סר אלכס: הכירו את ההומלס הכי אטרקטיבי בת"א
אוכל סושי. משתמש בכרטיס אשראי. מקבל הצעות מבחורות. חי ברחוב. מה הסיפור של חסר הבית המסתורי ממשולש הרחובות חובבי ציון, חברון ואידלסון?
תבחינו בו לרוב בחצרות אחד הבתים ברחובות חובבי ציון, חברון ואידלסון, כשזוג הקביים לצדו, או כשהוא יושב על מעקה בטון של אחת הגדרות החוצצת בין הבניינים למדרכה.
אין כמעט דייר באזור שלא מכיר או שמע עליו. מעטים נרתעים ממנו. "פעם הוא ישב באיזה חדר מדרגות ושכן איים להזמין משטרה שתסלק אותו, אבל זה יוצא מהכלל", מספרת איימי, דיירת באחד הרחובות הסמוכים.
להפך, רבים מהשכנים משוחחים אתו על בסיס יומי. "כשראיתי אותו בפעמים הראשונות, לא מגולח ועם שיער ארוך, כיניתי אותו 'ג'יזס'", ממשיכה איימי. "היום אני יודעת כמה עומק יש בבחור, כמה הוא איש שיחה. הוא מעודכן באקטואליה ברמה כזאת שאפשר לחשוב שהוא יושב בערב בסלון ורואה חדשות".
בכל זאת, הוא הומלס. קצת מלוכלך, מתהלך יחף עם קביים. לא מרתיע?
"מצד אחד אני לא מעוניינת שברחוב שלי ישרצו הומלסים, ומצד שני אלכס הוא טיפוס מיוחד, דואג לשכנים. יום אחד שכן צעק עליי בגלל הכלב. למחרת פגשתי את אלכס ברחוב והוא אמר לי,'הכול בסדר, דיברתי עם השכן, הרגעתי אותו".
שכן אחר מחזק: "התרגלנו לאלכס. לא רק שהוא לא מלחיץ אותי, אני סומך עליו בעיניים עצומות. הוא בחור נורמטיבי, בשקט יכול למצוא עבודה".
ובגלל זה בדיוק - אלכס הוא אניגמה. כגודל הפרגונים של השכנים, כך חרושת השמועות על האיש: הוא היה בעבר מכור לסמים והידרדר לרחוב, הוא סכיזופרן, סובל מסינדרום ירושלים, חבר בכת משיחית. שכנה אחת אפילו ציינה שלמיטב ידיעתה האיש עובד על ספר פרי עטו על חסרי בית.
מוני עג'מי, שעובד במכולת שבה אלכס קונה מצרכים (לכך נגיע בהמשך), אומר עליו: "הוא בן אדם מבריק, אינטילגנט". ואילו אביו טוביה מרחיב: "הוא חי ברחוב, אבל הראש עובד חבל על הזמן, זה לא שהוא אהבל. באמת שאני לא מצליח להבין את הסוד שלו".
אז ניסינו להבין. בבוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שכב אלכס על חתיכת אספלט מוצלת בחניית אחד הבתים בחובבי ציון-פינת אידלסון. מצאנו אותו שרוע על הקרקע ללא חולצה, חושף בטן שרירית ושזופה. בהתחלה הוא נראה כמו מילואימניק שמחכה לג'יפ הצבאי שיאסוף אותו ליחידה.
אלא שאז מתעכבות עיניך על כפות רגליו, שמכנסי הדגמ"ח הבלויים שלגופו מתקשים להסתיר. הן חבולות, מיובלות ומטונפות, עדות להזנחה. לצדו מונחים הקביים שקיבל מארגון "יד שרה".
בשיחה מתגלה לאט סיפורו, כפי שהוא מציג אותו: הוא נולד בסנט פטרסבורג שברוסיה. בילדותו התגרש אביו מאמו היהודייה, וזו נישאה בשנית. כשהיה בגיל צעיר היגרה המשפחה לארצות הברית.
אביו החורג הוא ד"ר לפסיכולוגיה, מרצה בכיר בתחומו. אלכס עצמו בוגר הפקולטה לפסיכולוגיה
עד לפני מספר שנים שהה באזור דיזנגוף סנטר, אחר כך נדד מערבה והתמקם בבוגרשוב.
"הגעתי לישראל כתייר", הוא אומר. "כל החיים רציתי להגיע לכאן. זוהי האדמה שאותה העניק אלוהים לעם היהודי, ועבורי זוהי הגשמת חלום ילדות להיות פה, בארץ ציון".
אלכס ממשיך: "טיילתי בירושלים ובמקומות הקדושים, עד שאיבדתי את כל המסמכים שלי. הדרכון האמריקני, כרטיס האשראי, הוויזה", הוא עונה באנגלית רהוטה במבטא אמריקני, כשאני מנסה להבין כיצד הידרדר לרחוב. "אני מחכה שבשגרירות יחדשו לי את המסמכים, זה הליך ביורוקרטי שלוקח המון זמן". נראה , אגב, שהוא מנסה לשכנע בעיקר את עצמו, אותי הוא ממש לא שכנע.
האדם הסביר לא ישן ברחוב וממתין שהרשויות יטפלו בענייניו.
"אני דפוק ,( I"m fucked up) עשיתי שטויות", הוא מודה ומשפיל מבטו. כשאני מבקש ממנו לפרט, הוא לפתע נסוג ומתרחק: "אנשים שמדברים אתי בפעם הראשונה לא שואלים כל כך הרבה שאלות, כמוך", הוא זורק לי. "לא יודע מי אתה, ממשרד הפנים אולי מהשב"כ?"
"לא זה ולא זה", אני עונה לו. אלכס חשדן, לא ממש משתכנע. "בוא נגיד שגם אם אתה מהשב"כ, אין לי מה להסתיר. אני לא איזה טרוריסט". עשר דקות חלפו לאחר שפצחנו בשיחה והוא זורק לי: "אתה בן מזל גדי", ומיד אחר כך היה עסוק בלנתח את אישיותי ואת אופיי. אני מקבל טלפון מזוגתי, שמודיעה לי שבגלל לימודיה לבחינת הסיום לקורס, לא בטוח שתצליח להצטרף אליי להצגה בקאמרי.
איך שאני מסיים את השיחה, אלכס כבר מנתח את הזוגיות שלנו, ובדיוק מפחיד. שתבינו, הוא מעולם לא שמע אותה. עכשיו כבר אין ספק, מדובר באדם בעל כושר אבחנה נדיר. צפירת יום הזיכרון בוקעת. אלכס קם בקושי על שתי רגליו, נשען על הקביים ומכבד את היום הקדוש בעמידת דום.
על פניו אלכס הוא מה שנקרא "דר רחוב", אלא שהוא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מהגדרה זו. ממש לא הטייפ קאסט של ההומלס המצוי. הוא מתגורר אמנם ברחוב, אבל מתנהל ביום-יום כנורמטיבי לחלוטין: עורך קניות במכולת השכונתית, אוכל בפיצה באלנבי, במקדונלד'ס בדיזנגוף, ולוקח טייק אווי מהסושייה בבוגרשוב. בחיים לא קיבץ נדבות, לא ביקש שקל מעוברי אורח. גם לא סיגריות.
הוא מעשן, אבל לא שותה. גם לא עושה סמים. הומלס שמנת, של האלפיון העליון. "אני מחזיק במספר הוויזה של אבי החורג. אחת לכמה זמן הוא מכניס כסף לחשבון על שמי בארצות הברית, ככה אני מתקיים".
לפני מספר שבועות הגיע לארץ קרוב משפחה והפציר בו לעלות עמו למטוס ולחזור לארצות הברית. אלכס סירב בתוקף. גם להצעה לשלם עבורו שכר דירה לא הסכים. "אוכל, שתייה וסיגריות, אלו דברים בסיסיים, לשכור דירה זה כבר מותרות", הוא מסביר. אנשי אגף הרווחה בעירייה ושוטרים שביקשו להעבירו לאשפוז כדי שיקבל טיפול ברגלו הפצועה לא זכו לשיתוף פעולה מצדו.
מאף אחד הוא לא מבקש עזרה, ולא שלא מציעים. "הצעתי לו אוכל, לא רק שהוא סירב לקבל הוא נעלב מעצם הרעיון ונהיה תוקפן, קצת נבהלתי. "הוא אמר לי שהוא לא אוהב שמציעים לו אוכל", מספרת איימי. "יש גם בחורות שהציעו לי לבוא אליהן הביתה, להתקלח. גם הצעות אחרות קיבלתי מבחורות", רומז אלכס ומחייך.
"אל תנסה להבין אותי כי לא תצליח. אתה אדם פרגמטי, שונה ממני בתכלית. אני בן מזל דגים, ממזלות המים, אדם מאוד רוחני", הוא מסביר. אני תוהה באוזניו כיצד אחד שלא חסר לו כלום - חי כמו חסר כול. מדוע בחור משכיל, אינטליגנט ואינטלקטואל, דובר שפות, שנראה טוב, חי כמו חורני.
אין לך מוטיבציה להשתקם, להתפרנס, לעלות מהרחוב הביתה?
"אני אדם רוחני, מיסטי ופילוסופי. "אין לי בעיה לחיות ברחוב, לא רואה צורך פיזי ולא קיומי להתגורר בבית, לא רע לי פה, ברחוב", הוא מוסיף בזמן שהוא מלטף חתולת רחוב ג' ינג'ית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם