"החדר של סימונה הוא כמו בית כנסת עבורי, אני מספר לה הכול"
אני מחפש את הדברים הטובים בכל דבר ובכל אחד. הדבר הגרוע מכל כבר קרה לי, כך שאין לי ממה לפחד". מארק רודין, אביה של סימונה ז"ל, חי את הרגע
המיטה מוצעת, השמיכה מקופלת, על השידה יושבות זו בסמוך לזו בובות, מעל הספרייה ניצבת מערכת סטריאו, ובסמוך אליה עומד מחשב כשמהמסך הדולק ניבטת תמונתה של בעלת החדר, סימונה רודין. גם הקירות מעוטרים בתמונותיה. אכן חדר חלומות לנערה המתבגרת, אך בעצם לא גרה בו אף אחת.
חייה של סימונה רודין נקטעו באכזריות בפיגוע בדולפינריום לפני עשר שנים. אביה דאג לשמר את כל חפציה, והעתיק בשלמות אל דירתו החדשה בראשון לציון את חדרה שהיה בדירה בה גדלה בחולון.
גם עשר שנים אחרי שנרצחה בפיגוע, מארק נוהג לשבת כל שישי בחדרה ולדבר אליה, לספר איך עבר עליו השבוע. "החדר של סימונה הוא כמו בית כנסת עבורי. גם אם קורים לי דברים רעים, אני לא מתרגש, אני מספר לה הכל כי אני יודע שהיא דואגת לי מלמעלה".
באותו החדר מתכנסות אחת לשבועיים גם חברותיה של סימונה, כיום בנות 28, חלקן כבר נשואות, חלקן סיימו תארים מתקדמים. "כשהחברות שלה באות אני קודם מלמד אותן לרקוד סלסה, ואז הן יושבת בחדר שלה שעות על שעות ומעבירות חוויות", אומר האב.
את עולם הריקוד הכיר מארק דרך בתו היחידה, שתמיד אהבה לרקוד ונמשכה לתחום הספורט.
"סימונה גרמה לי ללכת לריקודים סלונים. היא ביקשה לרקוד אז לקחתי אותה. במשך שנה היא רקדה עד שהחליטה שנמאס לה לרקוד עם פרטנר והגיע הזמן לעזוב. היא אמרה לי שאם היא לא תרקוד איתי אז היא עוזבת. רציתי לרצות אותה אז נרשמתי גם והתחלתי לרקוד איתה, ועד היום אני רוקד, אבל לא איתה. כיום אני רוקד עם אשתי".
מארק זוכר את היום בו איבד את סימונה כאילו היה זה אתמול. הוא זוכר כיצד סימונה אמרה לו שהיא הולכת לטיילת בתל אביב עם חברות, שהן הולכות לחגוג יום הולדת. "היא התקשרה אליי רבע שעה לפני הפיגוע. היא סיפרה לי שהן הולכות לכיוון יפו. בדיוק בזמן הפיגוע הן עצרו שם, הן בסך הכל דיברו עם מישהו ואז המחבל התפוצץ. היא נהרגה במקום".
איך גילית שהיא נהרגה?
"הייתי בחנוכת בית אצל חברים והטלוויזיה דלקה, ופתאום אמרו שהיה פיגוע. התקשרתי לסימונה והיא לא ענתה לי. קפצתי לאוטו ונסעתי לדולפינריום. התקשרתי לאירה, אמא שלה, כבר אז היינו גרושים אך תמיד היו לנו יחסים טובים, ואז גיליתי שסימונה כבר לא בין החיים".
לפני הפיגוע מארק עבד בתור מהנדס מכונות, אולם הפיגוע בו איבד את בתו שינה את כל עולמו. במהלך השבעה לקו שני הוריו של מארק באירוע מוחי והיו חסרי הכרה במשך חמש שנים עד שנפטרו. בין לבין יחווה שני התקפי לב בזה אחר זה.
"הרגשתי שאני לא יכול להמשיך בעבודה", הוא מספר, "הבנתי
במשך שלוש השנים בהן לא עבד הוא התקיים מביטוח לאומי וקצבת נפגעי טרור. כל יום ביקר את הוריו וקיווה לטוב, עד שנפטרו. "עוד לפני הפיגוע הם היו בכיסא גלגלים", הוא מספר, "סימונה עזרה לי לטפל בהם. היא הייתה ילדה מדהימה, בעלת רגישות בלתי רגילה לאנשים מבוגרים. היא אהבה לטפל בהם. היא אפילו הייתה עוזרת לי להרים את הוריי במדרגות".
אתה מצטער שעלית לישראל?
"הרבה שואלים אותי את זה. אני לא מצטער. גם שם היו לי חיים טובים, אבל עלינו לארץ כי אין מדינה טובה יותר מישראל. שם היינו כל הזמן במזוודות ואילו פה לסימונה הייתה ילדות טובה, בית. עלינו כשהיא הייתה בת שנתיים".
מארק נזכר בלידתה של סימונה וחיוך ראשון ניבט על פניו. "היא נולדה במשקל 900 גרם, 37 ס"מ. אך היא גדלה בלי בעיות רפואיות. היו לה כל כך הרבה תוכניות. בלימודים בארץ היא התקשתה, עד שעברה ללמוד באנקורי שם מורה ללשון גרמה לה לפרוח, נתנה לה ביטחון. היא רצתה להמשיך ללמוד ולהיות רופאה. גם היה לה כבר צו גיוס לצבא".
פרט לסימונה למארק אין ילדים נוספים. לאשתו הנוכחית אותה הכיר בקאנטרי בחולון יש שני בנים, האחד חייל והשני סיים את הצבא. מארק מגדל אותם כאילו היה ילדיו. "הם כמו הילדים שלי", הוא מדגיש.
מדוע עזבת את חולון?
"בחולון הייתה לנו דירה קטנה יותר ורצינו מרווח. התחלנו זוגיות חדשה ורצינו להתחיל הכל מחדש".
איך מתגברים על הכאב אם בכלל?
"אני אדם ספורטיבי. אני ממשיך לרקוד, יש לי היום עבודה טובה, יש לי אישה טובה, אני מנסה לראות את החיים אחרת. אני מחפש את הדברים הטובים בכל דבר ובכל אחד. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג. פשוט שיניתי תפיסה. הדבר הגרוע מכל כבר קרה לי, כך שאין לי ממה לפחד. אין לי כבר מחר, אני חי את הרגע".
ובכל זאת חטפת שני התקפי לב. זה לא צחוק.
"נכון, אבל אני משתדל לחיות חיים נכונים, אני אוכל נכון, עושה ספורט, מרבה לטייל בעולם. אפשר לומר שאני כמו עץ זית שירוק מבחוץ אבל מבפנים ריק. הכאב שלי הוא פנימי. מבפנים אני שרוף. לפצע שלי אין שנים".
עוד בשבעה מארק הבין שלכאב שלו אין מסגרת של זמן. "אני זוכר שהגיעה אליי אמא שכולה שבנה נהרג במלחמת לבנון לפני עשרים שנה. היא דיברה עליו כאילו הוא מת אתמול, ככה הבנתי שזה לכל החיים ושאני צריך לבנות את חיי בצורה כזו, שלאן שאני הולך אני הולך יחד איתה".
אל בית העלמין מארק מקפיד ללכת ארבע פעמים בשנה. "לפני תשע שנים כל משפחה שתלה עץ זית, ואני דואג לבקר שם כמה פעמים בשנה", הוא אומר, "אני גם הולך לכל הטקסים. אני הולך בעיקר כשאני זקוק לזה, אני תמיד מביא לה פרחים, אך גם אם אלך או לא היא איתי כל הזמן".
את האזכרה של סימונה הוא ואשתו לשעבר אירה עושים כל שנה בבית הקברות. תמיד נוכחים באזכרה לפחות 20 איש.
יש לך ימים של משבר?
"לא".
כמה פעמים אתה חושב עליה?
"כל הזמן, היא חלק מהחיים שלי. יש דברים שאני עדיין לא יכול להסתכל עליהם כמו סרטים על מערכות יחסים בין אבא לבת או סרטי מלחמה. אני מנסה ללכת לכיוון הדברים השמחים. אני משתדל לעשות עבודות צדקה כמו עזרה לילדים במצוקה, אני רואה בעצמי השליח של סימונה".
אתה בקשר עם משפחות אחרות?
"לא ממש, אני רואה אותם בעיקר באזכרות, בימי זיכרון. חלק מהמשפחות לא מצליחות לצאת מתחושת האבל ואני מנסה להמשיך. אני זקוק לכל כוחותיי כדי לא לשקוע באבל מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם