"איליה היה אדם מיוחד, צריך לזכור אותו בחיוך"
"איליה יצא מהבית, בסערה כמו שתמיד עשה, אמר 'להתראות' לכולם ולאחר שנייה פתח שוב את הדלת והסתכל בנו, כאילו מנסה לצרוב את התמונה הזאת בזיכרון שלו. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו". לריסה גוטמן, אמו של איליה, שנהרג בפיגוע בדולפינריום, מחכה לשווא שיחזור
"הם היו פשוט בלתי נפרדים", מעידה אנה, בת 26, חברתו לשעבר של איליה. "לכל מקום הלכו יחד והם היו הלב של החבורה. אם הם החליטו משהו זה היה קורה, על פיהם יקום או יפול דבר".
לריסה ובוריס גוטמן, בני 52, עלו לארץ בשנת 1992 עם ילדיהם איליה ומיכאל. הסיבה העיקרית לעלייתם, מלבד ציונות, הייתה שיתוק המוחין בו לקה מיכאל בן השבע. "עד שעלינו לארץ רק זחלתי, לא יכולתי ללכת. בארץ, לאחר שעברתי מספר ניתוחים, הצלחתי ללכת בעזרת קביים", הוא מספר.
בארץ איליה התאקלם במהרה כאשר הוא מקיף את עצמו בבני משפחה אוהבים וחברים תומכים, שאף עכשיו מגיעים, לספר עליו מעט. "הוא היה החבר הכי טוב שלי", אומרת בת דודתו ויקטוריה שהייתה בת 17 כאשר אירע הפיגוע.
"מאוד התקרבנו לאחר העלייה לארץ. לאחר שההורים שלי התגרשו ונשארתי עם אמי הוא לקח על עצמו, ילד שגדול ממני בסך הכל בשנתיים, להיות לי דמות אב, לשמור עליי ולתמוך, ואין ספק שהוא הצליח בכך".
לריסה, אמו של איליה, אישה מטופחת
"בערב ההוא הוא אמר שיחזור מוקדם, שאפילו הוא לא ייקח מפתח. הוא יצא מהבית, בסערה כמו שתמיד עשה, אמר 'להתראות' לכולם ולאחר שנייה פתח שוב את הדלת והסתכל בנו, כאילו מנסה לצרוב את התמונה הזאת בזיכרון שלו. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו".
במשך חמש השנים שקדמו לפיגוע עבד איליה עם אביו במוסך. "הוא למד את העבודה מהר כל כך שרצו שילמד שמאות, כדי לקדם אותו", נזכרת ויקטוריה, "בכלל, הוא היה אחד כזה שטוב בכל. ידע לבשל מצוין, צייר מעולה ובדרן גדול".
אל המועדון הגיע כאמור עם רומן חברו, ושם אף פגש את בת זוגו, אנה, שנפצעה בפיגוע. היא אושפזה בבית החולים "וולפסון" בגלל רסיס שחדר אל רגלה ועור תוף קרוע.
בשלוש השנים שלאחר הפיגוע, בוריס לא היה מסוגל לחזור לעבודתו. "הדבר היה קשה מדי בשבילו", מעידה לריסה על בעלה שממעט לדבר. "הוא שומר הכל בפנים, לא משתף במה שעובר עליו. הם היו מאוד קרובים, עבדו יחד". היום בוריס עובד במפעל למוצרי משרד. לריסה, לעומת זאת, המשיכה לעבוד בשנה הראשונה שלאחר הפיגוע ולאחר מכן עזבה לצמיתות.
"המנהלים שלי בחנות החשמל היו נחמדים ותומכים, כל הזמן דאגו לי, אבל היה קשה לי עם הלקוחות שמתלוננים על כל דבר שנראה לי כל כך שולי, כשאני איבדתי את היקר לי מכל. את איליה", היא מסבירה.
בשנים האחרונות החל בוריס ליטול כדורים שמטרתם לייצב את לחץ הדם הגבוה ואת מצב הלב שלו. "לפני כחמש שנים הגענו לרופא, לבוריס מאוד כאב החזה. הרופאה נתנה לו זריקה להרגיע אותו, וחיכינו שם שתחליט אם לאשפז אותו בבית חולים. היא אמרה שהוא היה ממש רגע לפני התקף לב, והיום הוא מטופל".
איליה לא התגייס לצה"ל עקב מצבו הבריאותי של אחיו. "צריך שכל הזמן יהיה איתו מישהו בבית, ולכן הוא קיבל פטור. גם אני כרגע לא עובדת כי אני צריכה להיות עם מיכאל בבית", אומרת לריסה. כשהגיע מועדם של בני המשפחה הקרובים להתגייס, לאחר האסון הנורא, הם לא היססו.
"אמנם קיבלתי פטור בגלל איליה", נזכרת ויקטוריה, "אבל פעם אחת הייתי לבד עם סבתא שלנו, שאמרה לי שאני צריכה להתגייס, שזה יעצב אותי ויתרום לי. הלכתי וביטלתי את הפטור. בדיעבד, אני לא מתחרטת. זה עזר לי גם עם ההתמודדות וגרם לי להרגיש מאה אחוז ישראלית". גם מיכאל התנדב לשירות לאומי. "מאוד נהניתי ואני מרגיש שתרמתי וזה נהדר", הוא אומר.
לחבר הקרוב דימה, ששירת בצה"ל בזמן הפיגוע, יש רק מילים חמות על השירות הצבאי. "זה צבא מחנך, אפשר ללמוד ולהתאקלם. אבל מובן שאחרי הפיגוע היה קשה לחזור למסגרת כרגיל, זה לקח לי זמן, אבל לא ערער את הנאמנות שלי".
עשר שנים אחרי צעירים רבים ממשיכים ופוקדים את ביתם של משפחת גוטמן. "כל האנשים שאיליה אהב", מזילה לריסה דמעה, "תמיד במקרים כאלו אני מחכה שהוא ייכנס, שיחזור כבר". את החיים שאחרי היא מסכמת כ"דומים לחיים". "כשאיליה היה חי באמת היו לנו חיים. הוא הדביק בשמחת החיים שלו את כל הבית. ועכשיו בלעדיו, קשה למצוא סיבות לשמוח".
אנו נפגשים בביתם המטופח בבת~ים, בית בו איליה לא הספיק לגור. "נאלצנו לעבור דירה. יותר מדי זיכרונות. הגינה בה ישב עם החברים כל יום נמצאת מול הבית וזה היה סבל, כל הזמן לחפש איפה הוא", אומרת לריסה.
בחדר אחד תלויות תמונותיו עם החברים הטובים, עם ההורים ותמונות ילדות השמורות כזיכרונות מתוקים. "ההתמודדות עם זה שהוא לא כאן היא יום יומית והיא קשה. כל לילה אני חולמת עליו כשהיה ילד, כמו סרט נע", מספרת לריסה.
"הכי קל לי עם המשפחה, אבל קשה לי עדיין עם אנשים. עם מי מדברים על זה ועם מי לא, לפעמים התגובות ממש מוגזמות. כשחזרתי לעבוד לאחר הפיגוע בחנות החשמל, הייתה לקוחה ששאלה אותי כמה משלמים לנו מביטוח לאומי. אני הייתי בשוק! סקרנות מוציאה אנשים מדעתם".
אנה מסכימה איתה ומוסיפה, כי לא לכל אדם היא מספרת על זה שהייתה בפיגוע ונפגעה, מאותן הסיבות בדיוק. "השאלות הן לא לעניין, ומה שראיתי רק אני יכולה להבין. אף אחד אחר לא צריך לחזור לשם".
עוד עניין שעולה סביב השולחן עמוס החברים ובני משפחה הוא התפרקות החבורה של פעם. "היינו כל יום כל היום יחד. אין יום שלא", אומרת ויקטוריה. "ורומן ואיליה היו לב ליבה של החבורה, בלעדיהם שום דבר לא היה זז", מוסיפה אנה.
מאז הפיגוע, החבורה שהורגלה להיות יחד כל הזמן התפרקה מכורח הנסיבות. "כל אחד העדיף להתמודד עם האבל בצורה שונה. אני התרחקתי, רציתי לבד", מבהירה ויקטוריה, "והיום לכל אחד כבר יש את החברים שלו, בן או בת זוג. גדלנו", היא מלטפת באהבה בטן יפהפייה של חודש תשיעי.
תקופה ארוכה לאחר הפיגוע פקדו חבריהם של איליה ורומן ז"ל את רחבת הדולפינריום. ללא תיאום מראש היו מגיעים ערב-ערב להדליק נר, לדבר איתם, להשביע געגוע שגם היום עדיין קשה מנשוא. "באמצע הלילה הם היו עוזבים את הבית והיינו מחפשים אותם שעות. כל לילה היינו מוצאים אותם ברחבה, בוכים או פשוט עומדים כל אחד בפינה שלו בלי לדבר, רק להיות עם החברים שלהם שהלכו", מספרת נטלי, דודתו של איליה.
את בחינות הבגרות חלקם פספסו ונאלצו להשלימן בשלב מאוחר יותר. "היה קשה לחזור לבית הספר ולעשות את הדברים הרגילים אז אני מפצה על זה עכשיו", מספרת אנה.
"לאחר הפיגוע לא היה קל להמשיך הלאה. אני נפצעתי ובן הזוג שלי נהרג, אף אחד לא יכול להבין את זה. היינו יחד שנתיים ולא ידעתי איך להתמודד. אבל לריסה ברוב חוכמתה אמרה לי שאני חייבת לצאת עם מישהו חדש ולהמשיך הלאה וכך עשיתי, למרות המבטים והאנשים ששופטים בלי להבין שום דבר".
"היום אני בשלב בחיים שבא לי לזכור את כל החוויות שעברתי איתו, את כל הכיף שעשינו, המתיחות, הטיולים והבדיחות, ולא להיאחז בקושי של החיים בלעדיו", אומרת ויקטוריה. "הוא היה בן אדם מיוחד במינו וככה צריך לזכור אותו, בחיוך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם