משפחת השכול: הטרגדיה הכפולה של משפחת שוורץ
יום אחד בלבד לפני סיומה של מלחמת ששת הימים עלה הג'יפ של עמוס שוורץ על מוקש והוא נהרג. חודש לאחר מכן, שעות ספורות לפני העלייה לקברו של עמוס, נהרג אחיו הצעיר עודד: הטרקטור בו נהג בשדות של קיבוץ ניר עם עלה גם הוא על מוקש. 44 שנים למלחמת ששת הימים: 44 שנות כאב של משפחה אחת
הבנים מחייכים בחזרה מהתמונות שחור-לבן שמונחות על הארון בסלון ביתו. עמוס משמאל, עודד מימין. שני בחורים יפים עם מבט קצת מבויש ובלורית בסגנון שאפיין את התקופה בה חיו. הוא מודה שהוא עדיין מתגעגע. "אבל אין בי טיפת כעס", הוא מדגיש, "רק געגוע".
44 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים בה איבדו מוקה ושרה שוורץ, קיבוצניקים מקיבוץ ניר-עם ליד שדרות, את בנם עמוס. הג'יפ בו נסע ליד מחנה רפיח עלה על מוקש והוא נהרג, יחד עם שלושה קצינים שהיו עמו.
יום אחרי מותו הסתיימה המלחמה. ישראל ניצחה, אבל מוקה ושרה הפסידו. חודש בדיוק לאחר מכן, ביום ה-30 למותו של עמוס, עלה על מוקש גם הטרקטור בו נהג עודד, הבן הצעיר שעמד להתגייס. עודד נהרג במקום.
לתיאור הזמן שעבר מאז המלחמה ההיא, 44 שנים, אין משמעות. הכאב של מוקה שוורץ לא באמת קהה עם השנים, הוא פשוט הפך לשגרת חיים. כי למרות הזמן, ולמרות שהבת שלו עפרה כהן, מספרת שהוא מעולם לא היה טוב בלדבר על רגשות, כשמוקה מדבר על שני בניו ועל האופן הטראגי בו נהרגו, אפשר לראות את הפצע הישן, את הצער שהוא כולא בדרך כלל בהצלחה, נפתח שוב.
זה לא המילים שהוא משתמש בהן, וגם לא טון הדיבור. זה משהו אחר, פנימי יותר, משהו בעיניים או בידיים שהוא מצמיד לגוף בכל פעם שהוא מדבר על הבנים שאינם. "היה מחיר לשלם על הארץ,
ומישהו היה צריך לשלם אותו", הוא מסביר, ולוקח לגימה מכוס המיץ, "איכשהו יצא שאני שילמתי את המחיר הזה".
עמוס ועפרה שוורץ נולדו בנובמבר 1944 בקיבוץ ניר-עם. התאומים הראשונים במשק. כשהיו בני 4 וחצי נולד אחיהם הצעיר, עודד. שרה ז"ל, אמם, רצתה לקרוא להם על שמות הוריה ואחיה שנספו בשואה. אבא מוקה רצה לתת לילדיו שמות עבריים. את ילדותם העבירו בבית הילדים של הקיבוץ.
עפרה מספרת על טוב לבו של אחיה התאום, על רגישותו ועל יופיו. "עמוס היה אח דאגן", אומרת עפרה, "הוא שמר עלי מאוד. היה לו לב עצום. הוא היה יפה תואר ויפה נפש. עודד היה מקסים בדרכו, שובב ויפה תואר. הם היו יפים כמו שחקני קולנוע. עבור עודד, עמוס היה האח הגדול והמגן".
כבר בגיל 16 החליט עמוס שישרת ביחידה מובחרת. כשהגיע הזמן הגיוס
על גבורתו במהלך האירוע הוא צויין לשבח. למרות שלא נפצע קשה, מאז ההתהפכות סבל באופן קבוע מכאבים עזים בגבו. מפקדיו ניסו לשכנע אותו להוריד פרופיל ולעבור לתפקיד "נוח יותר" כהגדרתם. הוא סירב בתוקף. באותה תקופה הכיר את רבקה הלמן מקיבוץ אפיקים. כשהשתחרר מצה"ל, בשנת 1965, נשא עמוס את רבקה לאישה והשניים עברו להתגורר בניר-עם. את שם המשפחה עברתו לשחר.
עודד הביט באחיו הגדול בהערצה, והתכוון ללכת בדרכו וכמוהו להתגייס ליחידה קרבית. בינתיים עבד בקיבוץ בגידולי שדה ולמד בתיכון האזורי. כמה ימים לאחר יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, שנחגג ב-15 במאי 1967, החלו להגיע לישראל ידיעות בקשר להיערכות מצרית מדאיגה בגבול סיני.
ימים ספורים לאחר מכן כבר רוכזו לאורך הגבול עם ישראל, כמאה אלף חיילים מצבא מצרים וסוריה.
פקודת הגיוס ברדיו הגיעה בסוף חודש מאי 1967. " חג אביב", אמר השדרן, ועמוס זרק לתוך הצ'ימידן הצבאי שני זוגות מדים והגיע לשער הקיבוץ. אוטובוסים שלקחו אותו לבסיס המילואים כבר המתינו שם.
כשפרצה המלחמה נשלח עמוס, שהיה מפקד מחלקה, לאזור עזה. ב-10 ביוני , לאחר ששככו הקרבות באזור, הוא יצא לסיור עם שלושה קצינים נוספים באזור רפיח. בדיוק ליד "דקל אבשלום" עלה הג'יפ על מוקש וכל נוסעיו נהרגו. ג'יפ שיצא לחפש את הארבעה עלה גם הוא על מוקש, וארבעה חיילים נוספים נהרגו. עמוס היה בן פחות מ-23 במותו .
את הבשורה על מותו של אחיה קיבלה עפרה מבעלה גיורא. היא ארזה תיק ונסעה אל הוריה לקיבוץ עם בנה התינוק רועי. שם ישבה עמם במהלך השבעה ועד לסיום השלושים. "ביום העצמאות האחרון שלפני מלחמת ששת הימים, עודד בא לבלות אצלנו בכנרת", היא מספרת.
"למחרת הבאנו אותו לאפיקים כדי לפגוש את עמוס ורבקה. כשהורדנו אותו הוא ביקש שניכנס לבקר את עמוס, ואני שהייתי בסוף ההיריון עם בני הבכור רועי )שנולד למחרת ( אמרתי שאני עייפה, אולי בפעם אחרת. ולאסוני לא הייתה פעם אחרת, ויותר לא זכיתי לראות את עמוס. עד היום אני לא מוצאת מנוחה לנפש בגלל הפגישה ההיא שהחמצתי. על זה שלא הספקתי להיפרד ממנו".
לאחר מותו של עמוס היה עודד בהלם. מוקה מספר שימים שלמים הוא פשוט שתק. הוא השקיע את עצמו בעבודות הקיבוץ, מנסה לשכוח. את גיוסו, שנקבע ל-17 ביולי, הצבא דחה כדי שיוכל להיות קצת עם משפחתו השכולה.
בבוקר השלושים, 10 ביולי, התארגנה המשפחה, יחד עם רבים מחברי הקיבוץ, לעלות אל קיבוץ בארי שם הוקם קבר זמני עבור החיילים שנפלו בקרבות בדרום. באותו יום בשש בבוקר יצא עודד עם הטרקטור להעביר צינורות בשטחי הכותנה. פיצוץ עז שהחריד את הקיבוץ הקפיץ את מוקה ממקום עבודתו. ליבו נבא לו רעות. "הכל בסדר", הרגיעו אותו חברים בקיבוץ. "זה סתם 'בום'".
כשיצא מוקה מעבודתו עצר אותו ניסן, מזכיר הקיבוץ. רק לפני חודש בישר לו על מותו של עמוס. עתה נאלץ להודיע לו גם על מות בנו השני. "אבל שניים, למה שניים?", מלמל מוקה בלחש. אחר כך התמוטט. איציק איבו, תושב הקיבוץ, מספר שאיש לא הצליח להיישיר מבט לעיניו של מוקה לאחר ההודעה.
"החברים לא ידעו איך להתמודד עם המצב הזה", הוא מספר. "מה אתה יכול להגיד לבן אדם שאיבד את שני בניו בחודש? איך אפשר לנחם אותו?". מאוחר יותר התברר שקבוצת מחבלים שנמלטה במהלך המלחמה מהרצועה לכיוון חברון הטמינה מוקשים בשדות ניר-עם. מאחד מהם נהרג עודד.
"הזיכרון האחרון שלי מעודד הוא מזמן השבעה על עמוס", מספרת עפרה. "שנינו יושבים על המיטה בבית ההורים, מתבוננים ברועי, בני הקטן שהיה בן חודש, ואני חושבת לעצמי - מעכשיו יהיה לי רק אח אחד. ולא ידעתי מה עוד מחכה לי". הקיבוץ כולו עלה לקברו של עמוס. מילים כמו "אסון", "טרגדיה", " בשורת איוב", נזרקו לחלל האוויר.
הקיבוצניקים המחוספסים ניגבו את עיניהם בלי שאף אחד ראה. כשהגיעו לקבר השתררה דממה. איש לא ידע מה לומר. "עמוס היקר, אנחנו מצטערים להודיע לך, שהיום, ביום השלושים שלך, נהרג גם אחיך עודד. תשמור עליו עמוס", שבר מישהו את השתיקה. רק אז פרצו כולם בבכי.
מוקה מספר שלאחר מות הבנים הפכה שרה, אמם של עודד ועמוס לאדם עצוב. מתוך שלושה ילדים היא נותרה בתוך חודש עם ילדה אחת בלבד. "כשסיפרו לי שעמוס נהרג דאגתי מאוד לאמי. היא הייתה חולה במחלת לב והייתי בטוחה שהמוות של עמוס יהרוג אותה", אומרת עפרה, "אבל היא שרדה, אפילו כשעודד נה רג היא החזיקה מעמד. אמא הייתה גיבור אמיתית".
ב-10 ביוני 1991, 24 שנים בדיוק לאחר מות בנה עמוס, לבה של שרה לא עמד עוד בצער. היא לקתה בלבה ונפטרה. רבקה, אשתו של עמוס, התחתנה מחדש כעבור כמה שנים ונולדו לה שלושה ילדים.
לבנה הבכור קראה חן-עמוס על שם בעלה שנהרג. לעפרה, האחות התאומה, נולדו לאחר מות אחיה עוד 3 ילדים. "זאת הייתה הדרך שלי להתמודד", היא אומרת. "להביא מהר עוד ילדים ולשמוח בחיים החדשים. לאבד אח תאום זה משהו שאי אפשר לתאר.
"הצלחתי לקרוא לבן אחד שלי עודד אבל לא הצלחתי לקרוא לבן השני שלי עמוס. פשוט לא יכולתי. זה כאילו לאבד חלק מהגוף". עוד ד הונצח בגרעין שקיבל את שמו. חבריו, שהיו באותם ימים בשנת שירות ועסקו בחינוך ה חליטו לקרוא לקבוצתם "גרעין עודד" לזכר במשך 10 שנים פעל הגרעין מטעם הקיבוצים בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה.
בשנת 1977 עבר "גרעין עודד" לבני המושבים עם תפיסה זהה, להגיע לפריפריות. שני בניו נהרגו מהר כל כך, באופן לא צפוי, באופן שגורם לחפש צדק. לשאלה אם אין בו שום כעס, עונה מוקה בפשטות. "לא כעסתי כיוון שזה לא היה ההרוג הראשון או האחרון. הם היו חלק מתוך האלפים שנפלו. קרה אסון", הוא מסכם, "זה קורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם