מתגלגל: תעשו כבוד למלך הסקייטבורד של כפר סבא
הוא התחיל לגלוש על סקטייבורד בגיל 11 והפך לאחד ממובילי הסקייטרים בארץ. לרגל פתיחת הסקייטפארק בכפר סבא, מספר צחי עינת על שיגעון הסקייטבורדינג שכבש את השרון, על הסרט שבו כיכב, על ההרפתקאות בעמאן ועל הפציעות הקשות שרק הגבירו אצלו את התאווה לריגושים. "לא אפסיק לגלוש עד שאהיה צמח". כתבה על גלגלים
אנחנו נפגשים לשיחה לקראת פתיחת הסקייטפארק בפארק העירוני של כפר-סבא ב-10 ביולי, אבל במקום לדבר על סצנת הסקייטרים המתפתחת בשרון עינת בוחר לפתוח בסצנה שנשמעת כמו סרט הוליוודי (וגם לזה נגיע בהמשך). "תקלוט את הסיטואציה", הוא מתחיל לשדר במהירות.
"2 בלילה. עמאן. אני ועוד שלושה חברים גולשים בסקייטבורד ומגיעים לסמטה חשוכה. לפני שאנחנו קולטים לאן הגענו יוצאים לקראתנו שישה גברים צעירים עם כאפיות ושואלים מה אנחנו מחפשים. אני מסביר להם באנגלית שבורה שהתבלבלנו בדרך למלון. הם שואלים אם אנחנו מישראל ומתקרבים לעברנו בתנועה מאיימת. אני מבין שהפעם יצר ההרפתקנות יעלה לי ביוקר וזיעה קרה שוטפת את כל גופי".
ואז...
"לפי המבט המאיים שלהם הייתי בטוח שהלך עלינו, אבל אז משום מקום הגיחה מונית ישנה והנהג קרא לנו להיכנס מהר לאוטו. רק בתוך המונית הנהג הסביר לנו שנכנסנו לשכונה של קיצונים פלסטינים. כשהגענו למלון הנהג סירב לקבל מאיתנו כסף.
"הוא אמר לנו: 'זה היה המעשה הטוב שלי להיום, שיהיה לכם לילה טוב'. בכוח דחפתי לו ליד חפיסת שוקולד שהייתה לי בתיק. נשארנו עשר דקות מחוץ למונית המומים. מצד אחד כמעט ביצעו בנו לינץ'. מצד שני, משום מקום אלוהים שלח לנו מלאך".
את הרומן שלו עם ירדן החל עינת לפני שש שנים, כשהמפיק והבמאי האמריקאי נייתן גריי הגיע לארץ במסגרת טיול משפחתי. כשהגיע לכפר סבא נתקל גריי בחבורה של סקייטרים במרכז גולדה ונשבה בקסמם.
"הוא היה בשוק מזה שאנחנו מרחפים באוויר", מספר עינת. "בחבר'ה קראו לנו 'דבורים על גלגלים' בגלל היכולת שלנו לרחף באוויר בעזרת קרש קטן וכמה גלגלים". גריי כל כך התלהב מהנערים הצעירים שהוא ניסה אפילו לחקות אותם, אם כי לא בהצלחה רבה. אחרי שני מפגשים שאל הבמאי הצעיר את החברים אם יש עוד גולשים טובים כמוהם באזור ושם אחד מיד נזרק לאוויר - צחי עינת, אז אלוף הארץ לנוער (בשנת 2006) שקטף תארים מקומיים גם בחיפה ובנתניה.
עינת
"הרעיון הזה נולד בצורה ספונטנית. הוא (גריי) אמר שזה ספורט שמצטלם נהדר וביקש ממני לארגן ארבעה סקייטרים טובים לצילומי סרט מקצועי בירדן. הייתי בהלם. חשבתי שהוא צוחק עליי. מה, אני אסע עכשיו לירדן לצלם סרט? אני כולה תלמיד תיכון. הייתי בשוק".
אני יכול לתאר לעצמי איך ההורים שלך הגיבו.
"ההורים שלי נורא התנגדו בהתחלה ואני יכול להבין אותם. בכל זאת, לא פשוט לשלוח את הבן שלך לבד למדינה ערבית, גם אם למדינת ישראל יש הסכם שלום איתה. אחרי מסע ארוך של שכנועים הם נשברו ונתנו את ברכתם. כיום מקבלים את הנסיעות שלי לירדן באופן טבעי. בשנת 2009 אבא שלי אפילו הצטרף אליי".
המסע של עינת וחבריו התחיל באילת, משם חצו את הגבול לעקבה בדרך לעמאן. בירדן פגשו הסקייטרים הישראלים את עמיתיהם מירדן ומפלסטין, והקליק, כמו שאומרים, היה מיידי. "היו לנו הרבה חששות לפני הפגישה. איך נתקבל, מה יגידו, אבל להפתעתי לא הייתה מבוכה ולא שלב גישוש, אלא חיבור מצוין שנמשך עד היום. אנחנו בקשר של מיילים, פייסבוק וכמובן מתראים בכל פעם שאני מגיע לירדן".
מדברים על פוליטיקה?
"בפעם הראשונה דיברנו קצת על פוליטיקה. בכל זאת, זה לא דבר מובן מאליו לנערים שכל החיים מלמדים אותם שיהודי הוא הדבר הכי נורא שהם יכולים לפגוש, ופתאום הוא נמצא איתם באותו חדר.
"אחד הפלסטינים אמר לי שהוא לא מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים מכיוון שהיא קמה על שטח פלסטיני. הוא גם אמר שכל הישראלים הם רוצחים. אמרתי לו שאני מצטער שהוא מרגיש ככה, אבל אני מקווה שהוא ישנה את דעתו כשיכיר אותי. אני לא יכול לומר ששיניתי את דעתו מקצה לקצה, אבל לפחות באוזניי הוא לא שלל את קיומה של מדינת ישראל".
חוץ ממנו היו לך חיכוכים עם הסקייטרים הערבים?
"לא, אני חייב להודות שקיבלו אותנו יפה מאוד ומהר מאוד ראו שאנחנו בני אדם כמוהם. צחקנו, שיחקנו ביחד, גלשנו. דיברנו בעיקר על שני הדברים שמעניינים סקייטרים בכל העולם - סקייטבורדים ובחורות".
השאלה שמרחפת כמו עננה מעל היצירה של גריי (שזכתה משום מה לשם "Sour" - חמוץ) היא האם קרש עם ארבעה גלגלים יכול להביא שלום. מבחינת עינת התשובה בנושא היא חד-משמעית.
"אם יש משהו שמגשר על הפער בין העמים זה ספורט ובילויים, וענף הסקייטבורדינג משלב את שניהם. הייתי בירדן שבע פעמים, יש לי שם המון חברים ולמעט רבע שעה של מתח לא הרגשתי עוינות. דווקא בלונדון, כששאלתי מישהו, באנגלית מהולה בעברית, אם הוא יכול לכוון אותי למלון, הוא ענה לי: 'אני יכול לתקוע לך כדור בראש'".
כשעינת מדבר על ירדן עיניו נדלקות כמו האורות של עקבה בלילה, או כפי שהוא מגדיר זאת: "אני שגריר של רצון טוב עבור העם הירדני".
מה יש בירדנים שגם לך להתאהב בהם?
"הלב הטוב שלהם, הכנסת האורחים המופלאה. נסעתי עם הסקייטבורד להרבה מקומות בעולם, ולא נתקלתי במקום כל כך חם וידידותי לישראלים ולסקייטרים.
"אם בישראל אתה יכול לחטוף דוח של מאות שקלים על גלישה באמצע הרחוב, בעמאן אתה יכול לגלוש ליד שוטר והוא יחייך אליך ואפילו יבקש סיבוב. עמאן היא גן עדן לתיירים. קודם כול, המחיה שם זולה מאוד. פלאפל ושתייה עולים בקושי שני שקלים, ואם אתה אוכל ארוחת שחיתות תצא גג בנזק של 25 שקלים".
בוא נחזור לסרט שצילמתם בירדן. איך הייתה האווירה על סט הצילומים?
"בסרט תיעודי אין ממש אווירה של סט, אלא יותר משהו פתוח ומשוחרר. היו הרבה צחוקים, אבל גם הרבה דאווין.
"זה טבעי שבכל מקום שבו מתקבצים יחד כמה כישרונות בולטים, כל אחד ירצה למשוך את מרב תשומת הלב. זה לא פגע באווירה. להפך. זה יצר כמה רגעים ממש מצחיקים. היו כמה שניסו לדפוק ביצועים מרשימים, ומרוב מאמץ נפלו על התחת. זה היה תענוג אמיתי, ואני בטוח שזה עשה את הסרט ליותר מעניין".
הסרט הוקרן בלוס אנג'לס ובפסטיבלים מיוחדים של חובבי הסצנה. "ההקרנה בארצות-הברית הייתה אירוע מרגש מאוד. לא הייתי אף פעם בפרמיירה של סרט, ובטח לא בסרט שאני מככב בו. זה היה מאוד מרגש והייתה תחושה של משהו טוב באוויר".
יש סיכוי שהסרט ישמש עבורך קרש קפיצה לקריירה בינלאומית?
"תמיד יש סיכוי כזה, אבל זה מאוד קשה. אני יכול להגיד לך שהיו דיבורים על השתתפות כפעלולן בסרטים, אבל שום הצעה לא הגיעה עם כרטיס טיסה. כל הדיבורים היו בסגנון 'בוא לפה ונבדוק אפשרויות'. בוא נגיד שעדיין לא הגיעה ההצעה שתגרום לי לעזוב את כפר-סבא, אבל כמו שאומרים באנגלית: 'לעולם אל תגיד לעולם'".
היוזמה להקים את מתחם הסקייטפארק נולדה בעקבות תלונות של חברים בקהילת הסקייטרים בכפר-סבא על קנסות שחטפו כשהתגלגלו להם ברחבי העיר. "חבר שלי חטף קנס של 500 שקל כשגלש ברחבה הפתוחה של קניון ערים", מספר עינת. "אמרנו לראש העירייה שזה לא לעניין שאין לנו מה לעשות בעיר ואפילו לגלוש לא נותנים לנו. הוא הבטיח לטפל בנושא, ולשמחתי הוא גם קיים. כעת, במקום לחטוף קנסות נקיים כנסים של הקהילה".
המתחם החדש, שיוקם בפארק העירוני על ידי החברה הכלכלית, תוכנן ונבנה בצורה כזו שתתאים לסקייטבורדים וסקייטבורדינג. המתקנים העיקריים בפארק הם רמפות בצורת חצי צינור, רבע צינור, מעקות, מדרגות, פירמידות, משטחים משופעים ומקפצות.
"הקמה של סקייטפארקים בכלל וסקייטפארקים ציבוריים בפרט מעידה על מגמה כלל עולמית של קבלת תופעת הסקייטבורדינג, תופעה שזכתה ללגיטימציה רק בשנים האחרונות", אומר עינת שיופיע עם חבריו באירוע ההשקה של הפארק. "הפופולאריות של הענף נובעת משידורי הספורט של ערוצי האקסטרים, אבל גם למשחקי המחשב ומכונות המשחק כמו הסוני פלייסטיישן יש תרומה לביקוש הגדול לנושא".
לדברי עינת, קהילת הסקייטרים בשרון מונה מאות חברים, והוא משוכנע כי ברגע שייפתח הפארק הוא ימשוך אליו אלפי חברים מהאזור. "בדיוק כמו שקרה בשכונת יד אליהו בתל-אביב, שפרחה בעקבות המתקן שהוקם בה לפני 6 שנים".
עינת עובד כיום כמדריך סקייטבורדינג ומכשיר את הדור הבא של הענף. "יש לנו כמה כישרונות שיגיעו רחוק מאוד ויביאו הרבה כבוד לישראל", הוא אומר.
ענף הסקיייטבורדינג נחשב לעסק לא זול. סקייטבורד מקצועי עולה כ-900 שקל, נעליים איכותיות אפשר לרכוש תמורת 500-300 שקל, ושעה עם מדריך אישי תעלה 100 שקל. עינת לא חושב שמדובר בסכומים מופרזים.
"תלוי איך אתה מסתכל על זה", הוא אומר. "אם אתה מתייחס לזה כאל פאן זה לא זול, אבל אם אתה משווה את זה לחוג כדורגל שעולה 600 שקל בחודש, אז זה לא הרבה יותר יקר. אני יכול להבטיח לך שמי שטוב - כסף לא יעצור אותו. למזלי, יש לי ספונסרים שתומכים בי (חברת הנעליים vans וחנות הסקייטבורד לייט ווייב - ת"ק), אבל אני יודע על הרבה חברים שלי שעובדים בשתי משרות כדי לממן את התחביב הזה. כמו כל ספורט אקסטרים זה סוג של שריטה".
אפרופו שריטות: אני רואה על גופך לא מעט שריטות וסימני חבלה.
"זה נכון", הוא צוחק בקול גדול. "התחביב הזה לא דומה לחוג מקרמה, אבל כמו בכל ספורט גם כאן יש סכנה של פציעות. והיו לי מלא פציעות. זה בסדר. זה חלק מהעניין, ואני מאחל לעצמי שכל הפציעות שלי בחיים יהיו רק מהסקייטבורד".
מה הפציעה הכי קשה שהייתה לך?
"היו לי כמה פציעות קשות שהשביתו אותי. שברתי רגל, נקעתי יד, סדקתי את הקרסול. פעם אחת כל הציפורניים שלי נסדקו, אבל הפציעה הכי קשה שלי הייתה לפני שנתיים ביד אליהו. זה היה כמו בסרטונים שמשדרים בתוכנית 'צינור לילה'. כולם צוחקים מהקטע חוץ מזה שהתרסק".
מה קרה?
"הכול הלך בסדר. תפסתי תאוצה נכונה, ריחפתי באוויר, והכול היה נפלא ומדהים. ואז כוח המשיכה הסיט אותי בשני סנטימטרים ומצאתי את עצמי מרוח על הרצפה. חוץ מהמכות היבשות שחטפתי, סבלתי מזעזוע מוח והמרפק שלי התנפח לגודל של אבטיח. עד היום יש לי עור רופף במרפק. הרופאים לא הצליחו להחזיר אותו למצב נורמלי".
אם אני הייתי עובר חוויה כזאת, הייתי נפרד באופן מיידי מהסקייטבורד.
"זה מפני שאתה לא גולש מקצועי. מי שעלה על הסקייט בחיים לא יפסיק. אתה מתמכר לזה כמו סמים ושום חוויה שתעבור, גם הכי קשה, לא תשכנע אותך לוותר על הכלי. אני יכול להבטיח לך שאני אגלוש ולא אפסיק עד שאהיה צמח".
וואי, נשמע מפחיד. אז בקיצור מה שצריך לאחל לך זה המון בריאות.
"תאחל לי שאצליח להפוך את התחביב למקצוע ואצליח ברמה הבינלאומית. אז אני גם אראה מזה כסף. אם זה לא יקרה, אז לפחות שאצליח לגלוש עד גיל 70. זה היעד שהצבתי לעצמי. גם אם כולם בבית אבות יצחקו עליי, אני אגלוש כל עוד הגוף והנפש שלי יהיו בעניין".
הסקייטבורדינג החל להתפתח בתחילת שנות החמישים כאשר גולשי גלים מקליפורניה רצו לגלוש במקום שבו אין גלים. לישראל הגיע הענף בשנות השבעים והתמקד בעיקר באזור המרינה בתל-אביב.
מי שהיה שותף להקמת הסקייטפארק בכפר סבא הוא אבי לוזיה, שהיה בעבר ממקימי המתחמים בתל-אביב, זיכרון-יעקב והרצליה. בימים אלה הוא מקדם הקמה של שני פארקים נוספים בארץ.
"אבי הוא המנטור של כל הקהילה בארץ", אומר עינת, שפגש את לוזיה באירוע שהתקיים בפארק ברעננה ומאז משתף איתו פעולה בפרויקטים שונים. "לאבי יש ידע עצום והוא סקייטר מופלא. כיף לגלוש איתו".
בארץ אין גוף רשמי שמאגד את כל מחליקי הסקייטבורד, מה שגורם לכך שיש מעט תחרויות ופעילויות. "הסקייטבורד לא זוכה לתהודה גדולה בגלל היעדר תקציבים", מסביר עינת.
"מעט מאוד רשויות מקומיות בנו מתקני סקייטבורד בתחומן ורובן מתייחסות לתופעה כהפרעה לציבור וכפגיעה ברכוש. אני מקווה כי השקת המתקן בכפר-סבא תתרום לשיפור התדמית של הענף ופיתוחו הכלכלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם