לב אמיץ: ילדי חולון, היום תשחקו בתרומת איברים
גן הסיפור החדש שהקימה עיריית חולון מותח את גבולות הז'אנר ומספר לילדים הרכים על תרומת איברים. גננת ותיקה בעיר: "ילדים לא בשלים להתמודד עם מוות בכלל, אז עוד עם תרומת איברים? סתם מכניסים להם פחדים לראש"
הספר המחורז והמאויר מביא את סיפורה של הילה, ילדה הזקוקה לתרומת לב, במטרה להנגיש את הנושא לילדים רכים. פרופ' ג'יי לביא, מנהל מחלקת השתלות הלב בבית חולים שיבא, הגה את רעיון כתיבת ספר לילדים הממחיש את חשיבות הנושא, ואפרים סידון ודני קרמן "הרימו את הכפפה".
הספר יצא לאור על ידי הוצאת הספרים "כתר" בנדיבות משפחת קורן, לאחר שאם המשפחה, יהודית קורן ז"ל, אשת חינוך ותיקה, נפטרה בזמן שהמתינה להשתלת ריאות. עד כה הודפסו יותר מ-20,000 עותקים מהספר, המחולקים חינם בבתי הספר ברחבי הארץ על פי דרישה.
מצאנו עותק של הספר גם בספריית המדיטק בחולון באגף "הגיל הרך", והספרנית עצמה הביעה פליאה למראהו: "אני לא בטוחה שמקומו כאן", אמרה, "הוא אמנם כתוב עבור ילדים קטנים, בחרוזים ועם ציורים, אבל זה נושא מאוד קשה. למה הם צריכים לדעת על תרומת איברים?".
לדידה של רינה, גננת בעלת ותק של יותר מ-23 שנים, חשיפתם של ילדים רכים לנושא תרומת האיברים היא מיותרת: "זה לא נושא רלוונטי לילדים בגיל גן. הם לא בשלים להתמודד עם מוות בכלל, אז עוד עם תרומת איברים? סתם
לדבריה, בעוד ילדים בגיל גן נאלצים לעיתים להתמודד עם מוות כדרך חיים ולקבל הסברים בשל מות אדם קרוב או בעל חיים שנפטר, נושא תרומת האיברים רחוק מעולמם: "לא הייתי מכניסה ספר כזה לגן ולא הייתי לוקחת אותם לגן הסיפור הזה. אני מאוד מעריכה את פרויקט גני הסיפור, אבל פה הרחיקו לכת".
חלק מהטקסט שהוקרא להורים לילדים צעירים עורר את חמתם: "הוא בקושי פועם / הוא בקושי דופק / הוא בקושי דם להילה מספק / ואם לא ימצאו לו מחליף – ומהר / כלומר לב אחר / שייכנס במקומו לגוף של הילה / אז הילה למות בקרוב עלולה... / לא חבל?".
"יש משהו מזלזל בהתבטאות הזו – 'לא חבל?'. זו קלות ראש בנושא מאוד מאוד קשה", אומר יאיר, אביהם של עידו ותמר בני השש והשמונה. "אין שום סיבה לנסות בכלל להנגיש לילדים קטנים את נושא תרומת האיברים", הוא מוסיף, "ילד שחלילה נפטר, אין זו בחירה שלו אם לתרום את איבריו או לא, זו הבחירה של הוריו. כל עוד הילד עצמו לא צריך להתמודד עם השתלת איברים כי הוא חלילה חולה, אין שום סיבה שהוא ייחשף לספר או לגן הסיפור".
גם פסיכולוגית הילדים עינת גולן, בעלת קליניקה בחולון, מסכימה כי מדובר בחשיפה לנושא רגיש בגיל צעיר מדי: "תפיסת המוות מתגבשת לקראת גיל שבע, לפני כן זה עלול להכניס את הילדים לפחדים. אני הייתי מציעה להגביל את הספר ואת הביקור בגן לילדים בני שבע או שמונה ואילך, בגיל הזה הם מתחילים להיחשף לסיפורי התנ"ך ולמשמעות האלוהים, ומתמודדים עם תפיסות פשטניות שונות. לפני כן, הם פשוט לא מוכנים רגשית להיחשף לכך, כי הם תופסים רק את הקונקרטי. מה שאינו מוחשי מלחיץ אותם".
מאיר טרוסמן, האומן שיצירותיו מפארות את הגן, מסביר כי הוא שם לו למטרה להמחיש את ספרו של סידון בצורה ידידותית לילדים ולהנגיש להם את נושא תרומת האיברים שחשיבותו גבוהה: "אני אישית מחזיק בכרטיס אד"י והנושא קרוב אלי. אני בהחלט מאמין ברעיון שאחרי שאתה עוזב את הגוף, זה כמו בגד, אתה פשוט נותן אותו למישהו שימשיך את חייו. אין משמעות לאיברים עבור האדם לאחר מותו".
איך מנגישים נושא כל כך כבד לילדים בצורה שאינה מאיימת?
"זה היה מאתגר. לדעתי, כל ילד מתחיל לקלוט כבר בגיל שלוש או ארבע מה שקורה סביבו. ברגע שמספרים לילדים סיפור, הם מתייחסים לזה כאל סיפור ואין להם טראומה מהנושא. אם להורה אין טראומה אין סיבה שלילד תהיה".
הדמויות בגן הן למעשה האנשה של לבבות. אלו מסרים היה לך חשוב להעביר באמצעותן?
"התמקדתי בלבביות ונחמדות, אני רוצה שילד ישמח להגיע לגן. פיסלתי לבבות עם אופי עליז על מנת להימנע ממסר שיש בו עצב וזה האתגר. הסיפור עצמו מתאר ילדה חולה, ואפרים סידון ממחיש את זה בצורה הומוריסטית וחינוכית ומעביר את הרעיון שמי שתורם הוא בסופו של דבר לב אמיץ".
מהי הדמות שאתגרה אותך יותר מכל?
"התורם עצמו הוא בחור שנהרג ויש תמונה שלו בספר, וזה היה האתגר הכי גדול. איך להמחיש זאת כך שזה יעבור לילדים ללא צער ועצב. בספר יש ציור של התורם, אבל אני בחרתי להביע אותו בצורה סמלית על ידי פסל גדול של לב כחול שוכב, במקום לב עומד כפי שנהוג. הצבע הכחול מסמל אצילות, מלוכה. רציתי להעביר את הרעיון שזה מעשה אצילי. יש בלב חלל שמאפשר לילדים לשבת בתוכו ולעבור דרכו, והוא מסמל את החלק החסר שנמצא בפסל של הילדה החולה.
"הילדה מופיעה פעמיים – בהתחלה היא יושבת מנותקת מהסביבה על ספסל, ובסוף היא מופיעה שוב במסגרת פסל בן שלושה לבבות המדמים ילדים, ויש לה לב כחול קטן בתוכה. הדמות שלה בסוף עליזה ורוקדת, זה מתאר את חזרתה לחיים".
טרוסמן מתייחס לגן הסיפור כאל מקום של תקווה: "לדעתי ילדים שחווים מוות של מישהו אהוב בגיל צעיר רק ישכילו מגן הסיפור. הסיפור והפיסול מעבירים תקווה שנובעת מהתורמים. אני בגישה שצריך לדבר על הדברים ולא לשמור בבטן, וגן הסיפור מאפשר לילדים לפתוח את הנושא מנקודת מבט של הצלחה, ללא עצב".
ליאת בנדו, אם לעומר בן השנתיים ולליאן בת החמש וחצי, הביעה תחושה אמביוולנטית לגבי גן הסיפור: "הייתי מחכה עם הספר והגן לגבי שניהם, למרות שיש להם כבר מושגים לגבי מוות. אבא של אחד הילדים בגן של ליאן נפטר, והגננת הביאה פסיכולוגית לגן שהסבירה להם שהוא נהרג ולא יחזור. ליאן לא הפסיקה לדבר על זה כמה ימים. עם זאת, זה גיל קטן מדי להתמודד עם זה במצבים כאלו".
חברת המועצה יוליה מלינובסקי, אם לילד בן ארבע, הביעה תדהמה לשמע גן הסיפור החדש והסכימה עם דברי ההורים האחרים: "לקחו את עניין גני הסיפור רחוק מדי. רוב הילדים שמגיעים לגנים הם מתחת לגיל שמונה, אחרי הגיל הזה הגנים פחות מעניינים אותם. דווקא ילדים כאלו קטנים לא צריכים להיחשף לזה".
באיזה גיל היית חושפת את הבן שלך לנושא?
"לא לפני גיל ההתבגרות. אני תומכת לחלוטין בתרומת איברים, לצערנו זו המציאות ואנחנו צריכים לעשות את זה למען עצמנו, אבל לילדים אין שיקול דעת בנושא".
מה לגבי נושא המוות בכלל, את חושבת שגן כזה יכול להנגיש בקלות את הנושא לילדים?
"אם אני אקח את הבן שלי לשם הוא ישר ישאל אותי למה הילדה עצובה. אז אני אצטרך להיכנס איתו לתוך הסיפור. הוא בגיל שהוא עוד לא מבין את הדברים האלו. אני הייתי ממציאה לו סיפור אחר אם היינו מגיעים לשם".
אירוע פתיחת גן הסיפור נערך במעמד ראש העירייה, מוטי ששון, ובהשתתפות יו"ר המרכז הלאומי להשתלת אברים, פרופסור רפי ביאר, שאמר: "אני מקווה שהדור הצעיר יבין ויעביר את הנושא החשוב הזה וכך נוכל כולנו לתת חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם