ארץ תפארת: מסע נוסטלגי בעמק יזרעאל
משרונה שבגליל התחתון אל תל יוסף וכפר יהושע שבעמק, עמיחי גורי, אורח מיוחד לשבועות במסע מיוחד אל הארץ - אל ים שדותיה ולב אנשיה
סבתא תחיה וסבא יצחק היו מראשוני המושב שרונה, אשר בגליל התחתון, שעלה בשנית על הקרקע בשנת 1938. הדרך מסג'רה - אילניה וכפר תבור אל בקעת יבנאל ופוריה הייתה חשופה וריקה מיישוב יהודי, מלאת סכנה לעוברי אורח. על כן נרכשה, על ידי פיק"א, עוד ב-1913 כברת קרקע למען יישב עליה לעבדה ולחיות בה.
ואולם הסביבה הייתה קשה מנשוא: החום והיובש הכבידו על חייהם, ומים נאלצו להעלות ולסחוב בכדים ובחביות ממעיין סרונה, תוך עימותים מתמידים וסכנת נפשות ממש.
לבית הספר רכבו הילדים על חמור לבדם בדרכי השדות השחונים בואכה יבנאל. מבודדות בין כפרי הסביבה העוינת, לא יכלו המשפחות המועטות לשרוד, והיישוב נחלש והלך עד אשר גם המשפחה האחרונה, לאחר שנה תמימה של בדידות מעקת בלב האזור העוין, נטשה אותו במאורעות 1929, והמקום נשאר עזוב ושומם.
נוסדה עין גנים בשנת 1908 והייתה למושב הפועלים הראשון בארץ ישראל. כי קשתה עליהם מאוד התחרות בעבודה הזולה של ערביי הסביבה, הקימו אנשי עין גנים את יישובם על אדמות אשר רכשו מערביי הכפר השכן פג'ה שעל יד פתח תקווה, בכספי הלוואה שנטלו ממוסדות הקרן הקיימת.
כיבוש העבודה היה נדבך הכרחי בהגדלת האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ובתקומת הארץ, אבל רבים מאיכרי המושבות, אשר ישבו על אדמות עם שב לארצו הפנו עורף למאמץ, העדיפו את עבודת הערבים הזולה על פני עבודת פועלים יהודים, ולא נתנו דריסת רגל לפועל עברי בנחלתם.
ותקנון היה בעין גנים: הכרח היה לדבר עברית בלבד. קבלת החלטות על פי אספת החברים. עיבוד המשק בעבודה עצמית בלבד (כי חששו המה מ"התאכרות"). בעת הצורך בעזרה - בעבודה עברית בלבד. שוויון מוחלט בגודל הנחלות.
נולדה סבתא תחיה בעין גנים. ומספרת סבתא תחיה: "את הילדים בעין גנים חינכו מילדות לחיי עבודה. הילדים עסקו בכל עבודות החקלאות בשדה ובמשק. החלקות היו קטנות, כעשרה דונם בערך למשפחה. הפרנסה קשתה מאוד על המתיישבים. כל העבודות נעשו באופן עצמאי וללא עבודה שכירה מבחוץ. הייתה עזרה הדדית בין החברים ולעת הצורך בעבודה עברית מחוץ למושב. אני זוכרת משפחה שחזרה עם כל יבול העגבניות מן השוק, לא הצליחו למכור, והכל ירד לטמיון".
"ערביי הכפר פג'ה היו מזנבים בחצרות עין גנים, בעוברם ובשובם מן השווקים ומפתח תקווה. על כן התארגנה שמירה משותפת. בעין גנים היו מים זורמים בצינורות, וערביי פג'ה תמיד ביקשו לקחת מים בכליהם מעין גנים, תחת לשאבם בעבודה קשה מבארותיהם בכפר. משביקשו - ניתן להם מבוקשם בסבר פנים יפות".
"חג השבועות נחגג בפתח תקווה ברוב עם. יחד עם כל היישובים השכנים השתתפו בחגיגות גם ילדי
אחר כך הכירה סבתא תחיה את אישה יצחק והצטרפה אליו למושב שרונה, שהוקם בשנית על שרידי המושב שננטש ב-1929. "בתחומי חומת הבזלת שהוקמה על ידי מתיישביה הראשונים נבנו צריפים ונטו אהלים, מים הביאו בעגלה רתומה לפרד ממעיין סרונה: מדי יום שתי חביות, ואחר כך העלו את החבית אל על לקצהו של מגדל למען יוכלו המים לזרום".
"החיים לא היו קלים. שבוע לפני לידה צפויה עברו היולדות להתגורר אצל משפחה מארחת ביבנאל כי שם היה אוטו לנסיעה לטבריה. כשלקח אותי יצחק ללדת את בננו בכורנו, עצר אותנו חבר בשער המושב: 'צריך למלא ולהביא מכל מים'. יצחק הוריד אותי אז מהאוטו: 'את נשארת כאן ומחכה לי עד שאחזור עם מכל המים'. ואני, עם צירי לידה, ציר בכל שלוש דקות, יושבת בשמש ומחכה. . . סוף טוב הכל טוב, נולד בכורנו אוד, ומאוחר יותר נולדו גם יתר אחיו. . .".
מלון חמישה כוכבים: הפרות שרועות על סדיני גבבה ותבן, מתפנקות בצעיפי קש. ברצותן תפנינה למכונת החליבה הממוחשבת: בתור לחליבה תעסינה את גופן במברשת החשמלית המסתובבת, תתגרדנה במברשת ראש צוואר וגוף. האח הידד איזה כיף!!
ערן נהוראי, בן קיבוץ בית אלפא האחראי על הרפת, מספר לנו בהנאה ובהתלהבות על שגרת העבודה, על המכון הממוחשב והמודרני, על העבודה הנינוחה ועל הפרות המבסוטות. לא עוד חליבה במשמרות ארבע פעמים ביום. היום המכון הוא ממוחשב ואוטומטי.
מהפכה אמיתית התרחשה בתפיסת עבודות הרפת. מתברר כי הפרה אוהבת לבוא בעצמה אל מכונת החליבה. בעומדה בתור לחליבה תתענג הפרה בעיסוי ממכר של המברשת החשמלית. אחר כך תזהה המכונה הממוחשבת את הפרה על פי תג אלקטרוני המוצמד אל גופה ותחליט אם הגיעה שעתה של הפרה לחליבה. אם לא תדחה אותה המכונה באדיבות. אם אמנם כן, תקבל היא את הפרה בסבר פנים יפות: גרעינים משובחים ללעיסה ועיסוי עטינים מענג. גביעי הוואקום של מכונת החליבה נצמדים אוטומטית בהכוונת קרן לייזר אל הפטמות, והחלב הזורם מן העטינים אל הבקבוק נבדק על ידי המכונה לפני שהוא מוזרם אל המכל.
בית אלפא נוסדה בשנת 1922. ערן הובילנו בשבילי הקיבוץ אל המבנה הראשון של הרפת אשר הוקם בקיבוץ בשנת 1927 - רפת א'.
המבנה המלבני, שקירותיו יצוקים בטון ועליהם גג עץ משופע מחופה רעפי חרס, העניק מחסה לעדר הפרות של הקיבוץ בימיו אז. היום הוכרז כמבנה לשימור ועליו גאוותו של ערן הרפתן.
לפי דברי הצייר, בן כפר יהושע, אלי שמיר, תוכנן הכפר על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, אשר הוזמן על ידי מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ארתור רופין, לתכנן ערים וכפרים בישראל.
אלי שמיר עובד עתה על שני בדי ציור גדולים. רבות מעבודותיו גדולות ממדים, מביאות את מראות העמק אל פתחו של הצופה, מביעות את רוח העמק, את הגיגי האמן. ציוריו מתאפיינים באור העז של ארצנו, בתיאור מדויק, נאמן למקור, של המראות אותם הוא רואה ומדביק אל הבד ובתחושות החושניות והעזות אותן הוא מצליח להעביר בדרך ייחודית לו, אל הצופה.
ואלי הראה לי: הציור האחד מתאר שתי נשים צעירות מסתרקות בחורשת איקליפטוס ליד כפר יהושע, ומתייחס לציורו של הצרפתי קורו (Corot) בו מתוארות שתי נשים, נימפות יער, המסתרקות בתוך יער אירופי דשן, ודמותן משתקפת בבריכה המרומזת ברקע הקדמי. לפי המסורת, כך אלי, ניתנה לנו התורה בחג שבועות. אבל לא ניתן לנו יער מוצל ולא פלגי מים המפכים אל בריכה צוננת. והנערות אינן יכולות לטבול בה.
היער שלנו חם ויבש ואינו מסביר פנים, הנימפות המסתרקות ביובש ובאור הלוהט מביעות מועקה לא מוסברת. הן אינן יכולות להתענג כבציור של קורו. הציור של אלי הוא ציור מחאה: מדוע הנימפות שלנו נידונו לסבל?
ניטעה חורשת האיקליפטוס על יד כפר יהושע, ועל אף הקשיים צלחה וצמחה. והנה, בעוד אלי עובד על הציור, באחת נכרתה חלקה בידי אדם, לפלס דרך אל אי אן.
בציור השני נראה תל קסיס במבט מהכרמל וברקע כפר יהושע. בקדמת הציור מתפתל לו, חרב, נחל קישון. ואומר אלי: "התל הזה יפהפה בעיניי. הוא התל של קריית חרושת המקראית, מה פשוט וקל לדמיין את אם סיסרא מחכה שם לבנה".
גדול חששו של אלי כי מפעלות הקדמה בארצנו, כבישים, רכבות, ומתוכנן גם שדה תעופה, יעלו את הכורת גם על התל המיוחד הזה, תל קסיס, ויעיבו כולם על ייחודו של העמק, על יפי טבעו, משוש חייו, משוש חיינו. "בקרוב יהיה יותר קל להגיע ממקום למקום, אבל לא יהיה לאן לנסוע".
תכנן את כפר יהושע בדמות האות "יוד" לכבוד יהושע חנקין, שעל שמו נקרא המושב.
ואלי אומר כי עוד כילד חש תמיד שהוא חי בתוך האות רבת המשמעות הזו.
תחושת קדושה קטנה, כמו מקדש מעט, אופפת אותך בעברך בכפר לאורך השדרה המרכזית מבית העם צפונה על פני מגדל המים ואנדרטת הכבוד שנחצבה באבן בידי הפסלת בתיה לישנסקי, יד לנופלים במערכה על תקומת העם. בהמשך השדרה הקים אלי יד למפעלו של האדריכל קאופמן: פסיפס המתאר את פועלו בתכנון יישובי הארץ, ובמרכזו האות "יוד", לבו של כפר יהושע.
סוף המסע, כמו תחילתו, בתל יוסף. תל יוסף נוסדה בחורף 1921 על ידי אנשי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, אשר נפל בהגנה על תל חי. התל ניצב שומם בפאתי דרום. תמיד שם ניצב דומם מעל סביבתו, וחזותו אחת: שפלת קומה, נחבאת בענווה - תמצית המעשה הציוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם