נתן זהבי נזכר איך חרש את תל אביב עם אופניים
מהנסיעה היום-יומית לבית הספר, דרך משלוחי הפרחים לרמת גן, ועד לעבודה בצילום לעיתון - האופניים תמיד ליוו את נתן זהבי הצעיר. עד שנגנבו
נדמה לי שהאופניים הראשונים שלי היו מתנת בר מצווה. אלו היו אופניים פושטיים מסוג חרש אופן, כבדים ומסורבלים שנראו לעומת אופני הראלי הנוצצים של בני העשירים כמו מכונית סוסיתא לעומת מרצדס.
את הכסף הראשון שהרווחתי עשיתי ממשלוחי פרחים, בעיקר בימי שישי ובערבי חגים. היינו מתייצבים בפתח חנות הפרחים "מרגלית", השוכנת ברחוב אבן גבירול בין ז'בוטינסקי לבזל. נדמה לי שקיבלנו 20 גרושים על משלוח קרוב, וחצי לירה למשלוח מרוחק יותר כמו לרמת גן.
אני גם זוכר שהיה לנו חלום שמקבל המשלוח ייתן לנו טיפ מכובד. זה קרה רק אם המשלוח היה מיועד לאדם עשיר מאוד, שראה את הזיעה שנגרה מאתנו ממאמץ הרכיבה, והיה משחרר לנו איזה לירה או במקרה של נדיבות מופלאה - שתי לירות שבהן יכולנו לקנות מנה פלאפל, שתייה, כרטיס לסרט ועוד היה נשאר לנו לפופקורן.
בערב אחד החגים, כשהמתנו עם האופניים כחמישה ילדים מול החנות ודסקסנו על איכויות ומגרעות האופניים שבבעלות כל אחד - הגיע תורי לעשות משלוח. על הסבל האחורי של האופניים שמנו ארגז וחיזקנו אותו בהצלבה של כבל מגומי עם ווים בקצה שהחזיק את הארגז שלא ייפול. את הפרחים היינו שמים בארגז, ואם היו שניים
חיכיתי לראות לאן אקבל משלוח, ולפתע דחף אותי נער זר ואמר שהוא לוקח כעת את המשלוחים. אמרתי לו בחזרה בכעס שעכשיו התור שלי ומאיפה בכלל הוא הגיע. זה היה נער מגודל עם עיניים נוצצות מזעם שדי הפחיד אותי. ניסיתי לדחוף אותו ממני באיזו אמירה כמו "אל תבלבל את המוח", אבל אז הוא הוריד לי סטירה.
הבנתי שאני לא אוכל עליו וגם בעלת החנות, שקלטה את הבלגן בפתח החנות, התערבה ואמר "תן לו, תן לו". הסמקתי מבושה וויתרתי. לא הכרתי אז את המילה "פרוטקשן", וחוץ מקרבות קטנים בשכונה וסכסוכים קלים חסרי משמעות לא נתקלתי בצעיר שתוקף על רקע כלכלי.
לימים הבנתי שעשיתי צעד נכון. הנער ששיחק עליי אבדעי ולקח לי בעוונטא את המשלוחים היה גד "שץ" פלום, שבהמשך הקריירה שלו נחשב אחד מגדולי השודדים והרוצחים בעולם התחתון עד שחוסל מטווח אפס על ידי שני אופנוענים בעת שישב עם חבר ברחבת "המנזר" באלנבי 58.
עם אופני החרש אופן חרשתי את רחובות תל אביב. רכבתי אתם לבית הספר הר נבו, ששכן ברחוב הר נבו בין הרחובות בזל וז'בוטינסקי, מקביל לרחוב אבן גבירול. בית הספר היה קרוב לשכונת סומייל, וחלק מילדי סומייל היו עושים בזמן הלימודים "סיבוב" על האופניים שלנו - גונבים לנו ונטילים מהגלגלים, פנסים, דינמו.
היו גם גנבות כיסאות ואפילו גלגלים שלמים, כל גנבה כזו אילצה אותנו, הקורבנות, או לרכוש את הפריט הנגנב או להפוך לעבריינים צעירים ולגנוב ממישהו אחר. ככה הפכתי לגנב קטן בעל כורחי.
באותם ימים הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד קן צפון. הקן שלנו היה ברחוב אדם הכהן פינת ארלוזורוב. היינו באים לפעולות על האופניים, ואחת האפשרויות היחידות להגיע לקרבה אינטימית עם הבנות היה להרכיב אותן הביתה על הרמה של האופניים. הדבר הזה היה תמצית חלומותינו הארוטיים הבוסריים, כי יכולנו כך להרגיש את גופן ואת שיערן המתבדר ברוח נדבק לנו על הפנים.
זה נשמע כל כך רומנטי היום, גם אם לצעירים של ימינו - שלרשותם עומדת פורנוגרפיה באינטרנט 24 שעות ביממה - סיפור על חיכוך מקרי תוך כדי הרכבה על אופניים נשמע הזיה חסרת משמעות. ובכל זאת, קשה להסביר כמה הלם לבנו וכמה התרגשנו מניסיונות המגע הקטנים כשהזדמן לנו להרכיב אותן.
באחת הפעמים, כשירדה החשכה ורכבתי על ארלוזורוב לכיוון הבית, קיבלתי שיעור ראשון בעבריינות תנועה מהשוטר זכריה המשופם, שהיה שוטר מקוף באזור.
זכריה התחבא בתחנת אוטובוס קו 22, שהייתה ממוקמת ליד ארלוזורוב פינת שלמה המלך. הוא ראה אותי רוכב ללא פנס - עבירת תנועה חמורה לדעתו, ובתנועה תאטרלית, שהיום מזכירה לי את השוטר אזולאי, הרים יד אחת בתנועת "עצור" ובשנייה סימן לי לעמוד בצד.
כבר אז הייתי שחקן לא רע, ואחרי שהבנתי את המצב התחלתי לבכות לזכריה ולהישבע לו שבעת שהייתי בפעולה בתנועה מישהו גנב לי את הפנס והדינמו שהפעיל אותו. הראיתי לו איפה היה הדינמו, בכיתי שהוריי יהרגו אותי אם הוא יחרים לי את האופניים, והתחננתי שיניח לי כי לא אוכל לרכוב לבית ספר מחר.
זכריה, שהיום אני נזכר בו עם הרבה חום ואהבה, הסביר לי ברצינות תהומית שנסיעה ללא אור עלולה לגרום לפגיעתי על ידי רכב נוסע, שלא ישים לב אליי. "אם תיפגע או תיפצע, האופניים שלך יהפכו אקורדיון, יאשפזו אותך בבית חולים, הוריך יכולים למות מדאגה היכן אתה ולמה לא שבת הביתה", אמר.
זכריה רכן אל גלגלי האופניים והוציא את הוונטילים. הטסססססססססס של האוויר היוצא הוא רעש שלא אשכח כל חיי. השוטר-מחנך שלח אותי הביתה ברגל, גורר את האופניים, והזהיר אותי שאם עוד פעם יתפוס אותי הוא יחרים את האופניים.
אחרי שהעיפו אותי מהתנועה בגלל עישון במחנה קיץ, ואחרי שהעיפו אותי בחמישית מתיכון שלווה, עברתי לקיבוץ, אבל גם משם העיפו אותי (איזה ברדקיסט הייתי, אללה יוסטור). אחרי שעפתי גם מהעבודה בקואופרטיב "דן" ובקופת חולים "לאומית" - האופניים הישנים שימשו אותי לפרנסתי: כתבתי וצילמתי לעיתונות, בין השאר לעיתונות הספורט.
בעוד שלצלמים הוותיקים היו אופנועים או מכוניות ישנות, אני דיוושתי על האופניים למגרש, מהמגרש למעבדת הצילום, ומשם להעביר את הצילומים לעיתון "חדשות ספורט" בעדיפות ראשונה. אחרי זה עברתי למערכת "דבר", "על המשמר", "ג'רוזלם פוסט", הלוואי שהיום היו לי שרירי רגליים כמו אז. כשנכנסתי יותר לעבודה בעיתונות, ועדיין אני פישר צעיר בן 17, התחלתי לנסוע במוניות אחרי שהאופניים נגנבו לי.
מאז לא חזרתי לאופניים, אבל תמיד יש לי מקום חם בלב לחוויות הילדות ותחילת הנעורים שהם סיפקו לי.
אגב, יום אחד אחרי ששץ, ההוא מהפרוטקשן בחנות הפרחים, חזר מריצוי מאסר בגרמניה, נפגשנו באקראי בבית קפה ברחוב יהודה המכבי, ממש ליד הבנק שאותו שדד ונמלט לירקון עם אופניים. אמרתי לו שהוא חייב לי שתי לירות של פעם. הוא הביט עליי במבט מזרה אימים ושאל בקולו הצרוד (נפגע במיתרי הקול בעת ניסיון בריחה מהכלא): "על מה אני חייב לך - אני לא חייב לאף אחד שום דבר". הזכרתי לו את המקרה בפתח חנות הפרחים. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי את שץ מחייך - "תרשום את החוב על הקרח", אמר והלך לדרכו.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם