זוהי רק ההתחלה: "תל אופן" זה נהדר, אבל לא מספיק
אחרי הרבה שנים של קיבעון מחשבתי, העיר שלנו מתחילה סוף-סוף לעשות צעדים בכיוון הנכון. תל אופן, הנה אני בא
שאלתי למה בעצם אין לו אופניים משלו, אבל יכולתי לנחש לבד את התשובה: "גנבו לי שלוש פעמים, ונמאס לי. נוצר מצב שאני סוחב אותם שלוש קומות או שאני מוותר. אז ויתרתי". בחודש האחרון אני מקפיד להטריד את רוכבי "תל אופן" שעומדים לידי ברמזור בשאלות על מערכת היחסים שלהם עם האופניים השכורים. רובם מגיבים בחיוך רחב. פה ושם יש תלונות על מנגנון הנעילה, אבל בסך הכול הם מפזרים תחושה שהחיים בעיר מאירים להם לפתע פנים. במציאות הישראלית החמוצה והמיוזעת, זה לא מעט.
אף שהאופניים שלי עדיין לא נגנבו (הנוכחיים. לפניהם ידעתי גנבות לרוב), עשיתי מנוי לתל אופן (למען הסר ספק: על חשבוני.
אף שבינתיים כמעט לא השתמשתי בהם, בכל פעם שאני עובר ליד תחנה ירוקה נעשה לי טוב בלב. התחנות עומדות שם ברחובות ובשדרות כמו תזכורת לכך שאחרי הרבה שנים של קיבעון מחשבתי ותחבורתי העיר שלנו מתחילה, סוף-סוף, לעשות צעדים מהוססים בכיוון הנכון.
בשבוע שעבר נכנסתי לאתר אינטרנט מיוחד, בו אפשר לקבל תמונה עדכנית, נכונה לאותה שנייה, של תחנות השכרת האופניים בעשרות ערים בעולם שמפעילות פרויקטים דומים. שוטטתי ברחובות לונדון ומיאמי, ברגמו וברצלונה, סרגוסה ובורדו, ז'נבה וסן אנטוניו, מילאנו, וינה ושיקגו - ובדקתי באילו תחנות בעיר אפשר להשיג כרגע אופניים והיכן ניתן לעגון.
כמה מרגש היה לפגוש שם גם את תל אביב, ולהתעדכן שבתחנה ברוטשילד אווניו 140 ממתינים שלושה זוגות. דוז פואה.
ואחרי כל האופטימיות הזו, צריך לזכור: תל אופן הוא רק ההתחלה. הוא הישג טקטי חשוב, אבל אם הוא לא יהיה חלק מאסטרטגיה שלמה הוא יישאר תלוי על העץ כמו עלה ירוק בודד שירקיב עם הזמן. לא יהיה לו ערך אמיתי אם הוא לא יהיה חלק מתפיסת עולם כוללת, משינוי מהותי בהסדרי התנועה בעיר.
השמחה תהיה קצרת ימים אם אלפי רוכבים בירוק יציפו את תל אביב בלי שתמתין להם תשתית אופניים ראויה. תשתית ראויה מתבטאת, בין השאר, בשבילי אופניים במפלס הכביש, שיביאו לסופה את המלחמה העקובה בין הולכי הרגל לרוכבי האופניים שמצטופפים על המדרכות, ובאפשרות לדווש בנוחות ובביטחון בכל חלקי העיר, ולא רק בין שדרות נורדאו לשדרות רוטשילד.
בכל פעם שאני מרשה לעצמי קצת אופוריה, המציאות עושה קאמבק וטופחת על פניי. השבוע נדרשתי להגיע מיד אליהו ליפו. חישבתי את מסלולי הרכיבה האפשריים ונעשה לי שחור בעיניים. ברוב האזורים הדרומיים של העיר הרכיבה היא הרפתקה מסוכנת שכוללת התחככות מתמדת עם אחוריהם של אוטובוסים, שאיפת אוויר אגזוזים צלול וניסיונות דריסה מצד נהגים עצבניים.
אין שבילי אופניים, בקושי יש מדרכות, ועל הכביש אללה יוסתור. כשאלה תנאי הדרך, גם הפרויקט הכי מדליק בעולם יתקשה להפוך את תל אביב לעיר אופניים.
מהפכה סביבתית יכולה להתבטא בשני רבדים: טכנולוגי והתנהגותי. שינוי טכנולוגי זה לעשות אותו דבר - רק באמצעות טכנולוגיה נקייה ומתקדמת יותר, למשל מכונית היברידית במקום סוסיתא מזהמת. שינוי התנהגותי זה לעשות את הדברים אחרת. כשמסות של אנשים מתחילות להשתנע ממקום למקום באמצעות אופניים, תחבורה ציבורית או הליכה ברגל, במקום המכונית המסורתית, זה שינוי התנהגותי.
במקרה של מעבר מנהיגה לרכיבה, לשינוי ההתנהגותי יש משמעות עמוקה יותר, תרבותית ממש. שימו רגע בצד את ההיבטים הסביבתיים, הבריאותיים והתחבורתיים, ותסתכלו בראי: המעבר מנהיגה לרכיבה וצעידה משנה אותנו כאנשים.
במכונית אני לעתים לא מכיר את עצמי: ליד ההגה יושב אדם עצבני, תחרותי וכוחני, שרואה במכוניות אחרות על הכביש אויב ובישויות אחרות שנעות על הדרך - הולכי רגל למשל - מכשול מיותר. כשאני נקלע לפקק אני משוכנע שמדובר במזימה שנועדה לדפוק אותי באופן אישי, אבל גם כשהתנועה זורמת אני מנותק ממה שקורה בחוץ - מהבריזה, מהטופוגרפיה, מההתרחשות האנושית הקרויה "עיר". עד שעברתי לאופניים לא ידעתי שביהודה הלוי יש עלייה ושהקטע האחרון של רוטשילד לכיוון הבימה גולש במורד.
כך שאופניים, כמו הליכה ברגל ונסיעה באוטובוס, הם לא רק כלי תחבורה נקי יותר - הם גם עירוניים יותר, במובן האנושי של המילה. לרכוב על אופניים זה להיות חלק מקהילה. עם כל יום שעובר אני רואה יותר אופניים ברחובות - ולא רק של תל אופן - ויותר תל-אביבים שבאמת חיים את העיר ולא מביטים בה כמו תיירים מבעד לזגוגית האטומה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם