ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

על חבל דק: מהג'וב החלומי בהיי-טק להופעות בקרקס

משכורת של חמש ספרות, טיסות מפנקות לחו"ל, ארוחות במסעדות יוקרה ושעות עבודה נוחות. כל ההטבות האלה היו מנת חלקה של אנה קליינר, אבל היא הרגישה בכלוב של זהב ובסך הכל רצתה סיפוק. ביום בהיר אחד היא החליטה לוותר על הכל ולהגשים את חלום חייה - להצטרף לקרקס

פעם, לפני המצאת הקולנוע, הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, מופעי הבידור היו מצומצמים ללהטוטים וקסמים המוצגים בכיכר העיר אל מול עוברים ושבים, במטרה לקבל מטבעות לכובע. ההנאה הבידורית הכי גדולה בתקופה ההיא, למבוגרים כילדים, הייתה ביקור בקרקס. ליצנים שרוכבים על אופן, לוליינים שעפים עד בטרמפולינות לשמיים ואריות שקופצים דרך חישוק בוער – כל אלה היו אטרקציות שהסעירו את החושים של הנוכחים באוהל הקרקס הנודד.

כאשר היה מגיע הקרקס העירה, כולם רצו לקנות כרטיסים. אף אחד לא היה יכול להרשות לעצמו לפספס את המופע, שמי יודע בעוד כמה זמן ישוב לכאן. וכל אחד קינא בעובדי הקרקס, אלה שחיים את המציאות הפנטסטית הזאת יום אחרי יום. אין ספק שזה היה ג'וב החלומות: להיות עובד בקרקס.

אבל מאז אותם ימים רחוקים ותמימים, המציאות התפתחה. היום מה שקובע הוא תלוש השכר בסוף החודש. העבודה שמספקת את השכר הכי גבוה ודורשת את המאמץ הכי פעוט, היא זו שתהיה האטרקטיבית ביותר. עבודה בהיי-טק, לדוגמה, עונה על הקריטריונים האלה. גם משכורות גבוהות, גם אפשרויות קידום רבות, גם אתגרים מקצועיים אין קץ. המהנדס יושב לו במשרד ממוזג מול המחשב וכותב אלגוריתמים חדשים פרי מוחו, עד שמגיעה שעת ערב לא מאוחרת, ואז הוא הולך הביתה. האם בשנות האלפיים יש מישהו שיוותר על עבודה כזאת לטובת הרומנטיקה הנוסטלגית

של הצטרפות לקרקס? אם אתם חושבים שהתשובה לכך היא שלילית, תכירו את אנה קליינר.

בתעשיית ההיי-טק הישראלית, היה לקליינר (30) ג'וב מובטח וקבוע. אבל עדיין, היו חסרים לה כמה דברים: סיפוק, הנאה, גאווה. בכל יום, כאשר עסקה בתכנות, היא חשה שאמנם היא ממצה את יכולותיה המקצועיות, אך בכך היא חוסמת את האפשרות לספק לעצמה את מה שהלב באמת רוצה. בוקר אחד היא הרגישה שזהו, נמאס לה מההיי-טק, מהמחשבים, מכל עולם הטכנולוגיה. היא עוזבת, ויוצאת להגשים את החלום שהיה לה מאז שהייתה קטנה: להצטרף לקרקס.

קליינר היא בת לשני הורים בעלי מקצועות מוערכים ביותר: אבא מהנדס, אמא רופאה. היא עלתה יחד עם משפחתה מאוקראינה כשהייתה בגיל צעיר. בנעוריה, היא כבר סימנה לעצמה את מסלול החיים שהיא מתכוונת לעבור: ללמוד מקצוע ריאלי, במטרה להשיג עבודה טובה בעתיד. בבית הספר אורט אפרידר באשקלון, היא הרחיבה את כל המקצועות שנחשבים הכי קשים – מתמטיקה, אנגלית ומחשבים. המטרה הייתה ברורה: להתקדם כמה שיותר מהר, להרוויח כמה שיותר כסף בעתיד. כבר מגיל צעיר הסתמנה קליינר הצעירה בתור גאונת מחשבים מזן נדיר.

בצה"ל זיהו את הפוטנציאל של המיועדת לשירות ושיבצו אותה בתפקיד של מדריכת מערכות מחשב בחיל המודיעין. עם ניסיון של שנתיים בצבא, כאשר הזדכתה קליינר על המדים, לא הייתה לה בעיה, בגיל 20 למצוא עבודה חלומית בתעשיית ההיי-טק. "איך שהשתחררתי, התחלתי לעבוד", היא מספרת, "קיבלתי עבודה בחברה מאוד נחשבת בשם 'ריטליקס'. הם מתעסקים בכל המערכות של סופר-מרקטים. עבדתי עם המחלקה שעובדת בעיקר מול לקוחות מחו"ל. מהר מאוד הוכחתי את עצמי והם שלחו אותי לרילוקיישן לתאילנד. הייתי אז בת 21".

כנראה שהיה בך משהו מיוחד.
"זה היה צ'ופר שנותנים בדרך כלל לאנשים עם יותר ניסיון, אבל אני הייתי הכי צעירה בחברה. עם זאת, כבר אז היה לי מקום של כבוד בתוך החברה, בזכות הטאץ' המיוחד שהיה לי עם המחשבים. כשהייתי שם, בתאילנד, הייתה לי סוויטה במלון יוקרתי מאוד עם בריכה ענקית, טלפון חופשי, ואפילו נהג פרטי שלקח אותי לעבודה. הוא קרא לי מיס אנה. יש פקקים מטורפים באזור בנגקוק, אז בגלל שזמן זה כסף בהיי-טק, דאגו שיהיה לי נהג שיביא אותי בזמן כל בוקר".

נשמע חלומו של כל היי-טקיסט, או בעצם של כל עובד.
"זה ממש היה ככה. הייתי בישיבות עם אנשים קליברים, עזרתי להטמיע מערכת ממוחשבת שלנו ברשת סופר-מרקטים גדולה בתאילנד. זה היה משהו חדש לגמרי בשביל התאילנדים, וזה לא היה קל. היה צריך להתקין את המערכות, לעקוב אחרי הבאגים, לראות שהכל עובד. ישבתי שם עם אנשים מכל מיני מדינות: תאילנד, ארצות הברית, טייוואן ומדינות אירופאיות. בסופי השבוע טיילתי וביליתי. זו הייתה תקופה קצרה, אבל מאוד אינטנסיבית.

"כשחזרתי לארץ, רציתי לעשות משהו של צעירים. להיות מארחת ביפן, לעבוד בעגלות בארצות הברית, או להיזרק בדרום אמריקה.  אבל לא עשיתי את זה. השארתי את זה יותר בתור חשק. מה שכן עשיתי זה שהתחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב. לפני כן עשיתי לעצמי חופשה קטנה של שבוע. טסתי לסוף שבוע בפאריז עם אמא. זו הייתה ההפסקה היחידה שהייתה לי מהתיכון ועד אז".

ומיד לאחר מכן, המשכת במרוץ לצמרת?
"לגמרי. העניין הזה של ההצלחה היה נורא חשוב לי. אז בחרתי ללמוד. וכמובן שהלכתי על מדעי המחשב. הפסקתי לעבוד והתרכזתי כל כולי בלימודים. הבנתי שהחיים שמשלבים גם לימודים וגם עבודה בתחום, הם כבר יותר מדי לחוצים בשבילי".

תואר במדעי המחשב נחשב לאחד היוקרתיים שקיימים באקדמיה בישראל, ולא בכדי. מעטים הם אלה שמצליחים לעבור אותו. הוא דורש ידע ברמה הכי גבוהה במתמטיקה, יכולת תכנות פנומנאלית ויותר מהכל – ראש יצירתי ויכולת לפתח תכניות בעצמך. אבל קליינר, שגם בתיכון למדה מחשבים וכבר התנסתה בתחום בצבא ובחברת היי-טק, לא התקשתה לסיים את התואר בהצטיינות.

חברת ההיי-טק "טארגט פוינט" בהרצליה פיתוח הניחה את ידיה על הטאלנטית מיד לאחר שסיימה את לימודיה. שם היא עסקה בתחום הפרסום באינטרנט, ושוב התבלטה בזכות כישוריה המקצועיים. "מה שעשינו בחברה היה לקחת את החיפושים של האנשים ולהתאים להם את הכתבות", היא מסבירה.

"אם, לדוגמה, בנאדם נכנס לאתר אינטרנט ומחפש כתבות בנושא מכוניות, אז דרך האלגוריתמים של החיפוש הזה אנחנו גורמים לכך שהרבה מהפרסומות שהוא יראה יהיו בנושא רכב. זה משהו מאוד מסובך, עם המון שרתים מתכנתים בחו"ל. בהתחלה נכנסתי בתור מתכננת ומנהלת פרויקט. אני תכננתי שם בדוטנט, וכל מיני תוכנות שכל מיני שמתכנת מכיר. זו הייתה עבודה עם תנאים ממש טובים".

מה לדוגמה?
"הרבה דברים. לדוגמה, בכל יום בצהרים היה בינינו, העובדים, דסקוס בקטע של באיזו מסעדה שווה לאכול היום על חשבון החברה. בכל המסעדות הנחשבות של הרצליה ישבתי. יכולתי לקבל רכב, אבל גרתי בתל אביב, אז העדפתי שלא. הייתי בת 26, עם משכורת בת חמש ספרות, גבוהה פי כמה וכמה ממה ששאר בני גילי הרוויחו. גם השעות העבודה היו ממש סבבה. באחד החגים, בזמן שכל שאר האנשים שאני מכירה קיבלו מהעבודה במקרה הטוב תלושי קנייה, אנחנו קיבלנו טיסה על חשבון החברה לכמה ימים באמסטרדם.

כל התנאים האלה שמדברים עליהם שקיימים בהיי-טק –  היו לי. אבל למרות זאת, כל הזמן רציתי לברוח מהמשרד. זה התחיל עם ללכת לים בבוקר, ככה לפני העבודה, אבל ככל שחלף הזמן זה לא סיפק אותי. רציתי לברוח יותר ויותר. בהיי-טק יש אווירה של להספיק יותר ויותר כל הזמן. זה לחץ שלא נגמר אף פעם, וכבר לא רציתי עוד להספיק. רציתי לנוח".

לא חבל על כל התנאים שלך?
"כן, אבל צריך להבין שזה כלוב של זהב. לא רציתי יותר להיות שם והתחלתי לחפש חיים מעבר. התחלתי ללכת לסדנאות של מדיטציה. התחברתי לעצמי שם. פגשתי שם מישהו שהציע להגיע לחוג של קרקס. הגעתי, ופשוט התחלתי להישאב לזה. התאהבתי בכל הלוליינות, האקרובטיקה, הג'אגלינג.

"לא עבר הרבה זמן והבנתי שזה הדבר בשבילי. שזה מה שאני רוצה לעשות: להיות אשת קרקס. כשהגעתי למסקנה הזאת, כבר לא היה בא לי להישאר בעבודה, אז פשוט התפטרתי באופן מידי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שחשבתי מה בא לי לעשות. לפני כן זה תמיד היה לעשות מה שצריך לעשות".

וקרקס – זה מה שרצית לעשות?
"היה בא לי לפצות את עצמי על השנים שנעלמו, אז טסתי להודו. זה היה יותר בקטע של לחוות את החופש ואת חוסר הלחץ. אף פעם קודם לכן זה לא קרה לי, שאין לחץ. אבל רציתי לחזור לארץ, כי ישב לי בראש שאני רוצה להיכנס חזק לעניין של קרקסנות. ידעתי שזאת האפשרות שלי להביע את הרגש שהיה בי כל הזמן הזה, ולא היה יכול לצאת החוצה בגלל הלחץ בהיי-טק".

ומה באמת קרה כשחזרת לארץ?
"חזרתי לבית של אמא באשקלון, כי נגמר הכסף. ידעתי שתקופת ההיי-טק נמצאת מאחוריי כבר. חיפשתי לראות איך אני מתחילה את הקריירה שלי בקרקסנות. הלכתי לכל מיני סדנאות של ג'אגלינג, הלכתי לחוג אקרובטיקה אווירית. באותה התקופה היה לי חבר שהכיר אנשים מהתחום, והוא פשוט הכניס אותי לעניינים. למדתי ללכת על קביים, והתחלתי להתפתח בכל העניין של הג'אגלינג. לאט לאט נחשפתי לתחום, ואז ראיתי שגם שם אתה עובד מעט שעות ומקבל כסף לא רע".

בטח לא הסכומים שהרווחת בהיי-טק.
"נכון, אבל עדיין כסף לא רע. בכל מקרה, כשראיתי שזה מה שאני אוהבת, הבנתי שזה המקצוע בשבילי. התחלתי לקבל מלא עבודות של קרקס, כולל להתמחות בג'אגלינג עם אש".

היא גדלה רוב חייה באשקלון, אבל באזור הדרום היצע העבודות בתחום החדש שבחרה לעצמה נמוך עד לא קיים, קליינר נדדה ליישוב אודים הסמוך לנתניה, שם היא מתגוררת היום.

בינתיים, היא כבר הספיקה לצבור רזומה מרשים בתחום הקרקסנות. היא השתתפה לאחרונה בצילומי הקליפ "ג'ונגל" של אייל גולן, שם ביצעה מופע ג'אגלינג אש. היא הופיעה בטורניר המכבייה האחרון בתור אקרובטית אוויר. היא הצטלמה לפרסומת של חברת תקשורת צרפתית כאשר היא מבצעת תרגילים מיוחדים על טרמפולינה. והיא גם לקחה חלק במופע המרכזי של העדלאידע בחולון, במהלכו ירדה בסנפלינג מגג בניין בן תשע קומות. נשמע לכם כיף? אתם לא יודעים כמה.

העיסוק העיקרי שלה הוא הופעה באירועים מושקעים, במועדונים ואפילו בחתונות ובבר מצוות. כשהיא מופיעה באירועים, לעתים אנשים מזהים אותה, ולא מבינים מה ההיי-טקיסטית המוכשרת שהם מכירים עושה עם הקביים הגבוהים. "כולם בשוק כשהם שומעים על המהפך שעשיתי", היא אומרת, "כשאני אומרת להם שיש לי תואר ראשון במדעי המחשב, הם לא מבינים למה אני בעסק הזה. זה נראה להם מוזר שמישהי שיש לה אפשרות לעסוק במקצוע מסודר, הולכת למשהו לא בטוח כמו קרקסנות. הרבה שואלים אותי 'את בקרקס? מה זאת אומרת, את ליצנית?'.

"זאת הבעיה בישראל: כששומעים את המילה קרקס, ישר חושבים על ליצנים. זה ממש לא ככה, כבר מלא שנים. אני, לדוגמה, עושה את כל העניין של האש ושל האוויר. באוויר אני מרגישה חופשייה. יש בזה סוג של יוקרה והרבה אדרנלין. העניין עם האש מגיע בגלל שיש בזה אלמנט של כוח".

הקרובים אלייך גם מתלהבים כמוך מהקריירה החדשה?
"ההורים שלי היו מתים שאתעסק בהיי-טק. רק לפני כמה ימים אמא שלי אמרה לי: 'אנה, בבקשה, אולי תחזרי למחשבים? תעשי את הקרקס בקטע של תחביב'. אבל אני עניתי לה שאין סיכוי. אני יודעת שהיא אומרת את זה בגלל שאז היה לי ביטחון כלכלי, אבל זה כבר נושא סגור".

אני מניח שבקרקס באמת אין כסף.
"תתפלא, האמת היא שיש בזה דווקא כסף. למרות שכולם חושבים, העניין של הקרקסנות בארץ ממש מתפתח בשנים האחרונות. יש, לדוגמה, את האירועים המושקעים, שהחוגגים רוצים קרקסנים שירדו מהשמים ויעשו כל מיני פעלולי אקרובטיקה. יש גם סדנאות שמעבירים לילדים וכל מיני פסטיבלים ומועדונים שרוצים להוסיף טאץ' מיוחד. לדעתי, אפשר לחיות מקרקסנות. השאלה היא רק כמה אתה משקיע בזה. זה מקצוע, כמו כל מקצוע אמנותי.

"אני גם לא חושבת שאיכות חיים נמדדת במשכורת שהייתה לי בהיי טק. אני חושבת שהיום איכות החיים שלי הרבה יותר טובה, כי יש לי את החופש לבחור. אז נכון, אני מרוויחה פחות בכסף. אבל יש גם מעבר לזה. בהיי-טק רדפתי אחר החיים, היום אני חיה את החיים".

מתי תפתחי קרקס אמיתי משל עצמך בישראל?
"אני לא מחפשת להרים אוהל ענק ולהריץ שם ליצנים ופילים. זה לא הקרקסנות שאני אוהבת לעשות. הייתי רוצה שיהיה מופע מושקע, כמו קרקס כזה, אבל בלי הפילים והליצנים. יותר בעניין של שיתוף קהל. הרבה מחול ואקרובטיקה סטייל קרקס, על אלמנטים שתלויים באוויר. וכמובן, המון ג'אגלינג. זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות.

"יש לי חלום להרים הצגה שכתבתי שנקראת 'המסך'. זו הצגה לכל המשפחה שיש בה הרבה אלמנטים של קרקס והרבה מסר חינוכי. העלילה היא סביב נער שהוא חנון מחשבים, שכל העולם שלו זה מחשב, והוא נשאב לתוך עולם דמיוני, שזה עולם של המחשבות של הנער. ושם, כל מה שהוא חושב – קורה".

הנער החנון הזה – זה את, לא?
"יש בזה משהו, אבל זה לא שהייתי חנונית בתיכון. פשוט יש דמיון ביני לבין הדמות בהצגה בכל מה שקשור לאהבה למחשבים. גם זה שמשולב בפנים דמיונות על אקרובטיקה וכל מיני דברי אחרים.  אבל זה בהשהיה, כי אין לזה זמן כרגע".

את באמת לא מתגעגעת לחיים הנורמליים של העבודה בהיי-טק?
"תראה, אני טסה לחו"ל מתי שאני רוצה, מפנקת את עצמי בארוחות במסעדות טובות לא מעט. אז נכון, חסרה לי קצת השגרה של העבודה, אבל אני עוסקת במה שאני אוהבת. אז באופן כללי אין תלונות. אני מאושרת".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...