ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

המשפחתון של פאידה: סיפור מהחצר האחורית של תל אביב

ילדים סודנים, מאריתראה, מקונגו, ואפילו צברית אחת. 15 בסך הכל בין הגילים שנה לחמש. מדברים שם צרפתית, קצת אנגלית וכמה מילים בעברית. עוד סיפור על החיים בישראל השלישית

חודש דצמבר האחרון אירח מוזיאון הלובר בפריז את טקס הענקת פרסי המיקרו-מימון הבינלאומיים. על הבמה המהודרת עמדו ז'ק אטאלי המשמש כיועצו הכלכלי של נשיא צרפת, ועבדו דיוף שכיהן בעבר כנשיא סנגל.

כשהגיעו להכרזה על הפרס השנתי בתחום החינוך, התמקדו הזרקורים בחיוכה המבויש של פאידה בקאג'י-טשומה, ילידת קונגו. אל תחפשו את הזוכה בספרי הטלפונים של קינשסה, בירת המדינה. הרבה יותר קל למצוא אותה בדירה צנועה, מאחורי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

זה לא היה פרס ענק, כזה שיאפשר טיול מסביב לעולם או למקדמה לבית חדש. בסך הכל אלף אירו. סכום כספי ראשוני שייתן לפאידה דחיפה להמשך קיומו של המפעל קטן שהקימה במגוריה הדלים, ובזכותו קיבלה את הפרס היוקרתי. גן ילדים לצאצאי הפליטים שכמעט לא זוכים כאן לעזרה ממסדית, ומרבים ליפול בין הכיסאות. "ישראל לא הייתה ערוכה לקליטת הפליטים", פאידה משוכנעת.

"אני כמובן שמחה שהיא הסכימה לקבל אותי ואת משפחתי, לתת מקלט. פה תמיד הרגשתי בטוחה. לעומת זאת, היינו צריכים להתחיל ממש מאפס. הגענו למצב שבו היינו חייבים לדאוג איפה נשים את הראש בלילה. אמא שלי שכרה סטודיו קטן, ובחודשים הראשונים היינו שם שישה מבוגרים ושני תינוקות".

היא נולדה בקונגו, פעם זאיר, לפני 29 שנה. בחורה חכמה ונחושה מאוד. במו עיניה ראתה איך המדינה שבה גדלה נקרעת לגזרים במלחמת אזרחים ובעימותים אתניים, שבהם לורן דזירה קאבילה ביצע הפיכה ב-1997 והפיל את שלטונו של מובוטו ססה סקו, הרודן המגלומן. ארבע שנים לאחר מכן נרצח קאבילה, ובנו ג' וזף תפס את הפיקוד. "היה טבח ברחובות ומעצרים", פאידה נזכרת.

אמה, קנגה מארי ז'וזה, הייתה פעילה למען זכויות האדם, מה שהרתיח את השלטון. ואילו אביה לאונרד נחשב לפעיל פוליטי מוכר, אופוזיציונר שלא היה אהוד בלשון המעטה בקרב מקבלי ההחלטות.
"לא הייתי עושה השוואות בין מדינה מפותחת כמו פה לבין קונגו", היא אומרת בחיוך. "שם אין דמוקרטיה, אבל כן חיינו בבית נורמלי והלכנו לאוניברסיטה. לצערי, היינו חייבים לעזוב, כי אמי הייתה בסכנת חיים".

ישראל הסכימה להעניק מקלט למשפחה, אבל שלטונות קונגו החליטו שכולם יכולים לצאת מלבד האב לאונרד. הפעילות הפוליטית שבה היה מעורב לא תזכה אותו בפרס. פאידה מספרת שלא הייתה ברירה, והם היו חייבים להשאיר את ראש המשפחה מאחור.

"אנחנו בקשר טלפוני", היא מספרת. "הוא כבר לא פעיל פוליטי. חולה מאוד. אני מתגעגעת אליו ומתגעגעת גם למדינה. קונגו היא עדיין הבית שלי, כמו שאין יהודי שלא מרגיש שישראל היא הבית שלו. אני יודעת שאם יהיה שם שקט והמצב יאפשר, אני אחזור".

פאידה מספרת על ההלם של הימים הראשונים בישראל. לפני שהגיעה בקושי היה לה מושג מה קורה כאן, מלבד קטעי חדשות מעטים ובדרך כלל לא חיוביים. אמה קנגה שכרה דירה קטנה, ומכאן היא ומשפחתה קפצו למים העמוקים כדי למצוא חיים חדשים. פאידה הבינה מהר מאוד שהיא תתקשה ליישם בישראל את לימודי האדמיניסטרציה שבהם התמקדה.

"נדרשו לנו אולי שנתיים להשיג את הניירת ולעבור את שלבי הבירוקרטיה", היא מסבירה. "עכשיו אחרי שאתה לוקח נשימה, אתה צריך לחשוב על העתיד. לעבוד כדי לחיות ולשלם את השכירות. חייב עבודה מסודרת. אמרתי לעצמי שאני אצור מקום שעונה על הצרכים של הקהילה".

רחוב שיבת ציון שוכן בין התחנה המרכזית החדשה לישנה בתל אביב. טוב, זו לא ממש תל אביב, למרות המיקום הגאוגרפי. נכון יותר, מדינה אחרת. זה האזור של האפריקאים, הפיליפינים והרומנים.

פאידה מעידה שהיא מכירה היטב את גבולות הגזרה שלה. שכונת קריית שלום, שכונת התקווה, רחוב נווה שאנן. "הייתי כמה פעמים בעיר עצמה", היא מספרת על היציאות הנדירות. "אבל החיים שלנו מתרכזים פה בסביבות התחנה. זו ממש ארץ אחרת. אין הרבה מגע עם הישראלים, אין הרבה אפשרויות להתערבב. הקשר היחיד זה כנותני שירותים. מטפלים, מנקים".

כבחורה צעירה, את לא יוצאת קצת לבלות?
"לצערי, לא כל כך. לא שאנחנו לא רוצים, פשוט אין הרבה אפשרויות. אני יודעת שתל אביב היא עיר שיש לה קצב חיים מדהים, אבל כאן האנשים הולכים לעבודה וחוזרים מהעבודה. אין להם כוח. הם לא יוציאו את המעט שהם מרוויחים על בילויים, אלא יחשבו על דמי השכירות בסוף החודש. לאדם הממוצע אין אפשרות להרשות לעצמו, אז לכל קהילה יש כנסייה משלה, וזה הבילוי העיקרי".

פאידה לא נשואה. היא מטפלת כאן בידידיה קפינגה, בתה של אחת מאחיותיה, שהחליטה לחפש את עתידה בצרפת. פאידה מתייחסת אל הילדה כאל בתה, ובשל כך הבחינה מיד במצוקתם של הפליטים ומהגרי העבודה - אין מספיק גנים לילדים.

"יש פה צורך עצום", היא מסבירה. "ברובע הזה נמצאים המון ילדים, וההורים שלהם עובדים קשה מאוד. מישהו צריך לשמור, ויש בסביבה אולי

שלושה גנים, לחלקם אי אפשר אפילו לקרוא גן, יותר בייביסיטר. אף אחד לא דאג לנושא, אז החלטתי לפתוח גן כדי לעזור למשפחות האלה ".

לפני שנתיים, אחרי שנכנסה לדירתה השכורה, היא שיפצה קצת, הוסיפה משחקים וצבעים ורודים של ילדות. אמה גויסה לסייע בשעת הצורך, והידיעה על הגן החדש הופצה באזור. פאידה לא חסמה בפני אף קהילה את הכניסה, לכן אפשר למצוא אצלה סודנים, אריתראים, ילדים מקונגו ואפילו ישראלית מקומית. 15 בסך הכל בין הגילים שנה לחמש. מדברים שם צרפתית, קצת אנגלית וכמה מילים בעברית.

"מה שמעניין שאצל ההורים אתה שם לב להבדלי התרבויות", היא צוחקת. "כל אחד בא עם השפה שלו ובהדגשים על חינוך, אבל אז אתה עובר לילדים ומבין שכולם בגילים האלה עדיין אותו דבר. בוכים וצוחקים מאותם משחקים".

אלה לא שעות רגילות של גן. אצל פאידה אפשר לשים את הפעוט כבר בשבע בבוקר, ויש הורים שבאים לקחת בשש בערב. 11 שעות פעילות מתישות, אבל אין ברירה, כשההורים מוציאים את הנשמה בשביל שכר מינימום.

פאידה משתדלת לקחת מעט כסף, לא חולמת על מחירי גן סטנדרטיים שמרקיעים שחקים במרכז תל אביב ובצפון תל אביב. העיקר שיספיק לה למחיה, לשכירות ולחומרי גלם בשביל הילדים. "אני מכירה את הסכומים שמשלמים בגנים אחרים, עבדתי בגן שניהלה בחורה ישראלית", היא מספרת. "אבל בגלל אותם סכומים הפליטים לא הביאו את הילדים שלהם".

הגן נמצא כמה מאות מטרים מבית הספר ביאליק-רוגוזין, שבו מתחנכים ילדי מהגרי העבודה. כל נושא הגירוש המרחף מעל הראש, אינו זר לה. גם סיבוב קצר ברחוב הבהיר שהאנשים שקלטו את נוכחותי, קצת חשדו בטיב כוונותיי.

"אני מרגישה את הפחד ברחוב", פאידה מודה. "לא בקרב הילדים, הם לא מודעים למצב, אבל בטח אצל המבוגרים. אתה יכול להבחין בחשש ובלחץ לפי המבט בעיניים. הפחד שהם יצטרכו יום אחד לעזוב. אפילו אצלנו היה חוסר שקט עד שהשגנו את הניירת. פליט, או זר בכלל, תמיד חושש מהיום שבו יצטרך למצוא ארץ חדשה, ושם להתחיל הכל מהתחלה".

הדחיפה הראשונה לגן הייתה באמצעות הלוואה בסך 2,500 שקל , שנתנה לפאידה קרן המימון "מיקרופיי". הפרס בסך אלף אירו שקיבלה במוזיאון הלובר, נתרם על ידי הארגון הבינלאומי "פלאנט פייננס" שנלחם באמצעות המיקרו-מימון בעוני העולמי.

את שיטת המיקרו-אשראי פיתח מוחמד יונוס, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת צ'יטגונג בבנגלדש. מטרתה להעניק הלוואות קטנות ליזמים שהבנקים הגדולים מתעלמים מהם, בתקווה שישקיעו את הכסף בתבונה, ויוכלו להחזיר אותו בעתיד. הכוונה היא שהעסק יוביל בסוף התהליך לעצמאות כלכלית. יונוס קיבל על פועלו את פרס נובל לשלום בשנת 2006.

" הפרס היה דבר ענק מבחינתי", פאידה עוצמת עיניה ונזכרת. "יצרו איתי קשר מארגון בינלאומי גדול, והסבירו שעושים תחרות בין עסקים קטנים. שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף. אמרתי,'למה לא'. אחרי כמה חודשים, כשהייתי בעבודה בגן, התקשרו ואמרו שזכיתי, ואני צריכה להגיע לפריז. הייתי בשוק. זה רק אומר שאל תפסיק להאמין. החיים מזמנים לנו הפתעות, אז תמיד תשמור על התקווה".

את רואה את עצמך גם בעוד עשר שנים כגננת?
"אלה החיים שלי, זו העבודה שלי, וזו הבחירה. אני אוהבת ילדים, אבל גם יש קשיים, הרבה בעיות. אני חושבת על העתיד, ומתכננת לארגן את המקום טוב יותר. בינתיים אני כאן, ורואה את עצמי ממשיכה לעזור לקהילה. מקווה שנהיה חלק בלתי נפרד מהסביבה".

פאידה מתכוונת לאינטגרציה. אחרי חמש שנים בישראל היא עדיין מדברת צרפתית, ואילו בעברית היא יודעת רק מילים ספורות."' אני בא מחר, זה בסדר? ", היא שאלה, מבקשת לדעת אם סוף סוף הצליחה להרכיב משפט נכון בשפה הזרה לה.

למה לא למדת עד עכשיו?
"אני חייבת ללמוד, זה דבר ראשון באינטגרציה. לתקשר עם האנשים כאן זה כמעט בלתי אפשרי, אבל איפה אני אלמד עברית? איך אני אשלם על זה? יש מדינות שבהן כשמגיע פליט יש מרכזי קליטה מיוחדים שבהם מלמדים אותו את השפה. פה בהתחלה היה מישהו שבא, אבל אז היינו צריכים להתחיל לשלם על השיעורים, ולא היה מהיכן. זה מחסום גדול שיש בינינו לבין המקומיים. רבים מאיתנו למדו עברית ברחוב. אז גם לי יש כמה מילים שנכנסו לראש, אבל לצערי מעט מדי".

פאידה שונה בנוף. השפה, הקהילה הסגורה, כמעט שאין מעורבות בחיים הישראליים, מעדיפים להישאר בגטו שיצרו לעצמם. מדובר באלפים, אולי בעשרות אלפים, באזור דרום תל אביב, כשאף אחד לא יודע את המספרים המדויקים. אין פלא שחלק מהצברים, תושבי המקום, מעקמים את האף בגלל הפלישה שלא נגמרת.

"אני לא יכולה לעשות תחזיות, ולהגיד שבעוד כך וכך שנים נהיה חלק בלתי נפרד מהחברה", פאידה אומרת. "הישראלים צריכים להיערך מחדש. כל הנושא זר גם להם, ונדרש זמן עד שלומדים לטפל בו כמו שצריך.

בקריית שלום הייתה תנועה של תושבים נגדנו. טענו שצריך לשמור על השכונה. חילקו כרוזים, עשו הפגנה. אז אני לא מכלילה את כל התושבים, אבל בכל מקום יש גזענות ושנאת הזר. לכן האנשים שעומדים בראש המערכת צריכים לעשות יותר כדי שנשתלב".

ואם לא, מה יקרה?
"אתה לא מצפה כפליט שיהיו לך חיים קלים, אבל אתה מקווה שתהיה עזרה של המקום. כמו הניירת שהיה לנו קשה להשיג. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אני מתכוונת לעניינים הומניטריים וסוציאליים. יש כאן המונים שמצבם נהיה קשה מיום ליום, ואם לא יידעו כיצד להתמודד ולעזור, תהיה בסוף קטסטרופה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...