גם ליפשיץ הלך: נתן זהבי נפרד
אורי ליפשיץ מת כפי שאמר, כאילו תכנן את המוות. נקבר ליד אבא שלו ובתו יסמין בגיל 75. פרידה מאמן ענק ומעוד חבר בפרלמנט של אבי בנדר
לכו תספרו את זה לחבר'ה בקריית שמונה שנאבקים חודשים ארוכים כדי שהמתנ"ס, הספרייה והיכל התרבות לא ייסגרו מפני שמדינת ישראל לא מסוגלת למצוא תקציב "ענק" של שבעה מיליון שקלים שיכסה חובות עבר שנצברו.
גלעד שושן (30), אביחי שטרן (25), אלעד הרשקוביץ (24) ומנש דהן (22) החליטו לצאת למאבק נגד סגירת מוקדי התרבות בעיר בגין החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת. מדובר במאבק מתמשך שניסיתי להירתם לעזרתו כבר לפני כמה חודשים ללא הצלחה. קריית שמונה הרי מעניינת את מנהיגי המדינה רק לפני הבחירות וכשיש נפילות טילים. הם יודעים להצהיר, להבטיח, לבקר, ללחוץ ידיים, לנשק לחיים, ללטף שיער של ילדים קטנים, לחייך חיוך של פוליטיקאים מזויפים אל מול המצלמה, ואחרי זה הם נעלמים, שוכחים, מתכחשים, לא עונים לטלפונים. פוליטיקאים.
ספרו על הדאגה לפריפריה לזינה שפדוב, יושבת ראש ועד עובדי המפעל "ניסן" שבשדרות. כמה מחמאות קיבלו היא ועשרות חבריה לעבודה (100 עובדים, בעיקר נשים) כשעבדו תחת הפגזות הקסאמים, 100 עובדים מסורים שאוהבים את מקום עבודתם ואת עירם. הם עובדים בשכר מינימום, ולמרות זאת היה להם חיוך מקסימום כי הם עובדים, הם מייצרים, יש להם עבור מה לקום בבוקר, הם לא צריכים ללכת ללשכת העבודה ולשמוע שאין עבודה.
דיברתי ביום ראשון עם זינה. היא גאה שהם מייצרים "כחול-לבן" מוצרי חבישה לבתי חולים ולחדרי ניתוח. זינה מדברת בכאב ובלעג על הקמפיין לרכישת מוצרים כחול-לבן. אם יסגרו את המפעל, היא אומרת, יקנו סחורה מסין ואנחנו נלך ללשכה, אז בשביל מה הקמפיין? משרד הבריאות, בראשו עומד ביבי נתניהו ומנהל אותו בפועל כבוד הרב ליצמן, עדיין שותק? למה? למה השר לפיתוח הנגב והגליל שלום סילבן טרם אמר את דברו?
חיברתי את זינה משדרות עם אביחי מקריית שמונה. הם ינסו לעצור את התנועה ברחבי הארץ ביום שישי בשעה 11:00 לחמש דקות כהזדהות עם מאבק הפריפריה. הם אופטימיים, אני פסימי.
ביום שני הייתי באשדוד במסגרת אירוע של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. לא הייתי משתתף אלמלא אמרו לי שיהיה מפגש עם בני נוער מקומיים, ואכן היה מפגש. לא אציין את שם בית הספר כדי לא לפגוע בכלל התלמידים. ישבנו עם כמה ממשתתפי הכנס בכיתה של בני 17 - כ-20 בנות ובנים מולנו - ניסינו לנהל דיאלוג, לשאול שאלות, לענות לשאלות.
לא אכנס לפרטי פרטים של הדברים שנאמרו, אבל מתברר שהתלמידים לא שומעים רדיו, לא מאזינים לחדשות, לא קוראים עיתונים, להוציא אחת שקוראת לפעמים ביום שישי. כל התלמידים צחקו כשנשאלו אם הם קוראים ספרים, להוציא תלמידה אחת שאמרה בקול חלש שהיא קוראת ספרים, וזכתה ללגלוגים וצחקוקים ולקריאת ביניים ש"היא רוצה להיות פרופסור".
אחד הנוכחים ביקש לתקן את הרושם שהם לא שומעים רדיו. בסתלבט אמר שהוא שומע את אליקו. הייתה לו גם שאלה למישהי מערוץ 2 לגבי רגליה הלא מגולחות ושפמה של אחת ממשתתפות באחת מתכניות הריאליטי. בקיצור, זבל.
המורה של הכיתה - לו הייתי היא הייתי מתפטר אחרי המפגש המביך-מביש הזה. איזו בורות, איזה טמטום.
כשיצאנו משער בית הספר והמתנו לרכב שיסיע אותנו התקבצו שם מספר תלמידים
מתחיל להתפתח דיבור לא סימפטי. הצעירים מסתובבים בהליכה שמזכירה את הליכתם של עבריינים, ידיים שמוטות, הליכה קצת מתנדנדת. אני מרגיש איך הוורידים במצח מתנפחים לי, משתדל לשמור על איפוק וזה קשה כשאחד מהם אומר לי שהם ארבעה ו"הם יכולים לעשות עליי לינץ'". גברים, וואלה גברים.
לקראת העלייה לאוטובוס הם צועקים במקהלה את הקריאות הנחותות שנשמעות במגרשי כדורגל. השומר של בית הספר מחייך, מבסוט מהחברה, כל כמה דקות משחרר איזו אמירה שהסתיימה או התחילה ב"בעזרת השם", "השבח לאל", "ישמור אותך אלוקים". על זה שהם עומדים ומעשנים בתחום בית הספר לא שמעתי ממנו בעזרת השם.
למחרת ראיתי בעיתון שתלמידים צעירים מבית ספר אחר זכו בפרס יוקרתי בחו"ל על סרט שעשו, נרגעתי, לא כל התלמידים באשדוד כלומניקים כמו אלו שפגשתי בעזרת השם תודה לאל ישתבח שמו.
צפיתי בתכנית התחקירים "360". בחלק הראשון של התכנית הראו משלוש זוויות את העימותים
הקבועים המתחוללים בכל סוף שבוע בשטחים הכבושים מנקודת מבט של לוחמי משמר הגבול, המפגינים והמתנחלים.
הצד של הילדים הפלסטינים התחבר אצלי מאוחר יותר עם כתבת צבע שעסקה בשתי ילדות בנות תשע ו-12 לקראת חגיגת יום הולדת ובת מצווה. זה היה מביך לראות איך הורים משקיעים הון עתק בטקסים פלצניים מכוערים. ילדות שרוכשים להן ערכות איפור בגיל שבע, שכל מה שיש להן בראש זה שתהיה להן "בת מיצווש" הכי מפוארת שאפשר.
מיד השוויתי זאת לילדות הפלסטיניות שמתכוננות למאבק על אדמות בני המשפחה שלהן. הן מכינות דגלים, כרזות, אמצעי צילום, ילדות באותו גיל שיוצאות לעימות אידאולוגי ופיזי על אדמתן, לעומת ילדות ישראליות שיוצאות צבועות בצבעי מלחמה לקרב על למי תהיה יום הולדת יותר הוליוודית. כל המראות האלה הכניסו אותי לדיכאון עמוק. בערב בירכתי מישהו "בחורבן הבית ננוחם", הוא הביט בי בתימהון.
גם אורי ליפשיץ הלך. בפעם האחרונה שהוא בא לפרלמנט בחצר של אבי בנדר זה היה לכבוד יום הולדתם של חיים טופול והטייס אורי יפה. עברה חצי שנה. במפגש ההוא מנינו את מספר חברי הפרלמנט שהלכו בשנים האחרונות לעולמם ונחרדנו - יוסי הראל, ג'יבלי, דני זיידל, אורי דן, צבי מלכין, גנדי ורבים וטובים אחרים.
ליפשיץ היה מראשוני "שולחן הרשעים" שהתכנס בבית סוקולוב, עבר לבית הסופר, וסיים את חייו ב"טריאנה". מפרלמנט הרשעים נמחקו מספר הטלפונים נשיא השולחן, העיתונאי שייקה בן פורת, אהר'לה בכר, לוי יצחק הירושלמי, מוטי ארציאלי, ייבי, עמוס קינן, דיגלי ועוד רבים וטובים. השולחן נמחק. ליפשיץ היה חבר כבוד בפרלמנט יום שישי בקפה "תמר", גם שם השורות הידלדלו פלאים. הצייר מנחם מזרחי, השחקן עמוס לביא, המשורר פיצ'ו. פחד מוות לשבת בשולחן.
אהבתי את ליפשיץ. למדתי ממנו מאז הייתי צלם צעיר בן 16. הסתובבתי אתו, עם קינן, עם תומרקין, עם הארכטיקט אלדד שרון (גם הוא הלך), עם בוסי, מלך העולם התחתון (נורה ועלה השמיימה). ביליתי שעות בסטודיו שלו, ישבנו מאות שעות בברים, עשינו שנה בפריז, הפרובוקטור הגדול היה נשמה טהורה וכששגה בהתבטאויותיו - שגם אותי הרתיחו - נעלמו רבים מחבריו.
הייתי אתו בימים הקשים, חיברתי אותו שוב עם קהילת הנכים בה פגע, ראיתי את הצער שלו על הדברים שבגלל האגו לא שש להתנצל עליהם. ראיתי את אהבתו הרבה לילדיו ולנכדיו, את המסירות לאשתו ולמעט האנשים שבאמת אהב אהבת נפש. בן אדם ענק. רק בן אדם ענק יכול לעלות לקבר אביו, לחשב את שנות חייו, ולומר מול מצלמת טלוויזיה שאביו חי 75 שנים והוא עצמו בן 72 לכן הוא ימות בעוד שלוש שנים, ואז לבקר את אביו ואת בתו יסמין, שנפטרה ממחלת הסרטן הארורה. הוא מת כפי שאמר, כאילו תכנן את המוות. נקבר ליד אבא ויסמין בגיל 75.
אהבתי את ציורי המתאגרפים שלו, שחקני הסנוקר, השופטים, האסירים והפוליטיקאים. כל סדרה שלו גנבה לי את המוח. איזו עוצמה, איזה כוח. חלק מהציורים נעשו על סמך תצלומי חדשות שצילמתי. הייתי מאושר שהיה לי חלק מזערי ביצירות שהפיקו ידי האמן שלו. אני מקלל את עצמי שכמה פעמים כשהציע לי סקיצות שעשה התביישתי לקחת ואמרתי "פעם אחרת".
אני מביט בתמונה שכן לקחתי של השופט חיים כהן, ברישום של סיגל, בפורטרט שלי שעשה כהוקרה על יחסי הידידות שלנו. אני מדפדף באלבום "אבנים ודגלים" שנעשה בעקבות שידוך שלי בין אורי לבין הצלם זיו קורן, ומרגיש שלמרות שקברו אותו, חלק קטן ממנו נמצא אצלי בבית ובנשמה.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם