ראשי » מקומי » השרוןגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מיהי השופטת דפנה בלטמן-קדראי, אויבת הפרקליטים?

מכל השופטים בישראל דווקא דפנה בלטמן-קדראי הנחבאת אל הכלים, היא זו שיצאה למלחמה בעורכי הדין. "הם נבערים, רדודים וחצופים", אמרה נשיאת בתי המשפט השלום במחוז המרכז ותושבת אבן יהודה, ועוררה סערה גדולה. איך הפכה בתו נעימת המזג של פרקליט המדינה לשעבר למטיפה בשער ולאויבת הפרקליטים? פרופיל

ברגע אחד הצליחה השופטת דפנה בלטמן-קדראי, תושבת היישוב אבן יהודה שבשרון, לזכות בפרסום ובחשיפה שלא זכתה להם ברוב שנותיה על כס המשפט.
 
דברים שנשאה בכנס של לשכת עורכי הדין בתל אביב לפני כמה שבועות העלו לכותרות את הנשיאה האנונימית של בתי משפט השלום במחוז המרכז. "עורכי הדין הם נבערים, רדודים וחצופים", אמרה בלטמן-קדראי והקפיצה את הפיוזים של בכירי לשכת עורכי הדין.

"אנחנו נתקלים בבערות בלשון. בבית משפט בראשון לציון התקבלה לאחרונה בקשה שכותרתה 'בקשה בעולה', ואני אומרת שאסור למי שכתב את הבקשה הזו להיות עורך דין בישראל. לא יכול להיות שעורך דין לא יידע את השפה".

התבטאותה של בלטמן-קדראי הייתה חריגה בכל קנה מידה. אף שופט בישראל לא הרשה לעצמו עד היום להשתלח בחריפות נגד מי שאמורים להופיע מולו באולמות בתי המשפט. גורמים בתחום המשפט שעימם שוחחנו השבוע אמרו כי בלטמן-קדראי היא השופטת האחרונה שאפשר היה לצפות ממנה לדברים כה נוקבים.

בימים כשגרה היא עוסקת בעניינים הרחוקים מלעורר סערה ציבורית. מעטים מפסקי הדין שלה זכו להתעניינות תקשורתית, אף החלטה משמעותית או תקדימית לא רשומה על שמה וחיפוש הערך שלה בגוגל לא מניב תוצאות רבות. ולמרות הכול, דווקא היא אמרה אולי את מה ששופטים רבים חושבים אך מעדיפים לשמור עמוק בבטן.

משפטנים ועורכי דין שעבדו מול השופטת בלטמן-קדראי מציגים אותה כ"שופטת בסדר גמור". יעילה, בעלת מזג שיפוטי נוח וככזו הנמנעת מסחבת, אם כי רחוקה מלהיות עילוי. "הציבור צריך שופטים כמוה, בעלי כושר הקשבה והתנהגות ממלכתית", אומר עליה אב בית הדין המשמעתי של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין, עו"ד אבי אודיז.

דרכה של בלטמן-קדראי לעולם המשפט כאילו סומנה מראש. אביה יונה בלטמן היה אחד מבכירי עורכי הדין בישראל בשנות החמישים והשישים, ולימים שימש כפרקליט המדינה. בלטמן האב היה התובע במשפטו של ג'ון דמיאניוק, ובשלהי כהונתו עסק בפרשת קו 300. השתלבותה של בלטמן-קדראי באולמות בתי המשפט הייתה אפוא טבעית.

"כבר בתיכון היא נטתה לתחום הזה", אומרת עליה אמה אטה. "בבית שוחחנו הרבה מאוד על התחום. זה היה בית של עורך דין ורבים מחברינו הם עורכי דין. בתי הבכורה, עירית, שפרשה מהמשטרה בדרגת נצ"מ, החליטה ללמוד משפטים. בננו מנחם ז"ל למד גם הוא משפטים וניבאו לו עתיד מזהיר. לצערי, הוא נהרג בשנה האחרונה ללימודיו. דפנה הגיעה הכי רחוק בתחום".

מאמצע שנות השמונים ועד שנת 1998 עבדה בלטמן-קדראי כעורכת דין פרטית. את משרדה היא סגרה לאחר שמונתה לשופטת שלום במחוז תל אביב. עיקר התמחותה היה במשפט אזרחי ומינהלי והיא כמעט שלא עסקה במשפט פלילי. בשנת 2002 היא הועברה לכהן כשופטת בבית משפט השלום באילת. להבדיל מבתי משפט אחרים שבהם עובדים עשרות שופטים, רשמים ופקידים, באילת יש שלושה שופטים בסך הכול. אף שלא הייתה לה עבודה רבה, השופטת בלטמן-קדראי זכתה פה ושם לאזכורים בתקשורת.

העיתונות המקומית באילת ביקרה את בלטמן-קדראי על כך שדנה במשפט שניהל סגן ראש העירייה, אלי לנקרי, נגד אורן קדוש, עוזר ראש העירייה לשעבר, חרף העובדה שבעלה חזי עבד בעירייה כיועץ גינון. ערעור שהגיש קדוש על פסק הדין של השופטת נדחה. במקרה אחר איים אדם מעורער בנפשו לרצוח את בלטמן-קדראי. לאחר שנעצר, בלטמן-קדראי דנה בעצמה בהארכת מעצרו מכיוון שהשופט השני בבית המשפט היה מחוץ לעיר.

בפסק דין אחר מתקופת כהונתה באילת היא הורתה למשטרה לבנות לתושב העיר שולחנות רולטה. המשטרה החרימה את השולחנות, ולאחר שהתברר כי הדבר נעשה שלא כחוק התברר כי אלמוני השליך אותם לפח. בלטמן-קדראי לא היססה לבקר את המשטרה ולהורות לה לפצות את האיש בשולחנות חדשים.

בשנת 2007 חזרה בלטמן-קדראי למרכז הארץ והחלה לעבוד כשופטת בבית משפט השלום בנתניה. "היא שופטת נוחה באופן יחסי", אומר עליה אחד מעורכי הדין המוכרים בעיר. "הכוונה לכך שהיא נוחה יחסית לקוצר הרוח המאפיין שופטים בתקופה הזאת של ריבוי עורכי דין. היא שופטת בעלת מזג שיפוטי נוח מאוד. ההחלטות שלה מנומקות וסבירות".
 

אותו עורך דין אומר כי בלטמן-קדראי אינה נרתעת מלבקר את הממסד. "יש לה הרבה החלטות לגבי מינהל מקרקעי ישראל שבהם היא קבעה שהמינהל אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו בקרקעות המדינה. היא קבעה רף גבוה של מחויבויות ציבורית והגינות. היו לה החלטות ביניים בנושא המושבים בצרה ובני ציון ובהן היא הצרה את צעדי המינהל והטילה עליו חובת הגינות".

אחד התיקים שבהם השופטת שלחה חצים לכיוונו של המינהל עסק בתביעה נגד מושב רשפון. המינהל נלחם בהקמת העסקים בתחומי היישוב, ובלטמן-קדראי הורתה לו לנהל חקירה רצינית כתנאי להמשך הדיון. לאחר שהמינהל לא נענה לדרישתה, השופטת מחקה את התביעה. "היא קבעה בעבר שהמינהל אינו חייב לאכוף בדווקנות את החוזים שלו למול בעלי הנחלות וכי עליו לפרש באופן נרחב מושגים בסיסיים בחוזה זה", אומר הפרקליט מנתניה. "היא לא תמהר להוציא צווי הריסה נגד מבנים".

למרות הדברים הללו, בפסקי דין אחרים שעסקו בחריגות בנייה בלטמן-קדראי לא נרתעה מלהוציא צווי הריסה ופינוי למבנים לא חוקיים והטילה על העבריינים קנסות כבדים. לא רק עברייני בנייה חטפו ממנה על הראש. גם חברת התעופה אל-על ספגה מנחת זרועה. הביקורת שלה נאמרה בפסק דין בתביעה שהגיש נגד חברת התעופה ד"ר אפי כרמי, רופא שיניים מהאזור.

כרמי חזר לארץ עם אשתו מארצות הברית, והתבקש על ידי דיילת בחברה להעביר חבילה סגורה לילד חולה סופני בישראל. כרמי נעתר לבקשת הדיילת והביא את החבילה לארץ, אך בנתב"ג התברר כי היא מכילה מכשיר מוזיקלי המחויב במכס. בני הזוג כרמי עוכבו לחקירה במכס. כשהשתחררו הגישו תביעה נגד אל-על. בלטמן-קדראי ביקרה בהחלטתה את חברת התעופה: "היא לא בדקה מראש את תוכן החבילה, לא תיעדה פרטי נוסע שביקש לשלחה, לא ערכה חקירות ובדיקות ראויות ולא ציידה את התובעים באישורים רשמיים להובלת החבילה על מנת לחסוך מהם טרדות ותקלות".

רגע לפני שחייבה את אל-על לפצות את בני הזוג כרמי ב-30 אלף שקל, היא חתמה את הכרעת הדין שלה בהאשמה: "זדון של ממש עמד מאחורי מצג השווא (של החברה) ואין ענייננו בקלות ראש בלבד".

בשנת 2009 קודמה בלטמן-קדראי לתפקיד נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז וגברה בדרך על שופטים מנוסים כמו אהרון גולדס ושמואל ברוך. מינויה של השופטת היה אחד מתוך שורה של מינויי נשים לתפקידים בכירים במערכת המשפט שבראשה עומדת כידוע דורית בייניש.
 

במסגרת תפקידה אחראית בלטמן-קדראי על כל בתי משפט השלום במחוז המרכז – מרחובות ועד נתניה. "עדיף שופט מאוזן, נחמד והוגן מאשר שופטים שהיו עילויים גדולים לא היה נעים להופיע בפניהם בגלל חוסר נכונותם לשמוע שטויות", אומר עו"ד אודיז. "אם הייתי שר המשפטים, הייתי מעדיף שופטים מאוזנים כמוה".

אפילו עו"ד אילן בומבך, לשעבר יו"ר מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין, הגוף שמסמיך את עורכי הדין "הנבערים, הרדודים והחוצפנים" כלשון השופטת, לא מתבייש לפרגן לבלטמן-קדראי. שופטים מקודמים הרבה פעמים על סמך היעילות שלהם. בודקים אם הם מסיימים תיקים ואם הם יודעים לחתוך דברים ולהכריע. לבלטמן-קדראי יש שם טוב כשופטת הגונה, יעילה ומקצועית".

לא מן הנמנע כי תפקיד הנשיאה הוא שהעניק לבלטמן-קדראי את ההשראה לצאת חוצץ נגד עורכי הדין שניצבים בפניה מדי יום. באפריל 2010 הגיעה בלטמן-קדראי לכנס ועד מחוז תל-אביב שנערך באילת. במהלך דיון על אתיקה מקצועית, היא אמרה כי השופטים צריכים לתרגל מיומנויות של ניהול גן ילדים ולהתמודד עם יחס מחפיר של עורכי דין אלה כלפי אלה.

הכנס בחודש שעבר היווה קרקע פוריה להמשך המתקפה שלה נגד הפרקליטים. "התחרות הפרועה בשוק עורכי הדין גורמת לרדידות. התנהלות עורכי הדין באולם בית המשפט היא חצופה ושערורייתית", הטיחה השופטת בכנס. "אנחנו נתקלים בבערות בלשון. אצל עורכי דין הלשון היא כלי עבודה. בבית המשפט בראשון לציון התקבלה לאחרונה בקשה שכותרתה 'בקשה בעולה'. ואני אומרת שאסור למי שכתב את הבקשה הזאת להיות עורך דין בישראל. לא יכול להיות שעורך דין לא יידע את השפה. בשום פקולטה לא לומדים על אתיקה ועל כבוד המקצוע. אנשים לא נחשפים לערכים הבסיסיים ביותר שעליהם אני גדלתי: ערכים של שליחות, כבוד והתמקצעות".

בלטמן-קדראי לא התרגשה מהעובדה שרוב המאזינים לה היו עורכי דין בעצמם והמשיכה להצליף באלה שאמורים להיות סמל המהוגנות. "עורכי דין לוקחים על עצמם תיקים בתחומים שהם לא מבינים בהם דבר וחצי דבר. לא יעלה על הדעת שיגיע עורך דין כזה וכל פעולה שלו בתיק תהיה שגויה. עורכי דין גם לא מתייצבים לדיונים שנקבעו להם. הולכות ומתרבות תביעות רשלנות מקצועית נגד עורכי דין, אבל גם התביעות האלה מנוהלות ברשלנות. מה תכתוב על עורך דין שלא הגיש תצהיר בזמן כשאתה בעצמך לא הגשת תצהיר בזמן?".

את הידרדרותו של המקצוע שפעם נחשב ליוקרתי כמו רופא, תלתה בלטמן-קדראי במציאות הישראלית של שנות ה-2000. "הדור הצעיר לא גדל על ספרות אלא על סרטים של ריאליטי. לפי הסרטים האלה מי שמגיע מהר יותר לכסף עם מינימום מאמץ – הוא המצטיין. האתוס הוא של בגידות ובוגדנות וערמומיות. איפה היושרה שתמיד סימלה את מעמדו של המקצוע? התחרות הפרועה גורמת לרדידות. מקבלים פחות שכר טרחה, השוק פרוץ לחלוטין, פחות לומדים ופחות מכינים את התיק. ההתנהלות באולם בית המשפט היא חצופה ושערורייתית".
 

הדברים הנוקבים של השופטת בלטמן-קדראי עוררו הדים רבים שנשמעים עד היום בפקולטות השונות למשפטים. לצד אלה שחותמים על כל מילה שאמרה השופטת, יש גם הסבורים כי היא הרחיקה לכת. "בקרב עורכי הדין יש כאלה ויש כאלה", אומר שופט בכיר בדימוס. "יש גם עורכי דין מקסימים. בסך הכול יש 47 אלף עורכי דין בארץ, אז איך אפשר להכליל? אי אפשר להשמיץ עורכי דין".

"לא הייתי עושה הכללות כאלה", מוסיפה שופטת בכירה בדימוס. "יש עורכי דין מצוינים ויש כאלה שפחות. אולי כיום זה קצת יותר קיצוני. פני הדור כפני הכלב. אולי יש יותר בוטות, אבל אי אפשר לעשות הכללה. יש גם עורכי דין נחמדים".

עו"ד בומבך אומר כי השופטת בלטמן-קדראי עשתה עוול לכלל עורכי הדין בישראל והכתימה ציבור שלם. "אני חושב שכל אמירה כוללנית היא בעייתית. אני לא יודע אם הדברים צוטטו נכון בשמה, ואם כן זו אמירה לא ראויה ולא מתאימה. אני מסכים שיש ירידה ברמה של עורכי הדין. מטבע הדברים, כאשר מדובר בהצפה של משפטנים, אז תנאי הקבלה הרבה יותר קלים מאי פעם. ובכל זאת, האמירה של השופטת מרחיקת לכת ואין לה עיגון עובדתי. עדיין יש עורכי דין מעולים ששומרים על אתיקה. להגיד ככה על עורכי דין זה כמו להגיד שכל השופטים נוקטים יחס מחפיר. צריך להיזהר כשמכתימים ציבור שלם של אנשים, שמא הדברים יתפרשו לא בצורה ראויה".

מי שתומך בדבריה של בלטמן-קדראי הוא דווקא עו"ד אודיז, חבר בכיר בלשכת עורכי הדין. "יש מידה של צדק בדבריה. בזמני למדו באוניברסיטה ארבע שנים של לימודים אינטנסיביים ורציניים, והתמחו שנתיים. כיום לומדים שלוש שנים במכללות יום או יומיים בשבוע ועושים התמחות של שנה שזה בפועל תשעה חודשים. התוצאה היא שעורכי דין מקבלים רישיון למרות שלא ליוו תיק אחד מראשיתו עד סופו. זה בלתי נסבל". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...