חדרה: כך ניצח משגיח הכשרות את המועצה הדתית
11 שנים עבד דן כהן כמשגיח כשרות במועצה הדתית חדרה. על מנת לעמוד בדרישות מעסיקיו, הוא נאלץ להשתמש ברכבו הפרטי. המועצה סירבה לשלם לו החזרי נסיעה, ורק בהתערבות בית הדין לעבודה שולמו לו 26 אלף שקל. "התביעה הייתה מוצדקת", קבעה השופטת
במשך 11 שנים לא שילמה המועצה לאחד ממשגיחי הכשרות שלה, דן כהן, הוצאות נסיעה אף שנאלץ להשתמש ברכבו כדי לעמוד בדרישות העבודה.
בשבוע שעבר הסתיים המשפט המייגע והממושך שניהל כהן נגד המועצה. "התובע עשה מעל ומעבר במסגרת עבודתו, ולמרות זאת סירבה התובעת לשלם לתובע החזר נסיעות", נכתב בהכרעת הדין.
המשפט היבש הזה סיים שנתיים של מאבק משפטי, שורה ארוכה של דיונים ממושכים וניסיונות של המועצה להכפיש את כהן, והכול כדי לא לשלם את המגיע לו.
רק לאחר שבית המשפט כפה על הצדדים להגיע לפשרה, הסכימה המועצה לשלם לכהן את הכסף המגיע לו. עם זאת, היא סירבה לשלם לו הוצאות משפט. בית הדין הורה למועצה לשלם לכהן את ההוצאות בשל התעקשותה לנהל משפט ממושך.
כהן החל לעבוד במועצה הדתית ביוני 2000. כמשגיח כשרות שהועסק ב-70 אחוז משרה, משכורתו הייתה 3,000 שקל ברוטו בחודש. הוא עבד שישה ימים בשבוע, ובכל יום עבד חמש שעות וחצי.
במסגרת תפקידו השגיח כהן על מסעדות ובתי עסק בשלושה מוקדים בעיר: שכונת מגוריו, בית אליעזר, אזור התעשייה ומרכז העיר. כדי להספיק ולהתייצב בכל אחד מהעסקים שעליהם השגיח במהלך יום עבודתו, הוא נאלץ להשתמש ברכבו הפרטי.
לטענתו, המועצה הדתית לא שילמה לו דמי נסיעה. רק בשנת 2008, לאחר שהחל בהליכים משפטיים
המועצה הדתית השיבה בתגובה כי כהן בחר מרצונו להשתמש ברכבו הפרטי, וכי יכול היה להיעזר בתחבורה הציבורית לצורכי עבודתו. המועצה ביקשה מבית הדין לדחות את התביעה על הסף.
וכך הגיע הדיון לבית הדין לעבודה. במהלך הדיון הראשון, שנערך ביולי 2009 באולמו של הרשם יגאל גלם, אמרה עו"ד אתי דואני, שייצגה את המועצה בתחילת המשפט, כי "אני כרגע שומעת מהתובע שיש מקום שבו עבד שאין גישה אליו בתחבורה ציבורית. כמו כן, אני כרגע שומעת מהתובע שבהתאם לצורכי העבודה ולאור התדירות הנמוכה של מקצת הקווים אי אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית ולבצע את העבודה כנדרש".
בדיון שנערך במארס 2010, באולמה של השופטת אילת שומרוני ברנשטיין, אמר עו"ד צפניה: "המעביד ידע שהתובע משתמש ברכבו. מהות העבודה היא השגחה על חמישה אתרים. כולם היו בחדרה, אך המרחק בין המקום המזרחי למערבי הוא 10 ק"מ. בכל יום נסע התובע לכל המקומות".
חצי שנה חלפה, ובספטמבר התקיים דיון נוסף. "כהן עבד 70 אחוז משרה. יש חוסר תום לב בטענה שבמסגרת אחוזי משרה אלה הוא יכול היה לבקר בחמש מסעדות שונות ולנסוע באוטובוס. אילו היה מבצע את העבודה ונוסע באוטובוסים, היו צריכים להוסיף לו שעות עבודה רבות", אמר פרקליטו.
על מנת להתמודד עם קשיי פרנסתו, נאלץ כהן לעבוד כמשגיח כשרות באופן פרטי לצד עבודתו במועצה הדתית. מעסיקיו של כהן ניסו להיתלות בעובדה זו כדי להימנע מתשלום הוצאות הנסיעה שלו. במהלך עדותו של יעקב בורשטיין, מנהל מחלקת הכשרות במועצה ומעסיקו הישיר של כהן, הוא אמר: "נוסף לאותם עסקים שבהם התובע השגיח מטעם המועצה, הוא השגיח במקומות סמוכים נוספים. אז הוא קיבל נסיעות ממילא".
בחודש אפריל האחרון עלה כהן לעדות. הוא טען כי נסע ברכבו מדי יום 26 ק"מ אל המקומות שעליהם השגיח. כאשר נשאל אם מעסיקו היה מודע לכך שהוא השתמש ברכבו הפרטי, השיב כהן: "הוא בנה את העסקים (הכוונה למסלול בין העסקים, ז"ג) בצורה כזו שזמן ההגעה מעסק לעסק הוא ברכב פרטי ולא בתחבורה ציבורית. אני אמור לעבוד חמש שעות וחצי, כולל הנסיעות".
כאשר נשאל אם יכול היה למלא את תפקידו תוך שימוש בתחבורה ציבורית, השיב כהן: "זמן הנסיעה בתחבורה ציבורית הוא הרבה יותר ארוך. כשאני תלוי בתחבורה ציבורית, אז יש זמן המתנה. יושבים ומחכים לאוטובוס. יוצא שחלק גדול מחמש השעות וחצי שאני אמור לעבוד היה מתבזבז בהמתנה לאוטובוס ובזמן הנסיעה באוטובוס".
כהן סיפר עוד בעדותו כי לא ביקש החזר עבור נסיעה לעסקים שבהם עבד מטעם המועצה, שהיו ממוקמים בסמיכות לעסקים שבהם עבד באופן פרטי.
הוא טען כי ביקש כמה פעמים ממעסיקיו החזר עבור נסיעותיו, אך ללא הועיל. "הבעיה היא שבמועצה הדתית לא תמיד היה בעל זכות הכרעה ולא היה ממונה קבוע. כשהגיע ממונה קבוע הוא אמר שאני עובד במשרה חלקית ולא מגיע לי (החזר)".
בחקירתו הנגדית נשאל כהן מדוע המשיך להשתמש ברכבו הפרטי גם כשנאמר לו שלא יקבל החזר נסיעות. "עצם היציאה לעבודה במקצוע הזה נובע מיראת שמים ומרצון להאכיל את עם ישראל בדברים כשרים. המוטיבציה היא לא בהכרח ההכנסה הכספית. נקרא לזה יראת שמים".
עו"ד אשר דל, שייצג את המועצה בהמשך ההליכים, שלף בפני כהן קלף סודי: "כשהגעתי לחדרה ראיתי אותך עם רכבך מגיע לעסק של פלאפל שלא קשור להשגחות שלך". כהן: "זה של הבת שלי. כשאני מגיע למועצה אני קופץ לבת שלי לאכול משהו. זה לא אומר שבאתי לפלאפל. כל הנסיעות שלי הן במסגרת העבודה".
בורשטיין, שעלה להעיד אחרי כהן, חיזק את עמדתו. "אם הוא היה נוסע באוטובוס, הוא לא היה מספיק לבצע את כל משימותיו בעבודתו". בית הדין הציע לצדדים להגיע לפשרה מוסכמת שבמסגרתה ישולמו לכהן 26 אלף שקל. נציגי הצדדים הסכימו לכך, אך המועצה סירבה לשלם לכהן הוצאות משפט בטענה שאין מקום לשלם הוצאות במקרה של פשרה. בית הדין דחה את עמדת המועצה והורה לה לשלם לכהן 3,000 שקל הוצאות משפט.
"תביעתו של התובע הייתה מוצדקת", קבעה השופטת שומרוני ברנשטיין. "מהדיון עולה שהוא (כהן) עשה מעל ומעבר במסגרת עבודתו. למרות זאת, סירבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בגין נסיעות בתפקיד. לאור הסירוב, נאלץ התובע להגיש תביעה ולנהל הוכחות, ועל כן נגרמו לו הוצאות ובזבוז זמן".
בתגובה אומר עו"ד דל: "כהן הגיש בהתחלה תביעה של 200 אלף שקל, ובית המשפט הורה לערוך חישובים מחודשים. אז לא נראה לי שאפשר לומר שהוא זכה".
זה יותר ממה שהוא קיבל לפני הגשת התביעה.
"הוא תבע 200 אלף שקל, ולכן לא היה מקום למשא ומתן איתו. לפי כל החישובים שלנו, גם אם הטענות היו נכונות, הסכום היה הרבה יותר נמוך".
בכל מקרה, מדוע הוא נאלץ להגיש תביעה כדי לקבל הוצאות נסיעה?
"מדובר בעובד שלא הגיש חשבון חודשי, ורק אחרי כמה שנים ביקש כסף רטרואקטיבית. זו הייתה בעיה. איפה הוא היה שבע שנים? אי-אפשר לשלם לו מהקופה הציבורית ככה סתם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם