על אהבות ובגידות באשדוד של שנות ה-60
זה רק אות הפתיחה. טיפה מכל מה שעוד יסופר. כן, אשדוד התאפיינה, מאז ומתמיד, בסיפורים מרתקים, עסיסיים. סיפורים שכולם כאן כל כך אוהבים
זוג מתנשק בשקיעה SXC
כך או אחרת, אשדוד של שנות ה-60 ידעה סיפורי אהבים, שיש בהם כדי למלא סדרה טלוויזיונית ארוכה ומרתקת. אוי, איזה סיפורים התרחשו פה. חלקם משעשעים, חלקם פחות. במה נפתח? באיש הציבור, נשוי ובעל משפחה, שחשק בגברת מסוימת. לפני שעלה לדירתה, ביקש מאחד מחבריו לעמוד למטה על המשמר. אם בעלה של הגברת יצוץ, אמר לו, תשרוק! הבעל באמת צץ, החבר שרק, וגיבורנו, בלי לחשוב פעמיים, קפץ מהחלון. קפץ, ושבר רגל. אוי, כמה שאשדוד צחקה אז.
נו, ועל איש הציבור, נשוי אף הוא, שניהל פרשיית אהבים עם בלונדית שופעת, כבר שמעתם? פרשיית אהבים, מילא. אבל האיש לא נרתע, ובאחת התהלוכות באשדוד, כשכל העיר עמדה בחוץ וצפתה במתרחש, הופיע נכבדנו במכונית פתוחה, כשהגברת יושבת קוממיות לידו, והוא מחייך ומנפנף בעליצות לכל עבר. הפעם, שלא כבמקרה הקודם, אשדוד לא צחקה. ממש לא. אשדוד נחשבה מאז ומתמיד עיר סבלנית, אבל ההתנהגות הזאת גבלה לא רק ביוהרה, אלא ממש בחוצפה.
הוא בעצם ממזר
יום אחד, נכנסו שני עובדי עירייה, אחרי שעות העבודה, לאחד המשרדים, ואופס – נתקלו שם בזוג שעסק, איך לומר, לא בדיוק בענייני עירייה. שני העובדים יצאו, כמובן, מופתעים ונבוכים, מהחדר.
לא. הם לא דיברו. לא סיפרו לאיש את מה שראו. כי אם היו מגלים למישהו, בעירייה או בחוץ, הסיפור היה מתפשט במהירות. שכן באשדוד של שנות ה-60, כולם כאן, כאמור, הכירו את כולם. כל סיפור, ובייחוד סיפור שכזה, עשה לו מיד כנפיים.
העיתונים, באותם ימים, לא פרסמו במקרים כאלה שמות, ובטח שלא תמונות. אבל בטורים אישיים הופיעו רמזים מפה ועד הודעה חדשה. אם לא קלטת את הרמזים, היו מי שעדכנו, שהשלימו. למשל החברים. למשל השכנים. כן, גם אז כמו היום ואפילו יותר, אהבו כאן סיפורים עסיסיים. וזה היה, כמובן, סיפור עסיסי,
שכן הגבר והאישה המדוברים היו נשואים, אבל לא זה לזו, אלא לבני זוג אחרים.
לא תאמינו, אבל בתחילת שנות ה-60, כשבאשדוד היו בקושי 4,000 תושבים, פעל כאן, בנחל לכיש, ככה בגלוי, בית זונות. לא סתם בית זונות. צף. על אסדה. עם כניסה מכל גדה. על המוסד הנכבד הזה, על מנהלו ועל יעלות החן שבו, עוד אספר.
הסיפור הבא מעורר בי עד היום תמיהה גדולה: איש מוכר באשדוד, בתפקיד בכיר, מת. יום אחד, כעבור כמה שנים, הבן שלו מתראיין בעיתון, ומה הוא מספר שם: שאבא שלו לא היה אבא שלו. מה מסתבר – לאמא שלו היה מאהב, והוא, המתראיין, הבן שלו. במילים אחרות, אם חשבנו שהוא הבן של האיש שהכרנו, אז לא. הוא לא.
עד עכשיו אינני מבין מה גרם לו, לבחור, לרוץ לעיתון ולספר, בקלות שכזאת, שהוא בעצם ממזר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם