אני אכתוב כדי לענג אותך: איטו אבירם חוזר במדור חדש
את הקריירה שלי כעיתונאי וכסופר התחלתי ב"מעריב לנוער". צמחתי יחד עם העיתון. רציתי לנוח מהעבודה העיתונאית ויצאתי לשליחות של כמה שנים. כשחזרתי לישראל המשכתי הלאה, והנה, מקץ 20 שנה אני שוב מופיע כאן
עיתונים יומיים צילום: ראובן קסטרו
את הקריירה שלי כעיתונאי וכסופר התחלתי ב"מעריב לנוער". צמחתי יחד עם העיתון, ויחד נהפכנו לנקראים ולנפוצים - הוא ואני. את המילה האחרונה שלי כתבתי ב"מעריב לנוער" לפני 20 שנה. רציתי לנוח מהעבודה העיתונאית ויצאתי לשליחות של כמה שנים מטעם הסוכנות לדנבר בקולורדו. כשחזרתי לישראל המשכתי הלאה, ול"מעריב" כבר לא חזרתי. והנה, מקץ 20 שנה, ממש כמו בסיפור של או.הנרי, אני שוב מופיע כאן.
אנשים אומרים שלא השתניתי בכלל. הם צוחקים עליי, כמובן. השתניתי ועוד איך, וגם "מעריב" השתנה. הנה, כל בני הנוער תאבי הקריאה הללו, שבלעו כל מילת זימה שכתבתי אז, בגרו והיו להורים בעצמם. אלא שילדיהם חיים בתוך מציאות אחרת, שבה המקום המיוחד שהיה שמור לשבועון הנוער בחייו של כל מתבגר כבר לא קיים יותר.
אם אז הם היו צריכים לחכות שבוע ימים בסבלנות עד ש"מעריב לנוער" החדש יביא להם את הכתבות, החדשות והרכילות העדכנית, כיום הם לא צריכים לחכות בכלל. הכול זמין בלחיצת כפתור. עולם התקשורת כבר לא מדבר איתם בשפה של אותיות שיש להן גם ריח של דפוס. הוא מדבר איתם במהירות אלקטרונית. הוא מצייץ להם מכיס המכנסיים, הוא מתקיף אותם באינסוף מסרים מכל מסך שמולו הם נעצרים במשך היום. הוא שולח יד ארוכה ומושך אותם פנימה, אל העולם הווירטואלי האינסופי, ממש כמו חור שחור. ולמרבה הפלא - הם כלל לא חשים מאוימים.
והנה, חלפו 20 שנה ואני שוב כותב בעיתון. והמילים צובעות את הנייר ומותירות בו את עקבותיהן הרכות. ולמרבה הפלא, העיתון הוא עדיין מלך כלי התקשורת. אבל זהו מלך בלי כתר. מלך שניזון משאריות של כבוד. מלך שמנסה להמציא את ממלכתו, ועוד יותר מכך - את נתיניו, בכל
יום מחדש. מלך שעוד לא הרים ידיים, אולי מפני שכלי התקשורת החדשים, יריביו המרים, כלל לא נעצרו כדי לבקש ממנו שייכנע. הם המשיכו כבר מזמן הלאה.
אומרים שבני הדור הצעיר אינם קוראים עיתונים. אולי זה נכון. אני, בכל אופן, איני יכול להתחיל את היום בלי עיתון. בכל בוקר אני נוהג לאסוף אותו ממפתן הדלת ולקחת אותו איתי לשירותים. שעה מאוחר יותר אני נהנה לפתוח אותו שוב בבית הקפה. לפעמים זה לא אותו העיתון, אבל אני שועל עיתונות ותיק. מכיר היטב את הכותבים, את המאמרים, את הכתבות ואת המדורים היותר מעניינים בכל עיתון ישראלי.
איני היחיד המשתתף בטקס היומי הזה של "קפה ועיתון". יש שמקיימים אותו בביתם, יש הפותחים איתו את יום העבודה. אני אוהב את המולת בית הקפה. שם, בין הבאים וההולכים, אני יושב לבדי ובולע מילים, תוך שאני מעיף מבט אקראי על מה שקורה סביבי. לעתים רחוקות אשוחח עם מישהו. בשלב זה של היום העיתון הוא בן שיחי ואין תוכנית טלוויזיה או אתר אינטרנט שיכול להחליפו. אני מתחיל מעמודי החדשות. מרפרף על כותרות, משלים פיסות מידע שאותן קטפתי מכלי תקשורת אחרים ואז נוחת בעמודי הפובליציסטיקה. כאן אבלה את יתרת כוס הקפה - בין כותבי המאמרים של העיתונים היומיים.
כאן, בין ההערכות לתחזיות, בין הדיונים לנימוקים, נבנות גם הדעות האישיות שלי. כאן הנטייה הפוליטית שלי מקבלת חיזוק, או שמזדעזעת כשאני קורא מאמר מנומק היטב. כזה שאולי ישנה את דעותיי.
אני מנסה להתעלם מרכילות זולה ומעיתונאים שרלטנים. כל כך קל לשחק בנו, הקוראים. אני מבכה את האופי האנושי, זה הנמשך אל השמות המפורסמים ובולע כל מילה שנכתבת עליהם. עם זאת, אני חוטא לעתים בנבירה כזאת.
20 שנה חלפו, והמילים נובטות בתוך מוחי ומחפשות מוצא אליך, הקורא. מילים על מקומות סביבך שלא הכרת, או שאולי הכרת באופן שונה ממני. סיטואציות שיעלו בך חיוך או גיחוך, כשאיטיב לתאר אותן. כתף שזופה של אישה בקיץ, יד של ילד האוחז שלגון מטפטף, סיפור קטן, עגול ומדהים, שהתרחש ממש ברחוב הסמוך, אבל אצלי בראש.
וזה יהיה ההסכם בינינו: אני אכתוב כדי לענג אותך, לרגש אותך, לסקרן אותך ולהדריך אותך. ואתה? אתה רק תקרא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם