ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

שוער הכדורגל שהפך למשורר: סיפורו של משה שמאי

השוער המיתולוגי של הפועל חולון בשנות השישים מודה היום שכדורגל מעולם לא היה אהבת חייו. עם שני ספרי שירה ביד ועוד המון שירים במגירה, משה שמאי מנפץ את התדמית המחוספסת של הכדורגלנים

-סיפורו של "השוער המתאבד"

אוהדיה הוותיקים של הפועל חולון בכדורגל יעידו כי השם משה שמאי – עוד לא נס ליחו. מדובר בשוער המיתולוגי של הפועל, האיש הצנוע והרגיש שהצליח לבלום מספר לא מבוטל של בעיטות לעבר שערו במהלך הקריירה שלו, ובפעמים שהדבר לא עלה בידו – הוא אף הזיל דמעה או שתיים. לא בכדי לקח שמאי את ההפסדים ללבו, שכן מדובר באדם שהתברך בנפש אומן.

אשתקד יצא לאור ספר שיריו השני של שמאי: "רגעים שקופים", העוקב את ספרו הראשון "כמעט מאוחר" שיצא לאור בשנת 2000 ובהם מאוגדים מקצת מהשירים פרי עטו של השוער שניחן בכישרון כתיבה מרשים.

רובם עוסקים בחיי היומיום, תחושות, מאוויים, כיסופים ורגשות. על אף התדמית המחוספסת המתכתבת עם שחקני כדורגל, שמאי אינו חושש לבטא את רגשותיו על הדף וכך עשה, לדבריו, מאז ומעולם.

"אני חייב להקריא לכם קודם כל את השיר שכתבתי מתוך געגועיי לכדורגל", הוא פונה אלינו בפתח המפגש שלנו בסלון ביתו המעוצב למשעי, "קראתי לו 'בזיכרוני' והוא נכתב לאחר שסיימתי לשחק". השיר נחתם במילים "שוב שאגות מהקהל / שבות אלי כמו עוד גל / אולי זה דמיוני מטעה / קשה לי כבר לדעת / גופי בוגד, עיני דומעת / הו זמן מופלא שעבר".

שמאי, בן 66, פורש על שולחן הסלון עדות לשתיים מאהבותיו – תמונות בשחור לבן מימי תהילתו, ואוסף ספרי שירה שלא יבייש אף מרצה לספרות. "אני מעריך כל כך הרבה משוררים, את יונה וולך, נתן זך, שכעסתי עליו שהשווה את ביבי לנאצי, זה אכזב אותי, סילביה פלאת שלמרות הקושי הרב בקריאת שיריה אני מתעקש שוב ושוב לחזור אליה".

אפילו את פריצתו לתודעת עולם הכדורגל הישראלי מתאר

שמאי באמצעות משפט של ויסלבה שימברוסקה, המשוררת הנערצת עליו, כלת פרס נובל:

"היא אמרה דבר כל כך נכון – 'נסיבות החיים קובעות את בחירתם', וכך בדיוק נכנסתי לכדורגל המקצועי. שיחקתי כנער בקבוצת נערים בשכונה, ויום אחד הגיע מנהל קבוצת הכדורגל של הפועל חולון לצפות במשחק, התרשם מכישוריי כשוער והפציר בי רבות עד שהסכמתי להיכנס כשחקן מן המניין לקבוצה".

בכל זאת עשית מזה קריירה.
"נכון, אבל לבי תמיד היה בשירה. תמיד הרגשתי קצת כמו עוף זר, מתבונן בדברים אחרת, מחפש את היופי שבטבע, מעופף".

מאי פרש מכדורגל בשנת 1972 כשהוא בן 26 בלבד, עם הולדת בתו הבכורה טלי (רויטל). "עוד יכולתי לשחק, זה לא היה גיל הפרישה, אבל האמת היא שכדורגל לא היה באופי שלי. את המקום שלי נתתי לשוער רודיק בקלות, לא נלחמתי על המקום שלי".

"קראו לו השוער המתאבד", מספר מנחם כהן, תוך שהוא מעלעל בתמונות שמולנו ומזהה כל אושיה וכל מגרש. "אני מקנא באנשים שהם כל כך נלהבים מכדורגל", מחייך שמאי לכיוונו, "אני אף פעם לא הייתי כל כך נלהב".

למה קראו לך השוער המתאבד?
"כי היה לי אומץ – הייתי גמיש, הייתי זריז".

יוסקה מיזלבך, שאימן את קבוצת הפועל חולון בכדורגל בתקופה בה שמאי שיחק, מעיד כי שמאי היה שוער מצוין. "הוא היה אדם מאוד נחמד, הסתדר עם כולם, עדין כזה. אף פעם לא היו לי טענות נגדו. הוא נחשב לשוער מצוין". בצניעות מפנה שמאי את תשומת לבנו לשוער גדול אחר, "פיכה ניניו היה שוער יותר טוב ממני".

מיזלבך מעיד כי היחסים עם השחקנים היו מאוד משפחתיים וחמים: "היינו כמו ידידים, הייתי סוג של אבא לקבוצה. לאחרונה שלח לי משה את ספר השירים שלו עם הקדשה אישית, ומאוד התרגשתי. הוא כותב המון על עצמו ועל הרגשות שלו. תמיד הוא היה הרגיש שבחבורה".

שמאי מספר שכילד מאוד אהב את המשחק, כל עוד נשאר ברמה החובבנית. "ברגע שהגעתי לליגת הלאומית הלחץ היה איום ונורא, התחרותיות הזו הדירה שינה מעיני לילות שלמים לפני משחקים".

מה עזר לך להרגע ברגעים כאלו?
"העיסוק שלי בשירה. זה בדמי, עוד מילדות. כשחזרנו מהמשחק בבאר שבע, אחד הגדולים שלי, הפסדנו בדקות האחרונות. כשישבתי באוטובוס, וכתבתי וקראתי שירה".

איך קיבלו את זה חברי הקבוצה? לא זלזלו בך?
"לא, הם לא ממש התייחסו לצד הזה בי. זה לא הפריע להם. תראי, שחקני הכדורגל - זה לא שלא היינו אינטליגנטים, אבל לא היינו משכילים במיוחד. היה קשה להיות שחקן ליגה וגם ללמוד, זה לא התאפשר. אני סיימתי תיכון בלימודי ערב, כי התאמנו שלוש פעמים בשבוע. למי היה זמן?"

את אשתו אילנה הכיר שמאי כשהיה בן 23 והיא בת 16. לאחר כשנתיים הם נישאו. "הכרנו באירוע של יוסקה מדינה. היא הייתה יפהפייה, הילדה הכי יפה בחולון. עד היום אשתי היא אישה מאוד יפה", הוא אומר.

כשפרש ממשחק פעיל נתקל בלגלוג קל מכיוון חבריו. "זיתוני צחק על זה ואמר 'בגיל כזה פורשים?'. פרשתי כי לא היה לי נוח לשחק עם השוער שהחליף אותי. הוא היה אדם כוחני, קשה עורף. רודיק היה מת לשחק.

"באמצע המשחק, פתאום בא רודיק ואמר לי – בסרגליק אמר שנתחלף. אז אני האמנתי לו, יצאתי מהמשחק והלכתי לכיוונו של בסר ששאל אותי 'למה הלכת? לאן אתה יוצא?', ואמרתי לו 'רודיק אמר לי שהוא מחליף אותי'. בסר צעק 'קדמת!'", צוחק שמאי, "הייתה לו מן מילה כזו כשהוא התעצבן. הוא אמר 'מה קרה לך? תשמע מה אני אומר!'".

לאחר פרישתו מכדורגל התמסר שמאי לעבודה כצייר שלטים, ואנו מופתעים לגלות כי כישרונו האמנותי אינו מסתכם בשירה בלבד. "ציירתי את הכריכות של שני ספריי וגם את התמונות האלו", הוא מציג בפנינו ציור של אישה ערומה על רקע נוף רך, המשדר תחושת אימפרסיוניזם וציור בטכניקה מודרנית יותר של פרח אדום עז המזכיר אברי רביה נשיים.

"אני מאוד בוטה לפעמים, אני אוהב את העיסוק בארוטי. ציירתי את הציורים האלו לפני כמה שנים ואני יותר מתחבר לפרח, זה הסגנון שלי. את הציור של האישה ציירתי במסגרת חוג לציור ולא אהבתי שכיוונו אותי. מבחינת חוש הציור שלי, הרגשתי שזה לא לגמרי משקף אותי", הוא מסביר.

גם בספרו "רגעים שקופים" ניתן למצוא רמז לעיסוק בארוטיקה בשיר "הספד לאהבה" הנפתח בשורות: "אל תלבשי את זאת השמלה / נושקים חמוקייך לבד. / אל תניעי גופך בריקוד / זרים לוטשים בך מבט. / ותדעי גם אם עיני אעצום / עוד אראה ולא רק פנייך. / ככל החולם לו חלום / חלומי יהיה רק עלייך".

"לא רציתי להכניס שירים ארוטיים לספר הזה, למרות שיש לי הרבה כאלו במגירה", הוא מחייך, "אבל בני אלון שיזם את תהליך ההוצאה לאור, התעקש להכניס אחד לפחות".

איך הגיבה אשתך לשירים שלך?
"השיר האחרון הוא ཤ שנות נישואין' ולא רציתי להכניס אותו לספר, אבל המוציא לאור התעקש. אשתי אישה חזקה מאוד ולקחתי אותה להוצאה לאור. כשהגענו המוציא לאור שאל אותי אם כתבתי את כל השירים לבדי ולא העתקתי כלום. עניתי לו 'לא העתקתי, אבל מחמיא לי שאתה שואל אותי כי זה אומר שזה שווה משהו'. הוא אמר לאשתי – 'אם אני מוציא את הספר הזה וכותב עליו נתן זך זה נקנה בצורה בלתי רגילה'. זה מאוד הלהיב אותנו".

אילנה מתחברת לשירה?
"היא לא קשורה לשירה במיוחד, אבל היא אוהבת את השירים שכתבתי לה. אילנה הייתה המומה מהשירים שלי. היא מתלהבת ממה שאני כותב".

אלון הוא בנו האמצעי של שמאי והוא בן 39. בתו הבכורה, טלי, בת 40. 19 שנים לאחר לידתו של אלון ביקשה אילנה להביא ילד נוסף לעולם, ושמאי התרצה.

"הבאנו את שני, היום היא בת 19 והייתי כבר בן 47 כשהיא נולדה. אני מרגישה שאני סבא לא טוב לאופיר ונוי, ילדיו של אלון, אולי כי שני הגיעה בגיל כל כך מאוחר. אני מאוד אוהב אותם ואותה, שלא תחשבי לא נכון. היא הילדה של אבא. כתבתי עבורה עשרות שירים".

שמאי מוסיף שקשה לו להתחבר לדור הצעיר, העסוק בחידושים הטכנולוגיים האחרונים ולא טורח להביט סביבו ולספוג את שלעולם יש להציע: "נהגתי לנסוע שנים באוטובוס, לא כי הייתי חייב אלא כי רציתי. זה אפשר לי להתבונן באנשים שסביבי, לשמוע, להסתכל על התגובות שלהם. אין לי הרבה חברים, אם לא אשתי אין לי כמעט חברים. אני אוהב יותר את הבדידות, אבל אני אוהב לשבת בין אנשים כדי להתבונן בהם".

למה אתה מעדיף לא להתקרב לאנשים?
"לא שאני מעדיף לא להתקרב, אני פשוט לא כל כך נמשך להיות עם אנשים. אני תמיד רואה את עצמי זר, תמיד אני מסתכל על עצמי מבחוץ".

אתה מרגיש שהשירה עוזרת להבין מה אתה בעצם רואה כשאתה מתבונן על עצמך מבחוץ?
"כן, ואני כותב המון שירים על הכתיבה ועל השירה עצמה, על כך שזו נחמה מאוד גדולה בשבילי. יש גם משהו בדף חלק שאתה עכשיו ממלא במילים, שמאפשר לך להשאיר מקום לתיקון, דבר שלא קורה הרבה בחיים האמיתיים".

בשירו "זרות" מבטא שמאי את התחושה האמביוולנטית המלווה אותו לכל אורך חייו כמשורר ושחקן כדורגל: "הייתי די מנותק מהעניין הזה, מכר הדשא", הוא אומר, "כשאני עם משפחה וחברים וכותב שירה, אני מרגיש עצמי, אין לי התלבטויות. אני מאוד מחובר לעצמי כשאני כותב".

שמאי מפנה את תשומת לבנו לשירו "השמים שלי" שנכתב בעקבות שירה של שימברוסקה "שמים": "אני מכיר בכך שהיא מתייחסת לשמים כאילו הם טבועים בכל דבר, בך, בי, באדן החלון הזה, אבל  זה גורם לי לאבד את השמים שלי שאני כל כך אוהב – השמים עם שקיעת הפטל ועם הציפורים הנודדות וכל מה שנלווה לזה. אני מרגיש שדרך כתיבת השירה אני יכול לבטא בדיוק את מי שאני ומה שאני חושב, השירה מייצבת אותי, כמוט בידי לוליין המהלך על חבל. אני כותב כדי להקפיא רגעים על הדף הלבן".

על האופן בו חווה שמאי את העולם, הוא מעיד כי הוא מייחס לרגש חשיבות עליונה ולפעמים הדבר בעוכריו: "גם בהחלטות של קריירה ומשפחה נתתי משקל כבד לרגש. אני אומר לבת שלי – אל תהיי רגישה כי בי זה התנקם לעיתים. אני מרגיש שבימינו לרגש יש פחות מקום, כי הצדק נעלם מפני הכוח".

רבים משיריו של שמאי עוסקים בכאב שבאובדן, הוא אף הקדיש את השיר "ילדי האש הכבויים" לתא"ל ארז גרשטיין ז"ל שנפל בלבנון.

היה לך קשר עימו או עם משפחתו?
"לא הכרתי אותו, אבל כששמעתי שנפל כתבתי לו את השיר. רבים שאלו אותי למה אני לא שולח למשפחתו את השיר ואני מרגיש לא נוח לשלוח, אני לא יוזם". "זה בגלל שאתה צנוע", מוסיף כהן.
"כתבתי גם את השיר 'לבכות בעיניים פקוחות' נוכח אירועים שראיתי בטלוויזיה כשעקרו למתנחלים את העצים, וזה ממש גרם לי להיקרע מבפנים ובתקופת הפיגועים לפני מספר שנים כשהיה מאוד לא שקט.

"כשהיינו בעזה, כתבתי את השיר 'אבודים בין הסמטאות'. אבל אל תחשבו שהכל אצלי עצוב", הוא מחייך. "לפני עשר שנים כשעברנו לגור פה, בדוד אלעזר, לא היו את כל הבניינים שיש פה כיום, היו שבילי עפר וקוצים ופרחי בר. פתאום עברו חיפושית ולטאה ועל זה כתבתי את 'הו דרכי' - על הדרך חזרה מהעבודה הביתה השופעת טבע ונוף".

שמאי נמצא כיום במרחק של חצי שנה מפרישה ועובד מזה שלוש שנים בתחנת דלק בתפקיד ניהולי. פרט להיותו מנהל התחנה הוא גם עוזר לתדלק כשמתעורר הצורך, ואף עבד כמתדלק מספר חודשים.

איך העברת את הזמן בתחנה כשתדלקת?
"כתבתי המון. זו ממש לא עבודה מאתגרת. הפלגתי לעולמות אחרים, מצאתי את היופי באנשים ובמכוניות, בפיח ובלכלוך, וכתבתי את השיר 'שב לזמן אחר' שנמצא בספר".

איך הרגשת בתור מתדלק? בטח חלק מהאנשים זיהו אותך ותהו לגבי שינוי הקריירה.
"הרגשתי שאני עושה משהו ללא סיפוק. אותי זה לא סיפק. זיהו אותי הרבה אנשים. בהתחלה זה היה פוגע, מעליב – שאלו אותי במין נימה מזלזלת 'מה, אתה מתדלק?'. אנשים לא הבינו מה אני עושה פה. התמודדתי מולם ואמרתי שזה צורך הזמן ודברים משתנים, כל עבודה מכבדת את בעליה".

בטח גם הרבה אנשים שרואים אותך בדוכן של ההוצאה לאור "סער" בשבוע הספר מופתעים שאתה כותב שירה.
"מאוד, זה כמו ברודף העפיפונים - האבא אומר למשרת שלו 'בני קורא שירה, בנים אינם קוראים שירה, בנים משחקים כדורגל', וזה מבטא בדיוק את הקונפליקט שחייתי איתו כל חיי ועכשיו מתבטא גם בפומבי".

בשנת 2008 שלח שמאי את ספרו הראשון "כמעט מאוחר" לנשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיב בהערכה בדברים: "תודה עבור ספר שיריך 'כמעט מאוחר', אלו שירי אהבה נוגעים ללב, וטוב שהתחייבת בשיר היפה 'שאלתי זמן' כי 'לעולם אשוב לגמוע זמן ולכתוב'".

אתה מתכנן להוציא ספר שירים שלישי?
"כן, בקרוב גם אפרוש לגמלאות ואני רוצה קצת לטייל. זה נותן לי השראה, לראות מקומות אחרים. חוץ מזה אשמח להוציא עוד ספר, יש לי עוד הרבה שירים במגירה", הוא מחייך.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...