חכי לי סלוניקי: מסע בין נמלים
לפני כמה שבועות נפטר חיימיקו סילבס, מאחרוני הנפילים של יהדות סלוניקי ההולכת ונכחדת. ובאמת, כמעט לא נותר זכר לסוורים, לבוני האוניות, לבעלי הטברנות ולאריס סאן. אייל לוי יצא למסע בין נמל חיפה לרחוב יורדי הסירה בתל אביב בעקבות יהדות השרירים האמיתית, ומצא מכולה עמוסה בגעגועים לימים ההם
"אבי היה מאחרוני המוהיקנים," אומר הבן משה (64). "אתה יכול לספור היום את מי שנשאר מהסלוניקאים על עשר אצבעות. אנחנו מארחים בכל שנה את בית אבות ליאון רקנאטי, שהוקם ליוצאי הקהילה. פותחים להם שולחן, מביאים תזמורת ועושים סיבובים על הסירות. משנה לשנה הם נגמרים. אין יוונים." חיימיקו עלה מיוון בשנות השלושים של המאה שעברה. אבא חושי, שהיה אז ראש הסתדרות העובדים בחיפה, החליט שאי אפשר יותר לסמוך על הסבלים הערבים שפרקו את הספינות. יותר מדי בעיות היו אז ביחסים שרק הלכו והחריפו אחרי המאורעות ב,1929- והאיש שלימים היה לראש העירייה המיתולוגי של חיפה יצא לייבא פועלים יהודים מהגולה. ישר הפנו אותו לסלוניקי.
נמל סלוניקי נשלט בזמנו על ידי יהודים. הם עשו שם את כל העבודות, מסבלות עד מסחר. המשפחות שם נמדדו בכמות ה"מאונות" שיש לכל אחת - מין דוברה שהייתה מגיעה עד האונייה, פורקת אותה מסחורה ומביאה לחוף. בעל מספר המאונות הגדול ביותר היה גם בעל הבית. זה הגיע למצב שבימי שבת הנמל היה שובת מעבודה, והיו אפילו שנים שבעיר היה רוב יהודי. אבל כשהשלטון בסלוניקי עבר מהטורקים ליוונים ב,1912- משהו במאזן הכוחות החל להשתבש. יוונים שחיו בגלות חזרו העירה ורצו לשוב לעמדות מפתח, שלא לדבר על השבת. מעכשיו, כך החליטו, יום המנוחה יהיה יום ראשון. תנועה לאומנית בשם EEE השתוללה ברחובות, ואם זה לא הספיק - החלק האמיד של יהדות סלוניקי ספג שריפת ענק שכילתה חלק גדול מהרכוש ורבים ירדו מנכסיהם.
פתאום האופציה של פלשתינה כבר לא הייתה כזו רעה. בהתחלה היו אלה דייגים שהגיעו לעכו, אחרי זה שבעה סוורים שנחתו בחופי יפו, בריקודים ובתופים, ואחרי זה התלוננו שהערבים מכסחים אותם במכות רצח ומאיימים לשרוף אותם מהחשש הכבד לתחרות.
אבא חושי ידע על הבעיות שנמצאות כאן עוד כשעלה על האונייה בדרכו ליוון, אבל כשהגיע לסלוניקי מכר לאנשי הנמל תמונה אחרת לגמרי, ורודה בהרבה. "הוא סיפר את כל מה שצריך כדי להביא יהודים", משוכנע משה מנו, בעלי "מנו ספנות," שמשפחתו הגיעה באותה עלייה. "אמר להם שזו ארץ זבת חלב ודבש וכמה טוב ושמחכים להם. בונים מדינה יהודית. את שני הסבים שלי, שהיו ציונים בנפשם, היה קל לשכנע, מה עוד שהאדמה ביוון בערה ופרצו גלי אנטישמיות. הרגישו שזה הזמן לעלות. הגיעו לחיפה ולא מצאו ארץ זבת חלב ולא בטיח. שמו אותם באוהלים בחוף שמן."
היה כעס על אבא חושי?
"הייתה מרירות בסגנון 'למה לא אמרת את האמת'? אבל כשהנאצים נכנסו לסלוניקי, כמעט אף אחד לא שרד. כשהתברר לסלוניקאים בארץ שמי שנשאר ביוון כבר לא בין החיים, אבא חושי הפך לאיש הכי חשוב, ממש אזרח כבוד. אז אם אני צריך לשכנע מחר יהודים מברזיל או מצפון אמריקה, אני אתן להם לשמוע את מה שהם רוצים. אעשה בדיוק מה שעשו למשפחה שלי. כי אם לא היינו מגיעים, יש סיכוי שאבותיי היו מסיימים את חייהם כמו האחרים במשרפות."
הסלוניקאים אכלו קש בנמל חיפה. ב1934- הם שלחו מכתב לאברהם רקנאטי, מי שהיה בזמנו סגן ראש עיריית סלוניקי ויותר מאוחר שימש כחבר כנסת. "בחוזה שחתמנו כתוב שעלינו לעבוד עבודה קשה במשך שלושה חודשים וחצי, ואחרי זה יבואו אחרים במקומנו. הם החתימו אותנו נגד רצוננו על סעיף שלפיו אנחנו מתחייבים לעבוד גם בשבת, במקרה שאיזו אונייה תגיע. לדאבוננו, המציאות הייתה אחרת לגמרי. במקום שלושה חודשים וחצי עבדנו זמן הרבה יותר ארוך, כעבדים ממש. עבודת פרך המכלה את כוחותינו הפיזיים והרוחניים במשך 15 שעות ביום ובשכר של 28.5 גרוש ליום."
הסלוניקאים היו כוח עבודה שלא נראה בארץ. חזקים, קשוחים. הם בנו את נמל חיפה ומשם עברו לנמל תל אביב. משפחת סילבס התגוררה ברחוב יורדי הסירה בקומונה של יוונים בני עירם. כל משפחה בחדר קטן, שירותים משותפים, מכירים זה את זה. למטה נפתחו בתי קפה רק שלהם, כדי שבסוף היום יהיה להם היכן לשבת ולדבר לאדינו.
יהדות סלוניקי הורכבה ברובה מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו ליוון. במשך מאות שנים הם שמרו בקנאות על שפת הלאדינו, שהייתה השלטת בחיי היום-יום. משה סילבס נזכר איך בבית השתמשו בה חופשי, וכשהוריו רצו שהילדים לא יבינו היו עוברים ליוונית. "היו מדברים חצי עברית חצי לאדינו," מספר סילבס. "קהילה שחיה בתוך עצמה. אפילו את העבודה בנמל היו מסדרים ביניהם, מי יעבוד היום ומי מחר, חיים לא קלים. סבא שלי היה כמו מקרר. לוקח שק מלט אחד ביד ימין, שני ביד שמאל ועוד אחד על הגב. עולה מהדוברה ויורד ממנה - והכל בידיים. פורק 150 קילו והוא אולי שוקל ."80 גם משה מנו זוכר את הילדות בנמל כשהוא מקפץ אחרי אביו מרדכי, שהחל אז להקים עסק מצליח. "אנשים ממש קרעו את התחת בחום ובקור. הכל בידיים," הוא נזכר. "אני זוכר שכילד בן שש או שבע הייתי בא לנמל והערצתי אותם. גברים כאלה, ותמיד מאושרים. עובדים מארבע בבוקר, כדי שלא יהיה לוהט מדי, ועד הלילה. היו המועדונים שלהם, ואבא שלי, שכבר החל להסתדר בחיים, לא ויתר על ללכת עם החבר'ה הסלוניקאים לעיר התחתית עם המאזות והאוזו והשש בש מיד אחרי העבודה."
חיים סילבס דווקא ברח מעבודת הסבלות בנמל, והתחיל להתקרב יותר לנחל הירקון הסמוך. עולה מרוסיה סיפר לו על סירות המשוטים ולא עזרו הבקשות של אביו שיחזור למקורות, הוא נשאר בנחל והחל להתמקצע. הכיר את הפיתולים והזרמים כמו את כף ידו.
"אם אני לא טועה, אבי קנה את הדירה שלו ברחוב יורדי הסירה בדמי מפתח משני לילות דיג בירקון," משה צוחק. "בזמנו הירקון היה נקי, ממש היה אפשר לשתות ממנו. בגלל הסערות בים הדגים היו נכנסים פנימה, ואני מדבר איתך על מוסרים, מרמירים, דגי ים מהטובים ביותר למאכל. נכנסים בשיירות ואחרי יומיים, כשהים היה נרגע, היו חוזרים אליו. בהתחלה הייתה לנו רשת די פרימיטיבית, קראו לה 'הופה.' בכל צד הייתה גלגלת וכדי שיתחילו להרים ביחד היו צועקים 'הופה' ואז מתחילים. אחד עם סירה היה ניגש ואוסף את הדגים. לא יודע כמה טונות אבי הרים באותו לילה, אבל היה את האופנוע של צרפתי, מחנות הדגים ביפו, גם סלוניקאי, שהיה נוסע וחוזר עם ארגזים מפוצצים."
קהילת
קהילת סלוניקי ספגה מכה אנושה באותן שנים שחורות. לפני המלחמה היא מנתה למעלה מ50- אלף איש, אחריה בקושי .1,200 משפחות מובילות נמחקו כלא היו, ומי שהגיע היה צריך למצוא את עצמו. "עליתי ב1946- במצב כלכלי אפס," נזכר משה העליון, המשמש היום כיו"ר ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון. "את אשתי לעתיד שמו פה ברחוב לוינסקי, בבית עולים. אותי, עם כל חבר'ה, בשכונת שפירא באוהלים. רצינו להתחתן, אבל אי אפשר לגור כזוג באוהל. אלה לא היו חיים. אז דיברתי עם מנטש וביקשתי שיעזור."
במיתולוגיה היוונית - טוב, קצת הגזמנו - במיתולוגיה היוונית של יוצאי סלוניקי, למרדכי צרפתי, שכולם הכירו כמנטש, יש כמה פרקים מרכזיים. מנטש בנה את עצמו מסבלות בנמל והתקדם מהר מאוד בסולם הדרגות לבעל חברת הובלות, שמשרדיה היו ברחוב העלייה שבדרום תל אביב. הוא נחשב למלך של הצד העממי בקהילה הסלוניקאית, להבדיל מהאצולה שכוללת עד היום את משפחות רקנאטי וקרסו, שתפסו מעמד לגמרי אחר והמשיכו להמריא.
ברחובות הצפופים והמוזנחים של דרום תל אביב מנטש היה הבורר, פותר הבעיות, משכין השלום והמפרק לגורמים אם היה צריך. הוא מצא מקום מכובד באמצע ברשימת ה11- שהכינה משטרת ישראל ב,1977- וכללה את ראשי הפשע הישראלי, ובמקביל הפך לקבלן קולות גדול של מפא"י, בן בית אצל בן-גוריון וחבר טוב של משה דיין. הוא, אגב, ארגן את המוזיקה היוונית בחתונה של הדיינים.
"הלכתי אל מנטש עם בעיית המגורים," נזכר העליון. "הוא שמע, ובאותן שנים עוד היה חוק שמי שפולש לבית - אי אפשר לפנות אותו. ברחוב לוינסקי ,56 על הגג, הייתה פינת כביסה, אפילו לא חדר. גג עם קיר וחצי. אמר לי: 'פה אתה תגור.' בא בעל הבית והתחיל לצעוק עלינו, מה אנחנו עושים לו. האנשים של מנטש אמרו 'לך מפה.' בנו לי קירות מדיקטים וגרתי שם במשך שנתיים."
סילבס נזכר איך בשנות השישים אבא שלו התרחב בירקון. בנה בית קפה צף, 470 מקומות. דיין היה מגיע, גם מנטש. "לכלכו אותו סתם," סילבס משוכנע. "בזמנים של היום היו מכניסים את כולם לבית הסוהר, אבל אז זה לא היה קיים. מנטש היה איש חבל על הזמן. איך היה עוזר? נגיד אתה יודע שלילד ההוא יש בר מצווה ולאבא שלו אין כסף, מנטש היה אומר: 'אני עושה את המסיבה. עלי.' היה בא לאבי: 'חיימיקו, בתאריך הזה יש ערב שלי, בר מצווה, ואתה לא לוקח כסף.' זה לא שאבי היה מפסיד. בתמורה היה מנטש מארגן ערב יווני של כל הסלוניקאים, זאת אומרת כל היוונים היו מגיעים באמצע השבוע וממלאים את בית הקפה. אני לא מדבר על שבת. תאמין לי, שלושה ערבים כאלה זה בערך כמו עשר בר מצוות."
בית הקפה "פיראוס" של חיימיקו סילבס נפתח בתחילת שנות השישים על הירקון רק בימי הקיץ החמים. חיימיקו היה נוסע כמעט בכל שנה לסלוניקי ומביא משם תזמורת משובחת כדי שבמשך אותם חודשים תנגן על הגזוזטרה ותמשוך את הקהל, כי הייתה תחרות רצינית על הקליינטורה. באותה תקופה קמו מועדונים יווניים כמו ברזיות בפארק. "אתונה," "זורבה," "אקרופוליס" ועוד. המתחרה הרציני היה המקום של שמואל ברזילי, סלוניקאי, אלא מה. מקום שהתחיל בשמו "מפגש הסבלים" ויותר מאוחר שינה ל"אריאנה." ברזילי היה מפוצץ ערבים עם בחור צעיר שהגיע אז מיוון חמוש בבוזוקי ומשקפיים וחיפש עבודה - אריס סאן, כוכב נולד. "מה אני אגיד לך, תן להם הזדמנויות לשמוח, לרקוד ולשתות," נאנח משה סילבס. "כל מה שהסלוניקאי היה מרוויח באותו יום - באותו ערב הוא כבר היה מבזבז. לא היה משאיר כלום בכיס."
בחיפה, באותו זמן בערך, אירעה טרגדיה משפחתית. מרדכי מנו, אביו של משה, נפטר בגיל 47 כשהוא באמצע תהליך בניית חברת "מנו נתיבי ים בע"מ," שכבר החזיקה אוניות וזכתה למוניטין. כשאביו נפטר משה היה רק בן ,14 אבל עם חוש עסקי מפותח. יעברו עשרים שנה עד שהוא יקים את "מנו ספנות בע"מ," שעוד תהפוך לאימפריה כלכלית. "כנראה שהקרבה לים נמצאת בגנים," מסביר משה איך הפך לממשיך הדרך. "אני מאוד אוהב אוניות. זו דרך חיים, לא רק פרנסה. הזיכרונות שלי מאבא הם שאני מטייל איתו בנמל ולאט-לאט מתחבר. לא בכוחניות, הוא סיפר על הנושא כמו שרופא מדבר על רפואה או איש היי-טק על המקצוע. לא דוחף את הילדים בכוח, כי רצה שבסופו של דבר העיסוק יעשה אותנו מאושרים."
בתל אביב, בהרבה יותר קטן ולא יומרני, התחבר משה סילבס לזנב של אביו. במקום ללמוד בתיכון, הגיע לסירות בירקון. בימי השיא היו להם 190 סירות משוטים ו18- סירות מנוע. היו ערבים שלא היה כלי אחד שנשאר פנוי. ככה 24 שעות ביממה, כשהאתר הופך למקום משיכה לזוגות צעירים, שחיפשו אתר רומנטי למזמוזים.
אבל עיקר ההתמחות המשפחתית היה בניית סירות. חיימיקו ומשה עבדו יום ולילה על כלים חדשים. עבודת יד אורגינל. יצא להם שם בכל הארץ. "אין בית ספר," סילבס מסביר. "צריך להיוולד עם זה. אבי הביא את הידע מיוון ואני מגיל אפס למדתי. בתור ילד, מהרגע ששכבתי במיטה בלילה, התחילו התכנונים. עושה רשימת חומרים, עלויות. בבוקר מעביר לנייר ובונה. ידעתי איך הסירה מתחילה ואיך היא תיגמר. אין הרבה סלוניקאים שהמשיכו את המסורת של הים. הייתה לנו מספנה רצינית, היצרנים הכי גדולים בארץ. כל הסירות פדלים שאתה רואה היום, תחנות ההשכרה באילת, בכנרת, כל הימיות האלה אנחנו הקמנו."
בשירו של אריק איינשטיין, "תל אביב, גדות הירקון, ,"1983 יש בית שמתייחס לסילבס המיתולוגי: "איש אחד, כאילו רגיל, ממשיך לבנות סירות, לא עוזב את המים. עצוב לו מאוד בשקט הזה. יושב, מתפלל ומביט לשמים." כשהעבודה רק הלכה והתגברה, היה צורך להעביר את העסק להאנגר בנמל יפו. ייצאו אפילו חסקות הצלה לארצות הברית, ובימי השיא בנו אופנועי ים, ספינות דיג. איןספור דגמים. משה עצוב לא רק על מותו של אביו, אלא גם על הפרידה מפרטנר לחיים. "כל הזמן היינו ביחד. יותר מאשתי והילדים. הייתי יוצא בשש וחצי בבוקר מהבית, חוזר בשמונה בערב, וכל הזמן צמוד אליו." ב1998- המספנה הפסיקה לעבוד. חיימיקו כבר היה מבוגר מדי, הסינים היו זולים יותר ומשה נפצע בראשו בגלל נפילה והיה מושבת לתקופה ארוכה. עסק הסירות, ששגשג בעבר, החל לקמול. מהירקון הסילבסים עברו לאגם בפארק הלאומי ברמת גן, שם פעלו כמה שנים עד שנתקלו במנהל המקום, שביקש להכתיב את הקצב, ואילו אצל חיימיקו, שהיה רגיל לתת את הטון, אין משחקים כאלה. החליטו לעזוב ועברו לפארק ברעננה, שם הם עובדים עד עכשיו באגם המלאכותי.
ברמת גן חיימיקו עוד היה מגיע מדי יום כדי לעבוד על הקופה ולהשגיח שהסירות ייצאו בזמן, לרעננה הוא כבר סרב להגיע. הסתגר בביתו ורק מדי פעם היה יוצא לסיבוב קצר בנמל תל אביב, כי הרי סלוניקאי כמוהו לא יכול בלי ריח הים. "קח את הספינה שעומדת פה, 'אחי נוגה,"' מצביע משה סילבס על סירה שנחה לה במימי האגם, בזמן ששתינו קפה של בוקר. "אותה בנינו כאן, באמפיתיאטרון. הספינה החשמלית היחידה בארץ שמונעת על ידי מערכת סולרית. עכשיו, באגם, זו הפנסיה שלי. עבודה בטוחה, גן עדן. אני בא בערב, יש לנו גונדולה שהבאנו מאיטליה. אני, אגב, הגונדולייר. בא עם אשתי, יושבים בתחנה, מגיעים אלינו אנשים לבושים יפה שעושים אירוע. הצעת נישואים, יומולדת. אין לך את הקהל ההוא, הרועש, שבא לירקון."
בחיפה העסק של משה מנו משגשג עם מאות עובדים ולא רק ים, אלא "מנו הולדינגס," כיאה לכניסה המסחררת לשנות האלפיים. מתעסקים בין היתר בנדל"ן, תקשורת, היי-טק. בן אחד למד תיירות ימית, אחר סיים בהצטיינות תואר במינהל ספנות באוניברסיטת סאותהמפטון שבאנגליה. "אני מגשים את החלום של אבי," אומר משה.
הסלוניקאים הולכים ומתערבבים בינינו, קשה להבחין בהם ברחוב, בטח לא כמו פעם. ברחוב יורדי הסירה הם הקימו בזמנו את בית הכנסת "רבי מאיר בעל הנס," אבל במשך השנים, כשהקהילה הידלדלה, היה זה במיוחד חיימיקו, שגר עשרה מטרים מהכניסה, שנלחם כדי שימשיך לפעול. תרם עשרות אלפי שקלים מדי שנה. היום, כשהוא אינו בין החיים, המקום משמש בעיקר לבריתות ובר מצוות של ילדי הדור השלישי והרביעי.
"לפני עשר שנים, כשבחרו בי לראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה, אמרתי שצריכים לפתוח את הדלת גם לאנשי הדור השני והשלישי," מספר משה העליון, בן ה.86- "אמרו לי החברים, 'אתה משוגע? יבואו הצעירים האלה, יתפסו את השלטון ואז לא ידאגו לניצולים.' אמרתי להם: 'כדי שזה יקרה צריך לשנות את התקנון, לעשות אספה כללית, לשלוח לרשם העמותות שיאשר ואחרי זה לחפש את בני הדור השני והשלישי. עד שהם יהיו רוב יעברו בערך שש, שבע שנים. מישהו חותם שנחיה עד אז'? אף אחד לא רצה לחתום. לדעתי, היום רוב חברי הארגון הם בני הדור השני והשלישי."
סילבס זוכר מהילדות שמות של סבלים, אנשים שהנהיגו את הנמל. שמות של אנשים שהיו הולכים ברחוב והוא היה עומד ורועד רק מהכבוד. היום הם נעלמו, וגם המשפחות כבר לא חזקות כמו פעם. מנטש לא בחיים כדי לאחד את השורות, ובנו יורם נעצר לפני כמה שנים עם בני משפחת גבריאלי בחשד לניהול הימורים בלתי חוקיים והלבנת הון. גם אריס סאן ו"אריאנה" לא במודה וקשה למצוא מסעדות יווניות אותנטיות. היום זה יותר פיוז'ן ואנטריקוט על מצע של פירה בטטה.
לכן אם אתם מחפשים שרידים אחרונים של סלוניקאיות או שאלוניקאיות, כלשון המקפידים, בימי שישי בצהריים, אי שם בשכונת הדר יוסף בתל אביב יש מקום קטן, נחבא אל הכלים. עד לא מזמן )ובקרוב שוב( היו מתאספים שם כמה עשרות אנשים בשנות השישים לחייהם, אותם נציגים של הדור השני. ברקע מתנגנת מוזיקה יוונית מהמולדת, בצלחות יש מאזות, בדיוק כמו בטברנה, ומדי פעם מרימים שם כוסית אוזו לחיי העיר היפה ההיא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם