ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"קול הזהב של העלייה הרוסית": חייו ומותו של קלים קמנקו

הוא למד גנטיקה וחלם למצוא תרופה לסרטן – המחלה שהכניעה אותו. בהופעתו הראשונה כשחקן תיאטרון "גשר" מילא את מקומו של מי שהיה אז בעלה של חברתו לחיים, השחקנית ליליאן רות חיילובסקי. את קולו המרשים העניק לאינספור פרסומות ברוסית ודיבב סרטים. סיפורו של קלים קמנקו, שלא ירד מהבמה כמעט עד יומו האחרון

"זה לא קורה עם כל מילה, מה פתאום עם כל מילה, מה הוא משוגע? אבל יש מילים שיש להן קול כזה מיוחד, מצלצלות כאלה, ואם הוא שומע מילה כזאת, כבר האצבעות שלו מתחילות לרוץ עליה לכל האורך שלה, מנגנות עליה כמו על פסנתר, וסופרות במהירות סופרמיסטרית כאילו שיש להן מבער אחורי שעוזר לשבור את מחסום הקול"
(מתוך "מומיק" של דוד גרוסמן).

קלים קמנקו, שחקן תיאטרון "גשר" ותושב חולון, שנכנע בשבוע שעבר למחלת הסרטן והוא רק בן 48, שיחק בין היתר בהצגה "מומיק" בגרסה הרוסית שלה, שהועלתה בארצות הברית, וכבש את הקהל.

"הוא היה שחקן מדהים של תפקידי משנה", מספרת אנה לפיד, מפיקה ובמאית של סרטי פרסומות והדרכה ברוסית וחברה קרובה של המשפחה. "אני זוכרת אותו בעיקר ב'מומיק' של גרוסמן. לפני מספר שנים קלים שיחק את דמות המספר ברוסית ואני זוכרת את העמידה שלו שם  - הוא עומד ומספר וזה כל כך נוגע ללב".

בדומה למומיק של גרוסמן, גם קמנקו ידע את כבודן של המילים וברר אותן בקפידה ובאינטליגנציה. "הוא ידע לבנות משפט שהיה ראוי לביטוי המחשבות שלו. אני לא יודעת איך אפשר להגיע לרמה כה גבוהה של ביטוי עצמי", מספרת בצער בת זוגתו לחיים, השחקנית ליליאן רות חיילובסקי.

קמנקו וחיילובסקי, מהשחקנים המוערכים בתיאטרון הישראלי, הכירו בתיאטרון "גשר" ומתגוררים בחולון עם בנם המשותף שון (12). אני מגיעה לבית המשפחה יום לאחר הלוויה היישר לתוך שיחה ערה על אישיותו הכובשת של קמנקו וחוש ההומור החד שאפיין אותו.

"פעם אחת ישבנו ודיברנו, ופתאום הוא יצא מאחורי איזה אגרטל וקרא – 'עכשיו שימו לב אליי!'", נזכרת מיכל שלף, מפיקת הסדרה "המובילים" בה השתתף קמנקו– קומדיה לילדים ששודרה שלוש עונות בערוץ לוגי. לצידה חברי צוות

נוספים מהסדרה: השחקנים יובל סטוניס ובן פרי והבמאי רועי פלורנטין. ברוח קידוש החיים הנוכחים משיקים כוסית לחיים.

"תמיד היו סביבו צחוקים", מספרת לפיד, "הוא כתב ברוסית שירים לחברים שלו, לשחקנים. זו מסורת של שחקנים, חוץ מהצגות הם מאוד אוהבים לעשות ערבי אלתורים וערב כזה תמיד מוקדש למשהו, ליומולדת של שחקן או לאירוע אחר. קלים היה אחראי על הקטע האמנותי של ערבי האלתורים".  "זה נקרא קפוסניק, מהמילה כרוב ברוסית", מוסיפה חיילובסקי.

למה כרוב?
"ברוסיה האירועים האלו תמיד התקיימו בזמנים של צום כדי להעביר את הזמן. פרובוסלבים אורתודוכסים צמים תקופות ארוכות, ובמשך ארבעים יום לא אוכלים בשר, ביצים וחלב. במקום זה הם אוכלים המון פשטידות כרוב ומעלים מופעי אלתורים, מתבדחים. היום זה שם למפגשי אלתורים של שחקנים – קפוסניק".

שחקני תיאטרון "גשר" מקיימים מפגשים כאלו בתום ההצגות במועדון "71 כסאות" הממוקם בתיאטרון. "אחרי ההצגה יושבים בכל פינה, גם בחדר האיפור, אוכלים, שותים ונהנים", אומרת חיילובסקי, "אם לא שותים אחרי הצגה זה כבר לא תיאטרון, התיאטרון מת".

בעוד פחות מחודש אמור היה קמנקו לחגוג יומולדת 49. נולד ברוסיה, בנה היחיד של לבניטה. אביו עזב כשהיה פעוט ואמו פרנסה את שניהם כמורה לצרפתית. קמנקו סיים תואר בביולוגיה עם התמחות בגנטיקה באוניברסיטת קייב שבאוקראינה והחל לעבוד במחקר, עד שהחליט שאין זה מקומו ובגיל 23 החל לשחק בתיאטרון בובות.

"לפני כשנה שאלתי אותו למה הוא עזב את המחקר לטובת משחק, הוא היה יכול להיות כבר גנטיקאי דגול", נזכרת לפיד, "ומה הוא ענה לי? 'אנוצ'קה, כשלמדתי ביולוגיה והתמחיתי בגנטיקה, הבטיחו לי עתיד מזהיר.

"חלמתי להמציא תרופה לסרטן ודמיינתי כיצד אני ממציא תרופה שמצילה המון אנשים ומועמד לפרס נובל, ואז אני מגיע לטקס הענקת פרס נובל, אני עולה לבמה עם חליפה ופפיון וכל הזרקורים עליי, וכולם מוחאים לי כפיים ואז חשבתי – אבל אני יכול להשיג את זה הרבה יותר מהר אם אהיה שחקן!'. אני כל כך צחקתי, הוא תיאר את זה כל כך יפה".

קמנקו עבר ללימודי תיאטרון באוניברסיטת קייב ובסיום לימודיו עבד בתיאטרון קייב ובסטודיו לאמנים צעירים. בקייב הוא נישא ונולד לו בנו הבכור, סטניסלב (26). ב-1992, כשהוא בן 30, עלה קמנקו ארצה עם משפחתו. כשנה לאחר מכן החל לעבוד בתיאטרון "גשר" כפועל במה.

מדוע לא עבד מיד כשחקן?
"לא היה אז צורך" מסבירה חיילובסקי, "אצלנו מקבלים שחקנים לפי צורך לתפקיד מסוים. אבל אני זוכרת שהמנכ"ל שלנו התעקש לקבל אותו לתיאטרון, אפילו כפועל במה, והוא התחיל לעבוד ומהר מאוד נתנו לו הזדמנות לשחק".

מאז שיחק קמנקו ברוב הצגות התיאטרון, ביניהן: "טרטיף", "בשפל, כפר", "עיר – סיפורי אודסה", "אדם בן כלב", "אוכלים", "הנהר", "השטן במוסקבה" ועוד. כמו כן השתתף בסרטים ובסדרות הטלוויזיה "חלומות מתוקים", "מעורב ירושלמי", "הבורגנים", "המובילים" ועוד.

ליליאן, מה הייתה ההצגה הראשונה בה שיחק בארץ?
"ההצגה הראשון הייתה 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן'. הוא החליף שחקן שחלה, אני לא מצליחה להיזכר מי זה היה... אה, רולנד! זה צירוף מקרים מוזר. בעלי לשעבר ז"ל חלה במהלך ההצגה וקלים החליף אותו פעמיים. בהמשך אחד השחקנים עזב את ההצגה וקלים תפס את מקומו והוא ורולנד שיחקו יחד בהצגה".

איך הסתדרתם שלושתכם באותו התיאטרון?
"מצוין! פעם נסענו לאילת שלושתנו לשחק בכמה הצגות ובקבלה כבר היה כתוב מי גר עם מי. לי ולרולנד אותו שם המשפחה, ובהזמנה היה חדר אחד לחיילובסקי וחדר אחר לקמנקו וחיילובסקי.

"בשלב הזה כבר התחיל הרומן שלי עם קלים ואנחנו נכנסנו לחדר שלנו והתחלנו לשחק במטקות על המיטה. פתאום רולנד דפק בדלת, נכנס ואמר: 'סליחה, אני גר עם קלים'. למרות שכבר היה ידוע על הקשר שלי עם קלים, זה לא עלה בדעתו של רולנד. היינו חברים מאוד קרובים".

רולנד וליליאן נישאו במוסקבה ולהם בן משותף, השחקן הנרי דוד (32). הם עלו ארצה לפני 21 שנים והחלו להופיע בתיאטרון "גשר" זה לצד זו. כשנה לאחר מכן נפרדו וב-1997 נהרג רולנד בתאונת דרכים. הקשר של חיילובסקי וקמנקו התחיל ארבע שנים לפני כן, כשעוד היה פועל במה.

מי עשה את הצעד הראשון?
"הוא!!!", קוראות חיילובסקי וסווטלנה דמידוב, שחקנית בתיאטרון, יחדיו. "ליליאן גרה אז בדירה מולי ואני זוכרת שהוא הגיע ושר לה רומנסים, ממש חיזר אחריה", מספרת דמידוב.

"לא, אני אספר לך איך זה התחיל", מתערבת חיילובסקי, "עברתי לדירה ורציתי לתלות וילונות. ביקשתי עזרה מפועל הבמה אז, אנטון ז"ל, שהיה חבר קרוב. הוא אמר שהוא לא יכול להגיע אבל הוא שולח את קלים שיעזור לי. כשקלים הגיע הוא מצא המון עבודות בית שצריך לעשות אצלי, ובדיעבד הבנתי שכל זה היה מתוכנן", היא צוחקת. "אבל במשך תקופה ארוכה אני סירבתי. לא נעניתי לחיזורים שלו".

למה סירבת?
"קודם כל הוא היה נשוי ואמרתי שזה לא מקובל. הוא הבטיח להתגרש וכך באמת עשה. אחרי שהתגרש הוא עוד חיזר אחרי הרבה זמן. גם כשהיינו כבר יחד אני עוד סירבתי. בסוף הסכמתי ומאז אנחנו יחד. לא התחתנו, חיינו כידועים בציבור".

מדוע לא התחתנתם?
"כי תמיד לא היה לו זמן לנסוע לפראג", מחייכת חיילובסקי.

"כן, ב-31 אני לא יכול, ב-1 יש לי הצגה, פה אני עסוק בחזרות", מוסיף בן פרי, שחקן בסדרה "המובילים". "הוא פחד להתחתן בגלל הניסיון הקודם", אומרת חיילובסקי. "ממש לפני מותו הוא אמר לי שהוא מרגיש שפספס הרבה דברים שהיה צריך לעשות בחיים שלו. הוא מסר לכל הגברים, ואני אומרת את זה למרות שזה קשה – גבר צריך להיות נאמן לאשתו, במעשים ובמחשבות.

"רק ככה אפשר לחיות חיים בריאים. הוא ביקש שאמסור את זה קודם כל להנרי, כבן החורג שלו. הוא אמר 'צריך להיות נאמן, ונאמנות לאישה זה קודם כל נאמנות לעצמך. אם גבר לא נאמן לאשתו אז הוא מפספס את החיים שלו, הוא לא יידע את החיים האמיתיים'. קלים היה נאמן אבל כמו כל הגברים המחשבות שלו נדדו".

"זה קשה במקצוע שלנו, כי אנחנו משחקים תפקיד ומאוד מתקרבים", מוסיפה דמידוב שמשחקת בתיאטרון לצד בעלה, סשה דמידוב.

"על זה הוא מאוד העריך את סשה", נזכרת חיילובסקי, "הוא תמיד אמר 'אני גאה בבריאות של הגבר הזה, שיש לידו כל כך הרבה פיתויים והוא כל כך אהוב, אבל הוא מגן על עצמו על ידי מסך הנאמנות לאשתו ומזה הוא מקבל כוח'".

את מצטערת שלא התחתנתם?
"כן, גם קלים מאוד הצטער שלא התחתנו בסוף".

לפני קצת פחות משנתיים התגלתה אצל קמנקו מחלת הסרטן בשלב מאוד מתקדם. המחלה התחילה בכליות ושלחה גרורות לריאות ולעצמות. "אף רופא לא חזה שהוא יחיה כל כך הרבה זמן. נתנו לו כמה חודשים מקסימום", מספרת לפיד, "מה שהחזיק אותו מאוד זה הכוח שלו, הוא הדביק את כולנו באופטימיות. לחשוב על זה שקלים חולה ומשהו נורא עומד לקרות זה כל כך לא נתפס. היה לנו מאוד קל להאמין יחד איתו, שלמרות המחלה הוא יישאר פה. לפני שלושה או ארבעה שבועות הוא עוד הופיע באשדוד".

בשלב הזה סבל קמנקו מכאבי תופת, איבד את היכולת להניע את ידו הימנית ורק שתי אצבעות מידו השמאלית תפקדו. גרורות הסרטן נשלחו לעמוד השדרה וחוליות הצוואר וגרמו לראשו להישמט הצידה. בהצגה האחרונה בה השתתף "שונאים - סיפור אהבה", על פי רומן של יצחק בשביס זינגר, קמנקו מילא את תפקיד הרופא, המלצר ונהג האוטובוס.

"הוא לא יכול היה להסתובב על הבמה עם מגש", מספרת לפיד, "לפני מספר חודשים הגעתי להצגה עם מישהו שהמלצתי לו עליה.

"קלים הופיע בתפקיד המלצר והוא החזיק מגש ביד שמאל וראשו היה נטוי. האורח שלי התרשם ממנו כל כך שהיה בטוח כי זה חלק מהתפקיד, לשחק מלצר עם ראש נטוי. רק כשכל השחקנים יצאו להשתחוות על הבמה הוא הבין שראשו של קלים שמוט בגלל המחלה, ונדהם מיכולת ההתמודדות שלו והמשחק המופלא".

לאחרונה החליף שחקן צעיר את קמנקו בתפקיד המלצר ונהג האוטובוס. חיילובסקי מספרת כי הוא סירב להחלפה על מנת שלא להקשות על הצוות: "אנה ואני נלחמנו כדי שהוא לא יסבול ולא יתרוצץ על הבמה ויתאמץ מעבר לכוחותיו. אבל הוא מאוד כעס עלינו וגם בכעס שלו התעורר חוש הצדק האדיר שלו, הוא לא רצה להקשות על שחקן חדש ואמר 'עכשיו השחקן הצעיר ייכנס לתפקיד ויצטרך ללמוד אותו מחדש וזה מקשה על כולם, שיאלצו להגיע מוקדם יותר לחזרות, למה להקשות על אחרים?'. תמיד הוא חשב על כולם לפני שחשב על עצמו".

"אפילו בקריינות שלו הוא היה כזה מתחשב", מספרת לפיד. "הוא היה הקריין הכי טוב ברוסית, קריין שבקול שלו יש גם אופי. קול הזהב של העלייה הרוסית". קמנקו הכיר את לפיד כשהגיע אליה במקרה ב-1995 לעבודת קריינות דרך לקוח מטעם העיתון הכלכלי בשפה הרוסית "כסף", שלימים כבר נסגר.

"הייתי נורא שחצנית – אין כזה דבר שמביאים לי קריין כי את הקריינים אני מביאה בעצמי מקול ישראל, ופתאום הוא פתח את הפה, וברגע ששמעתי את הקול שלו נכבשתי. מאז עבדנו יחד, עשינו המון דברים. הוא היה הקריין של אורנג' ברוסית ולפני כן קריין לסלקום. מישהי אמרה פעם 'די כבר, נמאס, מפעילים מגהץ וקלים מדבר, די!'. כל מענה קולי, כל סרט בערוץ הסרטים הרוסי, הכל מדובב על ידי קלים".

בעקבות טיפולי הכימותרפיה, מיתרי הקול של קמנקו היו משותקים במשך כשישה חודשים וכשהוא שב לדבר קולו מעט השתנה. "כנראה שהוא דיבר על מיתר אחד ולא על שניים. הקול התבגר קצת ונעשה מחוספס", מתארת לפיד, "אבל זה לא מנע ממנו לקריין. הוא היה קריין שמעביר את האופי של הדמות ושל עצמו. זה כישרון נדיר. בלי להכיר אותו אפשר היה לשמוע איזה מן בנאדם הוא באמצעות הקריינות שהוא עשה. יש לו המון אישיות בקול, חום".

"ולמרות כל האישיות הזו, הוא לא הסתיר את השחקנים שהוא דיבב. הוא בלט והיה מובן, אבל נתן את הבמה לשחקנים המקוריים", מוסיפה חיילובסקי.

"כן, כבר מהטייק הראשון הוא היה עושה הכל פרפקט. בטייק אחד!", נזכרת לפיד. "הוא עשה דיבוב סימולטני לטקסט זר והסאונד המקורי מעולם לא בלבל אותו. אפילו לקריינים מאוד מקצועיים קשה לעבוד עם האוזניות, ששומעים משהו אחד וצריך לומר משהו אחר. הוא דיבב את כל הגברים בסרט וידע לשנות את האופי בהתאם לדמות והשאיר מקום לשחקנים המקוריים".

קמנקו היה ידוע כמאחר כרוני ואצל משפחתו וחבריו עובדה זו מעלה כעת חיוך מר. "תמיד כשקבעתי זמן אולפן", אומרת לפיד, "לקחתי בחשבון את הרגלי ההגעה של כולם.

"ידעתי שאם אני לא רואה את מישה אסינובסקי ז"ל (שחקן תיאטרון "גשר") כמה דקות לפני הזמן משהו לא תקין. אבל קלים? קובעים איתו בעשר וצריך לקחת בחשבון שעשרים דקות איחור זה בנורמה שלו. ב-10:22 אני כבר מתקשרת אליו עצבנית כי אני שונאת איחורים ואי אפשר לכעוס עליו. הוא תמיד ענה 'אבל קוטינקה, אני עובד יותר מהר מהאחרים'".

חיילובסקי מסכימה איתה. "תמיד הוא עם קפה, מאחר. אמרתי לו 'קלים, אתה תאחר למוות שלך', והוא ענה 'יופי', ואתמול באמת איחרנו ללוויה. פספסנו את ההסעה, האוטובוס יצא בלעדינו", הן מחייכות.  "יש לו עניינים משלו, יש לו סדר משלו, הוא לא זז מזה. אבל הוא אף פעם לא יזניח את החברים והמשפחה, תמיד מכבד אותם", אומרת חיילובסקי.

"פעם אחת אמא שלו, שגרה איתנו, התקשרה אליו בלילה לסלולרי ושאלה איפה הוא. כדי לא להדאיג אותה הוא אמר לה שאנחנו ישנים בחדר, למרות שיצאנו לבלות עם חברים. או שהיא התקשרה כשהוא נהג ולמרות שהוא אמר לה שהוא נוהג הם המשיכו לדבר, ואני שואלת אותו 'קלים, למה אתה לא סוגר את הטלפון? זה מסוכן!', והוא ענה 'אני לא יכול, זו בכל זאת אמא'".

אמו של קלים, בניטה, מצטרפת אלינו לסלון. אישה חזקה, בהירת מחשבה, מספרת לנו שהיא זקוקה לחברה היום כי אתמול חשה לבד, בזמן שחיילובסקי יצאה להופיע בערב בהצגה. היא מוציאה פיסת נייר עליה רשמה שיר על בנה לאחר שנפטר. השיר כתוב ברוסית, חרוז להפליא ומרגש ביותר, לזכר בנה השופע אור שהיה בעיניה גיבור אמיתי. ולמרות העינויים שחווה בזמן מחלתו, השתוקק לחיים עד נשמת אפו האחרונה.

על השאלה איזה מן ילד היה קלים היא מתקשה לענות, מאחר שנאלצה לעבוד שעות רבות כאם חד הורית על מנת לפרנס את בנה. "היא מתביישת שאבא של קלים לא גר איתם", אומרת חיילובסקי, "היא אישה כזו חזקה ומקבלת, יש בה קלילות, אופטימיות".

את כישרון הכתיבה האדיר של קמנקו אמו לא שוכחת ואף מדקלמת לנו שיר שכתב כשהיה בכיתה א', גם הוא ברוסית. "היה לו הומור במינון מדויק כל כך, אפילו כשהוא כתב בהומור סרקסטי, מי שחיפש להיעלב מזה לא הצליח. הסרקזם והרוע הם לא חלק מהעולם שלו בכלל", אומרת לפיד.

חיילובסקי מספרת כי קמנקו נטה לשחק את דמויות המשנה. "הוא היה שחקן כל כך אינטליגנטי, שעשה את התפקידים שלו בבהירות, בחכמה ובכבוד. לבמאים אין על מה לעבוד עם אנשים כאלו, הוא פשוט ידע לעשות הכל לבד". 

קמנקו היה מוערך כאדם וכשחקן, ועם התקדמות המחלה חשה לפיד צורך עז להושיט יד למשפחה והגתה רעיון לקיים ערב מחווה למענו. "זו כזו תחושה של חוסר אונים כשאת רוצה לעזור ואין לך איך. ואז עלה לי הרעיון והכל מיד התגבש – החלטנו לעשות ערב מחווה שהכנסותיו יוקדשו להוצאות הטיפולים הרפואיים.

"ברגע שהתחלתי לברר מי מהצוות מעוניין להשתתף לא נתקלתי בסירוב אחד. אני יכולה לחתום לך שלא קרה בהיסטוריה של אף תיאטרון, שתוך שישה ימים מרגע עליית הרעיון פתחנו במכירת כרטיסים, וכל הערב הזה יצא לפועל תוך חמישה שבועות. מכרנו 900 כרטיסים, האולם היה מלא, אנשים באו מאילת במטוס וחזרו לשם באותו לילה".

"היו הרבה אנשים שקנו כרטיסים, למרות שידעו שלא יוכלו להגיע, על מנת להגדיל את ההכנסות שלנו ואותם כרטיסים נמכרו שנית", מספרת לפיד, ההתגייסות של כולם הייתה מופלאה". לפיד וחיילובסקי משתפות כי הערב היה טעון באנרגיות בלתי רגילות ובאיחוד של הקהל עם השחקנים. "בתום הערב חילקו השחקנים לכולם כוסות יין על מנת להרים כוס סימבולית לחיים", הן מספרות.

לפיד מקריאה לי בהתרגשות מכתב שנמצא על מקרר משפחת קמנקו-חיילובסקי ושנכתב בידי חברי צוות התיאטרון: "קלים היקר, אנחנו רוצים לומר לך תודה ולא יודעים איך. איך אומרים תודה לבנאדם על ההשראה שהוא נותן, איך מחזירים לו טובה על יצירתיות בלתי פוסקת?

"אנחנו רואים אותך ממשיך לשחק בחדווה בכל מצב וזה ממלא לכולנו את הלב באהבה ונותן משמעות חדשה למקצוע שלנו, ועל זה אנחנו משתוקקים לומר תודה. הטובה היחידה שאנחנו יכולים להחזיר לך היא לתת לך בחזרה את האמנות שלך ולשחק לכבודך". על המכתב חתמו השחקנים בשמות הדמויות אותם שיחקו לאורך השנים.

"הוא שנא את המחשבה שיגרום לחברים שלו לראות אותו סובל", היא מספרת. "היינו יושבים באולפן ופוגשים קולגות ומתבדחים, ולמרות כאבי התופת, הוא מעולם לא התלונן, העיקר שלא לצער את הסביבה. הוא פשוט נתן לכולנו השראה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...