגיעו על כף יד אחת (משוחה בחינה), אך נראה היה שהן משתלבות באירוע הרבה יותר ממה שאני השתלבתי בו בהתחלה.
בקיצור, התחושה הראשונית היא שהגעת לשמחה משפחתית דביקה במיוחד, אך כעבור שלושה שירים אתה מבין שמעולם לא שמחת ורקדת ככה בשום אירוע, אולי כי פחדת מה סבתא תחשוב.
נותרת אפוא השאלה אם הליין היה זוכה להצלחה כזו גם לפני עשר שנים, ואם זהו עוד טרנד חולף? פפו מאמין שהליין רק צובר תאוצה כי עכשיו זה הזמן לפריחת "הנישות", ומי שישמור על איכות - ישרוד.
רבים מחבריי האקדמאים רואים בליין ה"אריסה" נושא מחקר רלוונטי ומפזרים לאוויר סיסמאות ותזות של "תופעה חברתית" ו"תרבות פופולרית". לי המילים הללו דווקא מזכירות משהו שאולי כבר הספקנו לשכוח: חריגות, נישה, תופעה - פעם היו אומרים את זה סתם על הומואים.