"הצבא ריסק אותו": ניסים דורש שיכירו בו כנכה צה"ל
כשניסים (שם בדוי), מקרית ים התגייס לצבא, אביו גסס מסרטן. לטענתו המפקדים בצבא סירבו לאפשר לו לבקר את האב החולה. לאחר מכן ניסים ברח מהבסיס, נשפט ונכלא בעוון עריקות. לבסוף, לטענת משפחתו, התמוטט נפשית, לקה בסכיזופרניה ואף ניסה לשים קץ לחייו. עכשיו הוא תובע את הצבא על מנת שיכירו בו כנכה צה"ל
היום פשוט לא תמצאו אותו בחבורה כזו, החבר היחיד שנותר לו הוא הקשר עם אחיו בני (שם בדוי): "לפני הצבא ניסים היה בן אדם רגיל, נורמטיבי, כמו כולם", מספר בני.
"כמו כל הצעירים לפני גיוס הוא היה יוצא עם חברים לבלות. היה שותה, יוצא עם בחורות, מסיבות. היום הוא לא יוצא מהבית. כל היום בחוסר מעש, הוא אפילו לא מרים את הראש".
הסיבה לשינוי הדרסטי: במהלך שירותו הצבאי, אובחן ניסים כחולה בסכיזופרניה. ניסים ומשפחתו תולים את האשם בשלטונות צה"ל, וכיום תובעים ממשרד הביטחון להכיר בו כנכה, עם כל המשתמע מכך.
"אין לו כבר חברים, כאילו כל מה שהיה לפני נמחק ועכשיו דף חדש", ממשיך בני, "למעשה אני החבר היחיד שלו עכשיו. נשארה לו רק המשפחה".
אל הפגישה איתנו מגיע ניסים מלווה באחיו ובעורך דינו, ובחששות גדולים. ניסים לא מרבה לדבר, ועל שאלות שמופנות אליו הוא עונה לרוב תשובות בנות מילה אחת. אחיו משמש לו כפה, ומגולל את השתלשלות האירועים שהביאו אותו למצב שלו היום:
"עוד לפני הגיוס אבא שלנו חלה בסרטן, אבל המצב שלו היה עוד יציב. ניסים התגייס, וכבר היה בטירונות, כשהמצב של אבא התחיל להידרדר, הוא סיפר למפקדים שלו על המצב וביקש שישחררו אותו. הבעיה היא שהמפקדים בטירונות מנסים תמיד, להיות יותר קשוחים ממפקדים בסדיר.
"הם כל הזמן אמרו לו 'בסדר בסדר', ולא התייחסו לא למצב בבית ולא למצב שלו. הוא ניסה לדבר איתם, פנה לפסיכיאטרים שהיו שם, עד שיום אחד הוא פשוט התמוטט ואיבד הכרה. לא חשבנו שזה יקרה לו, מכיוון שהוא היה בן אדם חזק.
"אנחנו,
אחרי ההתמוטטות לא מצא יותר ניסים את עצמו במסגרת הצבאית, ובתצהיר שמסר העיד בעצמו: "כשחזרתי לבסיס מבית החולים החיילים לעגו לי, נידו אותי וקראו לי בשמות. באותו לילה לא ישנתי, הייתי בודד ופחדתי. ידעתי שהחיילים רוצים לעשות לי משהו.
"כשחזרתי הביתה הייתי בחדר כל היום, פחדתי ולא יצאתי. אמא לקחה אותי לבית חולים רמב"ם, ולאחר שהשתחררתי לא יכולתי לחזור לצבא. פחדתי, הרגשתי שרודפים אחרי ורוצים לפגוע בי ולהרוג אותי, ורציתי גם להיות עוד עם אבא".
איך באמת היה הקשר שלך עם אבא?
"מאוד אהבתי אותו, והיינו מאוד קשורים. זה עדיין קשה לי".
רצית בכלל להיות בצבא?
"כן, רציתי להיות בגולני".
ניסים לא חזר לצבא, נשאר בבית, והיה עריק במשך ארבעה חודשים עד שהגיעו מהמשטרה הצבאית לאסור אותו. "כשהגיעו מהמשטרה הצבאית, ניסינו להסביר להם את המצב, אבל הם אפילו לא נתנו לו להתארגן שניה", מספר בני.
"יצאתי לקנות לו כמה דברים בסיסיים ולא הספקתי, מכיוון שהם ישר לקחו אותו ונסעו בלי ציוד, בלי שום דבר. הוא היה מתקשר מהכלא, וכל הזמן בוכה לי. אמרתי לו ללכת לפסיכיאטר להסביר את המצב, אולי יעזרו לו, אבל לא ממש ספרו אותו ולא ממש התייחסו אליו.
"כל יום הוא נכנס למסדר חולים, והפסיכיאטר היה מנפנף אותו. הוא דיבר עם המפקדים שלפחות ייתנו לו חופש לראות את אבא, אבל הם לא הסכימו. דיברתי עם הסנגורית שלו, שלחתי לה פקסים עם אישורים לגבי המצב הרפואי של אבא, ועל כך שהוא סופני ולא יודעים כמה זמן נשאר לו. ביקשתי שלפחות יתנו לו את הזמן הזה עם אבא. איכשהו לקראת סוף השהות שלו בכלא, הם כאילו התחשבו והסכימו לשחרר אותו. הוא הגיע הביתה".
מה היה אז מצבו של אביכם?
"הוא כבר היה במצב קריטי, אלו היו ממש הימים האחרונים שלו. ניסים נשאר, ואמרתי לו שכבר יישאר עד הסוף, יישב את השבעה ואחרי זה יחזור לצבא. אבל אז כבר היה לו קשה מדי לחזור. הוא פחד מהאנשים שם, והמחלה ממש נכנסה בו. מהצבא התקשרו כל יום.
"אני ביקשתי מהם שייתנו לו לסיים בבית את השלושים ואמרו לי 'רשמנו לפנינו, יהיה בסדר', וכל הזמן התקשרו ואמרו לחזור. בסוף אני החזרתי אותו בעצמי, והסגרתי אותו למשטרה הצבאית. הבאתי איתו מכתב, ועורכת הדין גם ביקשה בשמנו שיתנו לו רק להיות עד השלושים, ואז הוא יבוא או שנביא אותו. אבל לא נתנו לו".
ואז המשיכה ההידרדרות?
"אחרי שהוא השתחרר מהכלא, אשפזו אותו ברמב"ם במחלקה הפסיכיאטרית. הוא היה שם כמה חודשים בפעם הראשונה. אחרי זה שיחררו אותו לטיפול יומיומי, טיפול עצמי. אחר כך שוב הוא לא הרגיש טוב, ונכנס לאשפוז. חשבנו שיהיה בסדר, אבל כל פעם הוא חוזר מחדש. הוא כבר מאמין לעצמו שהוא מרגיש טוב, אבל אחרי יום זה עובר. זה כמו רעל בצבא, שיום אחד אתה רוצה להיות הכי קרבי ויום אחרי זה כבר עובר לך. הוא רוצה לעזור לעצמו, אבל פשוט לא יכול".
מתי שמתם לב לראשונה לשינוי בניסים?
"סימנים ראשונים ובולטים ראינו, כבר כשהוא חזר הביתה מהבית חולים אחרי ההתמוטטות שהייתה לו בטירונות. הגיע הביתה אדם אחר".
במה זה התבטא?
"בתקשורת בינינו בבית. את פונה אליו, והוא כולו מכונס, במצב של עייפות, מבואס, בדיכאון כל היום. זה בעיקר חוסר תקשורת ודיכאון. עכשיו בכלל הוא יושב בבית, הוא על כדורים ואוכל כל היום. וככה זה כל הזמן, אנחנו לא רואים שיפור במצב. אני מנסה כל הזמן לדבר איתו לתקשר איתו, אבל זה קשה".
ואתם מאמינים שהצבא תרם להידרדרות שלו?
"הרי כבר בטירונות הוא היה במצב לא טוב, ואני מאמין שאם היו מטפלים בזה בזמן - אולי היו מצליחים להוציא אותו מזה. הצבא לא רוצה לטפל בו, לא רוצה לקחת אחריות, ושולח אותו לרופאת משפחה. דיברתי עם משרד הביטחון, והם מעדיפים להתעלם. הם לא מוכנים להגיד אפילו שזה אובחן בצבא. אחרי האשפוז הראשון הוא שוחרר מהצבא, ומאז אף אחד לא יצר קשר מטעמם.
גם כשהוא היה מאושפז - אף אחד לא בא לבקר אותו. ברגע שהרופאים ברמב"ם קבעו שיש לו סימנים לסכיזופרניה - הצבא התעלם והתנער ממנו, עוד לפני שהוא השתחרר, כאילו הם לא מכירים אותו והוא בכלל לא בצבא. אני זוכר שכשאני הייתי בצבא ועברתי ניתוח - באו לבקר אותי, אפילו שזה היה כמה ימים. שמו לי טלוויזיה ועיתונים. הייתה נכנסת חיילת ומדברת איתי כל יום. אצלו אין דבר שמתקרב בכלל לדבר הזה".
מה הציפיות שלכם?
"אנחנו רוצים שמשרד הביטחון ייקח על עצמו את האחריות, ויטפל בו. עם כל הריצות האלו בין רופאים והתרופות היקרות, וכל הבדיקות שהוא עובר. שהם יכירו בו. אני בטוח שאם היו מטפלים בו כמו שצריך כשהוא היה בצבא - זה לא היה מגיע לזה".
עורך דינו של ניסים, אלון אמיר, המתמחה בתביעות מול משרד הביטחון, אופטימי לגבי האפשרות שיכירו בנכותו: "אני רואה סיכוי מאוד גבוה שהוא יקבל הכרה בנכות שלו מהצבא, הרי צריך שיהיה קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי. לא תמיד הקשר הזה הוא כל כך מובהק וברור, מכיוון שיכולות להיות נסיבות מהעבר או קשר גנטי משפחתי.
"מוציאים את כל העבר הרפואי ובודקים. במקרה של ניסים אין כלום בהיסטוריה או במשפחה, וישנו אירוע ספציפי. כמו שאני רואה את זה - זה חד משמעי. לצבא יש את הפרשנויות שלהם, ואני מניח שזה יגיע לבית המשפט".
במשפחתו של ניסים, לעומת עורך דינו, לא אופטימיים לגבי העתיד. "הוא היה מכונאי רכב, ובנוסף עבד באגד", מספר בני, "אהב לחזור עם גריז על הידיים כל יום. עכשיו הוא לא יכול לחזור לעבוד, מכיוון שהוא לא יכול להיות בסביבת אנשים. המצב בעצם רק הולך ומידרדר כל הזמן.
"השיא היה שאמא שלי ואחותי הגיעו הביתה, ותפסו אותו מנסה לשים קץ לחייו כשניסה לחנוק עצמו עם חולצה. למעשה כשהן הגיעו הוא כבר שכב על הרצפה מחוסר הכרה, והן לקחו אותו באמבולנס לטיפול נמרץ.
מאז שהתגלתה המחלה הוא כל הזמן על תרופות, ותופעות הלוואי הן על הפנים. זו שינה עמוקה שגורמת להרטבה בלילה, ובנוסף תיאבון גדול ממש. הוא מקבל תרופות ממש חזקות, ובמינון ממש גבוה. כמשפחה זה קשה לנו, במיוחד לאמא שגם איבדה את בעלה ועכשיו הבן שלה צריך לסבול. בכלל האווירה בבית השתנתה לגמרי".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "החייל ערק משירות שלא כדין, ונשפט על כך. עניינו של החייל טופל במלוא הרגישות, לאור נסיבותיו האישיות, ואף נחתם עימו הסדר טיעון מקל באופן חריג בשל כך. מעבר לכך לא נוכל לפרט, עקב צנעת הפרט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם