ים של דמעות: למרות האסונות, דין סיים את קורס הצוללות
דין אוטמזגין לא חלם לשרת בצוללות, אבל כשהחל את הקורס המאוד יוקרתי התחיל לאהוב את מה שכינה "קופסת שימורים". ואז באו המכות: דודו, סבתו ובת דודתו נפטרו תוך זמן קצר. הוא התפרק ורצה לעזוב, אבל לבסוף החליט להישאר. בשבוע שעבר סיים את הקורס. "הסיכה הזו היא בשביל כל האנשים שאיבדתי", הוא מכריז
בין בוגרי הקורס שמתחילים בימים אלה את השירות שלהם כלוחמים בצוללות, נמצא גם סמל דין אוטמזגין (20) מקרית אתא, שהצליח לעבור בהצלחה את 15 החודשים של הקורס המתיש, ובשבוע שעבר, כאמור, הפך רשמית לצוללן בחיל הים.
למרות ההצלחה והתפקיד החדש במערך הצוללות הישראלי, אם הייתם שואלים את אוטמזגין לפני שנתיים על הכיוון בו יבחר כשיגיע הרגע להתגייס לצה"ל, חיל הים בכלל והצוללות בפרט הם משהו שמעולם לא עלו בדעתו. לצערו, וגם למזלו של אוטמזגין, החיים הובילו אותו אל דרך אחרת, רצופת מבחנים וקשיים, אך הוא הצליח להתגבר על הכול ולמצוא את הייעוד שלו בצבא ואולי גם בהמשך החיים.
כנער, גדל אוטמזגין בקרית אתא, למד במגמת ביולוגיה ומחשבים בתיכון רוגוזין, שיחק כדורגל במחלקות הנוער של עירוני קרית אתא והפועל חיפה, חלם להיות כדורגלן מקצוען בליגת העל ואם זה לא יקרה, אז טייס בחיל האוויר.
"בוא לא נדבר על כדורגל, זה מקרה כואב", אומר אוטמזגין בציניות ומספר: "השאיפה שלי הייתה להיות מקצוען, אבל נפצעתי ולמעשה הפציעה שעברתי היא גם זו שבסופו של דבר הביאה אותי לצוללות. יכולתי לחזור לכדורגל למרות הפציעה, אבל לא היו לי את הכוחות להמתין להחלמה מלאה ולעבור את כל תהליך השיקום שלאחר מכן. לכן ויתרתי על הסיכויים לקריירה מקצוענית. החלום הסתיים מוקדם מהצפוי ועל הדרך גם הרס לי חלום אחר שהוא להיות טייס. בעקבות הפציעה הורידו לי את הפרופיל מעט, וכך איבדתי שני חלומות במכה אחת".
חיל הים היה אצלך רק בעדיפות שלישית?
"האמת היא שחיל הים בכלל לא היה בתכניות שלי. זה הגיע משום מקום ולא היה לי שום מושג על הצוללות".
איך הגעת לשם?
"יום אחד קיבלתי בדואר זימון ליום מיונים לחובלים וצוללות. אבא שלי אמר לי לעשות את הכול כדי להיות בצוללות ולא בחובלים. אגב, היום אני מבין מדוע ואני מצדיק אותו. הגיבוש נמשך חמישה ימים שבהם עבדנו קשה, גיבוש מאסיבי שבוחן כמעט את כל היכולות שלך. בסיום הגיבוש התברר לי שעברתי אותו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
אפשר לומר שהגיבוש הזה שהגעת אליו לגמרי במקרה, פתח לך את התיאבון וגרם לך להתחבר לצוללות?
"כן, זה היה ממש כך. לפני הגיבוש וגם בתחילתו כשנכנסנו לצוללת, שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה כאן?'. זה נראה לי כמו איזושהי קופסת שימורים עם המון מכשירים וזה די הוריד לי מהרצון להיות ביחידה הזאת. אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד. התחלתי לחקור באינטרנט על כל הנושא הזה ופתאום הרגשתי שאני רוצה להתחיל את הקורס. לא הגעתי לקורס הזה עם ציפיות מיוחדות. החלטתי שאתן את כל מה שיש בי ואם אני אעבור אז יופי, אם לא, אז לא קרה כלום, מפני שבלאו הכי לא התכוונתי להגיע לכאן".
איך הרגשת כשנודע לך שהתקבלת לקורס?
"זו כבר הייתה הרגשה אחרת. התחלתי להתעניין יותר בצוללות ושמחתי שנתתי את כל כולי לעניין. הרעל חלחל לאט-לאט וכל הקטע הזה של האי ודאות משך אותי מאוד, כי בקורס מהסוג הזה אתה אף פעם לא יודע מה יהיה".
היה קשה להיכנס לעניינים כשהתחיל הקורס?
"בהתחלה היה לי קשה, מפני שהתגייסתי מאוחר והייתי בבית במשך כמעט שנה וכך התרגלתי לחופש. אבל פתאום הגיע השלב הבסיסי הראשון של הקורס, שניתק אותי מהבית ומהחיים והעמיד אותי בפני סיטואציות שמעולם לא הייתי בהן. מדובר במשהו שהוא קשה מאוד, אבל עם זאת גם מאוד מאתגר. זה לא קל לדבר עם ההורים רק פעם בשבוע, וקשה אף יותר לא לראות את הבית במשך חודש ימים.
"הקורס
המאמצים הפיזיים הקשים בקורס צוללן והמרחק מהבית לא היו הסיבות העיקריות שהקשו על אוטמזגין. ביום הגיוס שלו, הוא נאלץ להגיע לבקו"ם ללא ליווי של אביו, לאחר שאחיו של האב נפטר מספר ימים לפני הגיוס של דין. מלבד העובדה שאביו לא צעד איתו לבקו"ם ביום הגיוס, בשל מותו של הדוד, אוטמזגין לא ערך מסיבת גיוס והצעדים הראשונים שלו כחייל לא היו אידיאליים. "התגייסתי בתחושת עצב. התחלתי ברגל שמאל", הוא נזכר.
כשסיים אוטמזגין את השלב הראשון של הקורס, שהיה לדבריו "קשה במיוחד מבחינה מנטאלית ופיזית". הגיעה שוב בשורה מצערת מהמשפחה. "משום מקום איבדתי את סבתא שלי", הוא מספר בעצב, "זה קרה כשהתחיל השלב השני של הקורס וזה פשוט שבר אותי".
היית קשור אליה במיוחד?
"הייתי ממש קשור אליה. היא הייתה האהבה השנייה שלי אחרי ההורים, וזה לא היה פשוט בכלל. אי אפשר לתאר עד כמה הרגשתי רע והיה לי קשה מאוד. הכלים שנתנו לי בתחילת הקורס, שהם לעבוד עם הראש ולהביט תמיד קדימה, הם הדברים היחידים שעזרו לי".
מהיכן שאבת את הכוחות להתמודד עם הכול ולהמשיך בקורס?
"במשך רוב הזמן בחרתי להתמודד עם הכול לבד, כשהיום במבט לאחור אני מבין שזו הייתה טעות. בחרתי להדחיק את זה כמה שיותר ולא לאפשר לזה לפגוע בי, אבל זה לא היה לטובתי. בחרתי להתמקד בקורס עצמו, כי כבר עברתי את השלב הראשון ולא רציתי שזה מה שיפיל אותי".
לאחר מותה של סבתו האהובה, כשהוא איכשהו מצליח להתמודד עם האובדן ולהמשיך בקורס, הגיעה בשורת איוב נוספת. במהלך השבעה על סבתו של דין, אצל בת דודתו בת ה-12 התגלתה מחלת הסרטן. מספר חודשים לאחר גילוי המחלה הארורה בגופה של הילדה הקטנה, הסרטן הכריע אותה והיא נפטרה.
"כאן כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", משחזר אוטמזגין, "לאחר שהמחלה נתגלתה אמרו לנו שזהו סוג של סרטן שבדרך כלל מחלימים ממנו. אמרו לנו ש-80 אחוזים מהחולים בו מחלימים. אף אחד לא ציפה שיום אחד זה מה שיקרה. היינו אופטימיים וזה פשוט בא לנו בבום. היה יום אחד של הידרדרות במצבה וזהו, זה נגמר. לא ידענו בכלל איך לעכל את זה ושם כבר לא יכולתי יותר ואמרתי שאני לא רוצה להמשיך בקורס הצוללות. למרות שכבר היינו בשלב הסופי של הקורס, אמרתי שאני לא רוצה יותר. אני רוצה ללכת, אין לי ראש לכלום. עברתי משברים נפשיים גדולים מדי וניגשתי למפקד שלא ידע מה עובר עליי, כי בכל שלב יש מפקד אחר".
מה אמרת לו?
"אמרתי לו: 'תעזור לי. אני כבר לא יודע אם אני רוצה להישאר כאן. אני כבר לא יכול יותר'. המפקד היה מופתע כשסיפרתי לו את מה שעובר עליי, ואז הוא סיפר לי סיפור על החיים שלו. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה בקורס שבה התפרקתי, בכיתי בצורה מטורפת ואמרתי שאני רוצה לעזוב ולא עניין אותי שום דבר. אמרתי שיביאו לי את הטופס והעט, אני חותם ועוזב. לאחר ששמעתי את הסיפור של המפקד, הבנתי ששנינו נמצאים באותה סירה. הוא שלח אותי ליום מנוחה בבית, לחשוב ולהחליט. הוא אמר לי: 'תנסה לראות את הכול בפרופורציה, תראה מה אתה רוצה מעצמך ואל תזרוק לי תשובה עכשיו, כי עברת כאן דרך ארוכה וחבל לפספס'. אני הקשבתי לו, נסעתי הביתה, דיברתי עם ההורים וחשבתי על הכול".
מה אמרו ההורים?
"מבחינתם, עצם זה שהגעתי לצוללות כבר הייתה גאווה עצומה. הם תמיד ידעו שאעשה משהו משמעותי בשירות, אבל לא ידעו מה בדיוק. הם החליטו שיתמכו בי ולא משנה איזו החלטה אקבל, למרות שבאותו יום הם ניסו לומר לי שחבל לוותר לאחר הדרך הארוכה שעברתי. לאחר השיחות עם ההורים ועם החברים בקורס - שכל אחד מהם הוא כמו אח שלי ואני אוהב אותם בטירוף - החלטתי שאני נשאר ואני לא מתחרט על זה".
יכול להיות שהיית צריך את ההתפרצות החד פעמית הזו כדי להבין באמת מה עובר עליך?
"כן, זה מה שהייתי צריך. כל הזמן הדחקתי והדחקתי, עד שזה כבר התפוצץ ולאחר שסיפרתי לחברים הם שאלו מדוע לא דיברתי עד עכשיו. אספתי המון וכבר לא יכולתי להחזיק את הכול על הלב. לשמחתי, כולם חיבקו אותי. כשסיפרתי למפקד על ההחלטה שלי, הוא אמר שהוא ידע מהרגע הראשון שזו תהיה ההחלטה, אבל גם אם הייתי מחליט אחרת הוא לא היה משחרר אותי ולא מוותר עליי".
עם כל מה שעברת במהלך הקורס, הצלחת גם ליהנות לפעמים?
"ברור. זאת חוויה שאין לתאר ואני לא חושב שיש דברים כאלה באף מקום. אצלנו כולם חברים וזה כאילו גדלנו ביחד ואנחנו מכירים מגיל שנה. יש לנו תאומים בקורס וגם הם טוענים שאנחנו אחים כמוהם. מדובר בחוויה אדירה וכל מה שעוברים בקורס זוכרים לכל החיים, ואני לא מצטער על אף דקה שחוויתי בקורס הזה. אני ממליץ לכל אחד לפחות לנסות ולחוות את זה. מדובר ביחידה מדהימה".
היום, כשאתה כבר בוגר קורס צוללן. איך נראית לך אותה קופסת שימורים עם כל המכשירים?
"כשאתה לומד להכיר את הצוללת על בוריה, להבין עד כמה מסוכן, מודרני ודבר גדול זו הצוללת, כבר לא צפוף לך ואתה רגיל להכל. קופסת השימורים הזאת נראית לי היום ככלי המלחמה הטוב ביותר שנוצר".
מה הרגשת בטקס, כשקיבלת את הסיכה?
"הייתה התרגשות גדולה כשעליתי מהצוללת לטקס. הסיכה הזו היא בשביל כל האנשים שאיבדתי, בשביל ההורים שלי וכמובן גם בשבילי. אני גאה בעצמי מאוד, כי לא ציפיתי שאצליח עם כל מה שעברתי. עכשיו כשאני מביט אחורה, אני מבין שעברתי דרך מאוד קשה, אבל העיקר שהגעתי לקו הסיום. עבור ההורים שלי זה היה כאילו נולד להם ילד נוסף. זו התחושה הכי טובה בעולם".
איך אתה רואה את המשך השירות?
"מה שמושך ביחידה הזו זה אי הוודאות, כי אתה אף פעם לא יודע מה יהיה. הקורס היה רק טעימה קטנה ואני מקווה שהכול ילך חלק ואמצא את עצמי נהנה בכל מהלך השירות שלי. מי יודע? אולי אפילו אמשיך את החיים שלי בצבא".
מחובר לים?
לפני הגיוס לא הייתי חבר כל כך טוב של הים, אבל היום זה חלק בלתי נפרד ממני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם