כך הפך הנער מקרית ביאליק לאחד הגיטריסטים המובילים בעולם
הוא ניגן עם אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב, שלמה גרוניך, נורית גלרון ושלמה ארצי. לפני 29 שנים עזב לארצות הברית והפך לאחד הגיטריסטים הנחשבים בעולם. הוא עשה מוסיקה לסופרנוס, משמר המפרץ וג'יי לנו, הוציא 5 אלבומים ובגרמניה תיוצר בקרוב גיטרה על שמו. סיפורו של מורדי פרבר, האיש והאגדה מקרית ביאליק
רוב האנשים בארץ לא ממש מכירים את שמו של אשף הגיטרה מקרית ביאליק, שעזב את ישראל בהיותו בן 23 בלבד לטובת מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבבוסטון, מהלך שמינף אותו לקריירה בינלאומית אדירה.
"בגיל 13 קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי. שרתי בשלישיית זמר במסגרת בית ספרית, ומאחר שבשלב מסוים נמאס לי לשיר בליווי אקורדיון - רציתי מאוד שתהיה לי היכולת ללוות את עצמי לבד", משחזר פרבר. "המורה היחיד לגיטרה באזור בו גרתי לימד מוזיקה קלאסית, שכצעיר לא עניינה אותי, אבל היום אני ממש אוהב. הלכתי אליו, והוא לימד אותי את האקורדים הראשונים. כעבור כמה חודשים עזבתי אותו, ומאותו הרגע לימדתי את עצמי לנגן לבד בעזרת מוזיקה מתקליטים, שלמדתי לחקות".
שנה לאחר מכן כבר ניגן פרבר קלאסיקות רוק נחשבות עם להקת "הביאליקים", שכללה שמונה זמרים ותזמורת. שנתיים לפני שירותו הצבאי הוא הצטרף ל"מתוקים" - איתה הופיע כמאה הופעות בשנה בכל הארץ, כלהקת חימום ובכלל. היה זה בתקופת הפריחה של ברט וקנין ולהקת "בראשית", כשיהודה פוליקר עוד היה רוקר מקרית חיים שניגן קאברים למחייתו. "נהניתי מכל רגע, אני זוכר שזה היה בשבילי כמו סן רמו", נזכר פרבר. "הייתי יושב, וחושב על מה אני הולך לנגן בלילה. אלה היו החיים שלי".
כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, מצא עצמו פרבר באופן טבעי בלהקה הצבאית בין השנים 1976-79. קודם כל בלהקת השריון, עם מאיר סוויסה, לאחר מכן בפיקוד צפון ולבסוף בלהקת תיאטרון ופנטומימה, עם חנוך רוזן. כאשר רפול החליט לפרק את הלהקות הצבאיות, הועבר פרבר לתקליטיית גלי צה"ל, שם הכיר בין השאר את איש הרדיו דני קרפל. אבל לא זה היה הרגע המשמעותי עבור פרבר בארץ.
התפנית התרחשה קודם לכן, כאשר ירד עם להקת התיאטרון והפנטומימה לשארם א-שייח, ממש לקראת תום שירותו. שם הכיר לראשונה אנשים כמו אורי זוהר (כמה חודשים לפני חזרתו המוחלטת בתשובה) ומיקי גבריאלוב, שגויסו למילואים.
האחרון הופיע מייד אחרי הלהקה בה שותף פרבר, וזה החליט
"באותה תקופה התחברתי כבר לג'אז, דרך המוזיקה המופלאה של ג'נגו ריינהרט. ההומור, הטכניקה והסאונד שלו משכו אותי מאוד. אגב, לפני שנתיים הוצאתי אלבום מחווה לשירים שלו. לשמחתי, מיקי היה מאוד בקטע של ג'נגו, ואחרי ההופעה ישבנו ביחד בחדר עד למחרת בבוקר, ופשוט ניגנתי לו שירים שלמים של אותו גיטריסט. לבסוף מיקי ביקש שנופיע ביחד, וכבר כחייל הספקתי לעשות את זה".
כמה שבועות לפני השחרור, הציע גבריאלוב לפרבר לבוא ולנגן איתו בתקליט "חמוש במשקפיים" - שהיה משותף לו ולאחד, אריק איינשטיין. "כבר הייתי ממש בתוך הג'אז, אבל ברגע ששמעתי את השם 'אריק איינשטיין' - לא יכולתי לסרב", מתוודה פרבר. "וככה במשך חודשיים-שלושה, בדירה ששכרתי ברחוב שלמה המלך 91 בתל אביב, עבדנו על האלבום. לאחר מכן גם עשינו ביחד את תוכנית הטלוויזיה הנלווית, שהייתה התוכנית הראשונה ששודרה בצבע בארץ.
"הופענו במשך שנה, עד שאריק החליט להפסיק להופיע בכלל. ההופעה האחרונה שלו הייתה ב'קיסרית', מקום בין תל אביב לנתניה. יצא שהתחלתי את הקריירה שלי בארץ מהטופ, ככה שהרגשתי מוזר לנגן אחר כך עם מישהו אחר - אבל מיכאל תפוח, שגם היה המנהל שלי באותה התקופה, אמר שאני חייב לנגן עם עוד אנשים. והוא צדק. יש כאן בארץ יוצרים אדירים, שאי אפשר להתעלם מהתרומה שלהם למוזיקה הישראלית, כמו שלמה גרוניך, שם טוב לוי, שלמה ארצי, נורית גלרון ויוני רכטר.
"האמת שבהזמנת יוני גם יצא לי לנגן עם אסתר עופרים, כשהגיעה ב-1980 להיכל התרבות, ומעניין היה שבאותו הערב גם ניגנתי עם ג'רי לואיס, שהגיע להתארח שם עם השלישייה שלו מלאס וגאס. לצערי בגלל שעזבתי כל כך מהר, לא יצא לי לנגן עם אנשים מוכשרים אחרים, יהודית רביץ למשל".
ומה עם גיטריסטים אחרים, כמו דני סנדרסון?
"כיוון שאני צעיר מהחבר'ה של להקת הנח"ל בעשר שנים, יצא לי לראות את 'כוורת' בגיל 15 עוד בסביון. בגלל שנראיתי כמו גידי גוב, הם היו מכניסים אותי לפני ההופעה מאחורי הקלעים, ככה שהם הכירו אותי. יותר מאוחר, כשניגנתי עם אריק, הייתי מאוד מבוקש.
"כולם רצו לנגן איתי, והבית שלי היה פתוח לכולם. הגיעו כמובן החבר'ה מ'כוורת', ובכלל רוב האנשים שאתה מכיר היום ופרצו דרך במוזיקה הישראלית. עם דני לא הספקתי לנגן. למעשה הוא פנה אליי בזמן צילומים לטלוויזיה, סיפר לי שהוא הולך להקים להקה בשם 'גזוז', ורצה שאצטרף אליו.
"באותו הזמן כבר הייתי רשום לברקלי, ואמרתי לו שאני מצטער, אבל טכנית לא אוכל לעשות את זה כי אני נוסע ללמוד. לא אשכח שהוא ענה לי: 'טוב. אז גם אני לא אנגן איתך, מורדי'. האמת שיכול להיות שהיה נחמד, אם לא הייתי בורח מכאן בשיא הקריירה שלי והייתי נשאר עוד שנה-שנתיים. מי יודע מה היה קורה. עם זאת אני לא מצטער על כלום, מכיוון שאפשר להגיד שעשיתי חיל בכיוון שהלכתי בו".
לפני 29 שנה, בתחילת מאי 1982 עזב פרבר, אז בן 23 בלבד, את ישראל - לטובת מלגת לימודים מלאה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית שבבוסטון. זאת לאחר ששלח לשם את ההקלטות שעשה כאן, כולל קטע שלו מנגן לבד. "ילד הפלא", כפי שכינה אותו אריק איינשטיין, הגיע כל הדרך מקרית ביאליק הקטנה אל לב העשייה העולמית של הג'אז, ובשלב מסוים מצא את עצמו הופך שם למרצה מן המניין.
כמובן שעקב הנסיבות נשאר לגור בארצות הברית. במקביל ניגן עם ענקי ג'אז כבוב מוזס, מירוסלב ויטוס, דיוויד ליבמן, ג'ק דיג'ונט ולארי קוריאל, וגם החל לכתוב מוזיקה עבור סדרות וסרטים, ובין השאר שירים שלו מעטרים סדרות כמו "משמר המפרץ", "הסופרנוס" ו"המופע של ג'יי לנו".
את סדר פסח בכל אופן, הוא מקפיד לעשות בארץ אצל הוריו. "כיוון שהתעניינתי בג'אז,ובישראל הנושא הזה לא היה מפותח בכלל, בטח לא כמו היום כשיש יותר אפשרויות וקהל לדברים האלה, אז החיים בארץ הגבילו אותי", מספר פרבר.
"זאת הייתה מבחינתי התאבדות לנסוע בגיל כל כך צעיר אל הלא נודע, בטח שזאת לא הייתה נסיעה ל-29 שנים. חשבתי שאני חוזר לפה אחרי הלימודים, אבל כל הזמן המשיכו לקרות לי דברים אחרים ואמרתי 'בוא נחכה עוד שנה'. פתאום מצאתי את עצמי בתקופה פרודוקטיבית מאוד. עבדתי המון על עצמי, כדי למצוא משהו אישי וייחודי שאפשר לזהות אותו. ממש ניגנתי 10 שעות ביום, מתוך התחייבות ומשמעת - בעזרתה מגיעים להיות למשל ספורטאים.
"להיות אמן ג'אז זו לא החלטה שקמים איתה בוקר אחד. לצד הכישרון צריכים להיות משקיענים, ולעשות את הדברים באהבה גדולה. הרי לדברים הגדולים באמת אין קיצורי דרך. אתה אמנם משלם על זה מחיר כלשהו, אבל כל עוד זה בא מבפנים ואתה שלם עם זה - הכל בסדר.
"ב-1990 כבר הייתי בדרך לניו יורק כדי ללמד שם באוניברסיטה, הוצאתי את התקליט הראשון שלי All The Way To Sandai, התחלתי להופיע ופתאום נוצר מצב שלא יכולתי לחזור לפה יותר, מכיוון שכבר בניתי שם חיים שלמים. להתחתן לא התחתנתי, כנראה שאני שייך להרבה נשים".
עד כמה קשה למעשה להתמסר למוזיקה?
"יש לי חיים נהדרים, ולא הייתי משנה בהם כלום. יחד עם זאת, בתקופה שאתה עובד הרבה - המחויבות שלך צריכה להיות 100 אחוז לעניין. במיוחד ב'קריאטיב ג'אז', הסגנון שאני מנגן בו, שבניגוד לרוק'נרול או מוזיקה קלאסית,
"שם אתה נעשה טוב ופשוט ממשיך להשתמש בטכניקה שלך - אין לו סוף, וזה גם הכיף שבו. החופש הזה בנגינה, ביכולת לקחת את הגיטרה ולנגן משהו אחר שלא עשיתי אתמול - זה שווה הכל, למרות שהגמול לדברים האלה הוא לא כספי.
"קרדיט של נגן ג'אז הוא לא דירה בבוורלי הילס ומכונית פורש. חוץ מזה, יש אצלי גם גמישות. אני מופיע כל הזמן, וכמובן מגיע לבקר את המשפחה שלי פעמיים בשנה ולתקופות לא קצרות - מה שלא קל לעשות, ואני מצליח כן בגלל שהמשרה שלי באוניברסיטה היא לא פול טיים ג'וב".
כמעט חצי ראיון מאחורינו, והשאלה הכי טריוויאלית טרם נשאלה.
למה דווקא ג'אז?
"עברתי את כל הסגנונות, לפי הסדר: מהקלאסי, לרוק דרך הג'אז-רוק ועד לג'אז הקלאסי. לדעתי הסגנון בו אני מנגן עכשיו, הוא צורת האמנות שאני הכי אוהב בעולם. היו לי חיים נהדרים כשניגנתי רוק'נרול, ויכולתי להמשיך עם זה ושתהיה לי קריירה מעולה. קלאסי אני מעריץ, אבל לא יכולתי לנגן רק את זה, ובטח שלא רציתי להפוך לאחד מהמיליונים שנשמע כמו אלה שהיו לפניו.
"ברור שאני מוריד בפני אותם אנשים את הכובע, מכיוון שהם צריכים להיות וירטואוזים גדולים כדי לעשות את זה באופן מושלם, אבל אין בזה משהו חדש, כמה שזה לא יישמע טוב. אני תמיד מחפש טוויסט, או משהו ייחודי במה שאני עושה. לכל בן אדם יש את האישיות שלו והיום אני בעולם שלי, שיונק מכל העולמות שאני מגיע מהם. מי ששומע את זה יכול להחליט, אם מה שאני עושה טוב או לא לגביו".
האם אתה עדיין חושב באנגלית?
"בכל מה שנוגע למוזיקה - אין בכלל ספק. כשאני צריך ללמד בעברית אני ממש מתקשה לתפקד בשיחה מול התלמיד, מכיוון שהזרימה של הלימוד פשוט הרבה יותר טובה בשבילי באנגלית. כשעזבתי את הארץ בשנות השמונים רמת העברית שלי התחילה לרדת, בגלל שדיברתי רק אנגלית, אבל בשנים האחרונות חזרתי קצת לעברית.
"היו לי חברות ישראליות, אני מדבר עם ההורים שלי כל הזמן וכמובן בא לפה יחסית הרבה. אין מה לעשות, אוצר המילים שלי לא כמו פעם, בכל זאת אני חי כמעט 30 שנה מחיי הבוגרים בארצות הברית. אבל זה לא ביג דיל, וכשצריך, כמו בראיון איתך, אני כמובן מסוגל לדבר בעברית שוטפת".
בתור יהודי בחו"ל, עד כמה החגים מקבלים משמעות שונה?
"זה לגמרי לא מרגיש שם אותו דבר. למשל אני יכול לצאת מבית כנסת ביום כיפור, כשכמובן אני צם, וכמעט להתעלף מהריחות של האוכל שמסביב. אני מקפיד לציין את החגים תמיד. אפילו למשל אם בחנוכה הייתי לבד - הדלקתי נרות, והחתולה שלי הייתה עונה 'אמן' ב'מיאו' (צוחק). אני ישראלי ויהודי גאה, ואוהב את כל מה שקשור לזה. אפשר לומר אפילו שאני מעין שגריר של המדינה".
האם יצא לך להיתקל באנטישמיות בסיבובי ההופעות שלך בעולם?
"לי לא, אבל בטח שיש דברים שקורים מסביבי ואני יודע עליהם. העולם מאוד גזעני, ולמזלי אני בא בתור אמן אז מתייחסים אליי יפה. מצד שני אני נמצא המון בגרמניה, ושם למשל ישנה חברת גיטרות גרמנית בשם Warwick, שתציג ב-2012 מודל גיטרה תחת שמי.
"אני כבר מבוגר מדי מכדי להתרגש מהדברים האלה, אבל אני יודע בוודאות שזה מביא הרבה נחת להורים שלי. בטח אמא שלי תאהב את זה. בכלל, תמיד הקדשתי להוריי כל מה שעשיתי. למשל כשקיבלתי את תואר הפרופסור שלי באוניברסיטת ניו יורקשר - הודעתי על זה לאמא".
איך ההורים מקבלים את הקריירה שלך?
"עד לפני כמה שנים, אפילו כשכבר נחשבתי לאחד מהגדולים, אמא שלי המשיכה לשאול אותי לגבי עבודה. היה איזה מקרה שהיא שמעה על מקום עבודה במוסך אצל חבר שלי, וביקשה שאתעניין לגביו. קצת כעסתי על זה, אבל ב-15 השנים האחרונות זה השתנה. הבנתי שלהגיד לאנשים, או אפילו למשל לבוא ולבקש משכנתא מפקיד בנק בטענה שאתה מופיע בכל העולם - זה בטח לא מה שירשים אותם.
"לעומת זאת, להגיד שאתה פרופסור באוניברסיטת ניו יורק זה כבר משהו אחר. לזכותם של ההורים שלי, אני יכול לומר שהם תמכו בי מגיל צעיר. נכון שהכישרון שלי היה שם, ולכן לא היה ויכוח על כלום, אבל הם יכלו גם לא לתת לי לחזור הביתה לפנות בוקר מהופעות, כשהייתי בן 15. בשביל אנשים מדור אחר לגמרי, מדובר במשהו חריג לעשות עם ילד. אני מבסוט מהם לחלוטין".
אתה מתעדכן במה שהולך בארץ באופן רציף?
"בוודאי. אני מקפיד להתעדכן דרך האינטרנט, בגלל שהאנשים היקרים לי ביותר נמצאים עדיין כאן. בכל אופן, זה לא שאני מקבל עיתון בעברית בדלת. אני ממש לא צריך את זה. לא בגלל זה עוברים למקום אחר, אלא כדי שתוכל לפתוח את עצמך לדברים חדשים".
אם היית חוזר לגור בארץ, היית בוחר לחזור לתל אביב?
"אני גר בעיר שנים. תל אביב התאימה לי מאוד כשהייתי צעיר, וניו יורק התאימה לי כשהייתי יותר צעיר. כרגע צריך בית גדול ושקט כדי ליצור. אני כבר לא יוצר מהאנרגיות של עיר, אלא מתוך השקט.
"ישראל בכלל נמצאת כל הזמן בשיפוץ, ככה שתמיד בכל עיר שתגור בה כאן יעיר אותך פטיש אוויר או טרקטור. ושלא תבין לא נכון, יש בישראל דברים יפים מאוד: מקומות ליד הים או מושבים. עם תל אביב ממש אין לי בעיה, היא עיר של פארטי".
האם היא באמת דומה לניו יורק, כמו שיש כמה אנשים שמקפידים לספר?
"כמובן שהכל קטן יותר בתל אביב, אבל יש בה קומבינציה כזאת של אירופה וניו יורק. אני מכיר את ברלין ותל אביב, ולא רוצה להישמע כמי שקובע עובדה, אבל על פי מה שאני שומע - ברלין ותל אביב נחשבות לערים הכי תוססות בחיי לילה.
לרוב אני מסתובב בעולם ולא בבית. וכשאני בבית - אני גר באנגלווד, ניו ג'רזי. מקום שקט עם קומה תחתונה, בה יש לי אולפן הקלטות עם ציוד מלא ומשהו כמו 50 גיטרות, וקומה עליונה עם קומפלקס ובו בריכה ומגרש טניס".
מה חושבים עלינו בחו"ל מבחינה תרבותית?
"יש למשל סיפורים מטופשים שמסתובבים באירופה. שאלת מקודם על אנטישמיות, אז תדע שהכל מתחיל שם מבורות וחוסר ידע. לפעמים אני פוגש אנשים, שאני מבין שאין להם ממש מושג על מה הם מדברים. אגב, זה גם משהו שאפשר להיתקל בו במקומות באמריקה, שהם קיבוץ גלויות כמו ניו יורק ולוס אנג'לס.
"בוא נגיד של-99 אחוז מנגני הג'אז בעולם אין עבר שדומה לשלי, עם סיפורים מצחיקים מלהקות רוק'נרול מחיפה. כשהייתי בן 15 פתחתי עם אחת מהן הופעה של שלמה ארצי בבית אבא חושי, או הופעות עם להקה צבאית בסיני. בראיונות מסביב לעולם אני בדרך כלל לא מדבר על זה, מכיוון שאף אחד לא יבין על מי ומה אני מדבר. אם כותבים שם 'He had a great carrier in his country' ' בשבילי זה מעולה. לפחות לא מוחקים את העבר הזה שלי".
עד כמה יוצא לך להיתקל בג'אזיסטים ישראליים שמצליחים גם הם בחו"ל?
"באופן כללי אני מכיר בעיקר את השמות ואת העבודה שלהם, לא אותם אישית. ממש משמח אותי שאנשים כמו אבישי כהן (עוד בוגר ברקלי, ח"ל) ועוז נוי, שגם הוציא אלבום בעברית בארץ, מצליחים כל אחד בעשייה שלו".
ממש לאחרונה הוציא פרבר את אלבומו החמישי, Reflection, שמצטרף לספר הקומפוזיציות בו איגד את מיטב הלהיטים שכתב במהלך השנים, ובכלל זה את המוזיקה שיצר עבור סרטים וסדרות, ולדי.וי.די.Make The Tune Your Best Friend, ובו שיטות אימפרוביזציה על פי הטכניקה הייחודית שלו.
בביקורו הנוכחי בארץ הוזמן על ידי בית האופרה בתל אביב, לנגן יחד עם הפסנתרנית המחוננת ענת פורט בערב "ג'אז לאריק" - מחווה של צלילים בלבד (במסגרתו ילוו אותם הבסיסט הניו יורקי אסייט אוקון, המתופף הקנדי איאן פרומן ורביעיית מיתרים ישראלית) לשירי אריק איינשטיין. כמובן גם כאלה, שהוא עצמו ניגן עם האיש והאגדה. הפעם הביקור עמוס מהרגיל, בגלל הופעות נוספות, כמו זאת שנערכה בתחילת השבוע במועדון ה"שבלול" ג'אז בנמל תל אביב,
אנחנו פוגשים אותו בגבעתיים, שם מתגוררת אחותו עם משפחתה. לפני כמה שעות הוא מצא עצמו מתראיין, באולפנה של רבקה מיכאלי ב-103FM. תוך כדי הליכה באזור רחוב כצנלסון בעיר, אנחנו נכנסים לבית קפה. באופן מיסטי למדי, מתנגן ברקע שיר לא מוכר מתוך האלבום "חצות" - בו כמובן ניגן פרבר על גיטרה חשמלית. בין המילים וההפסקות - הוא מזהה מיידית את קטע הגיטרה שלו.
את "הכניסיני תחת כנפך" ששר אריק איינשטיין, ובו קטע סולו הגיטרה הכי מפורסם של פרבר, דווקא לא השמיעו באותו היום בבית הקפה. לפחות לא באותו הזמן. מה שבטוח, השיר הזה עדיין מלווה את פרבר כל אימת שהוא שב לכאן. "שנים עברו, אבל איכשהו השיר הזה נשאר אצל אנשים כחקוק בזיכרון, כנראה בגלל שלא היה מדובר בעוד אלבום. בטח לא כזה של אריק איינשטיין", מנסה פרבר להסביר. "בכל מקרה, לא משנה כמה שנים עברו מאז - תמיד יזכירו לי את מה שעשיתי, באותה תקופה קצרה שעבדתי עם אריק".
האם יש מאורע מעניין שאתה זוכר במיוחד, מההיכרות שלך עם אריק?
"בזמנו כשניגנתי את הסולו של 'הכניסיני', אריק עמד מאחורי כשהקשבנו לזה ואמר: 'מורד, ישמעו אנשים שירים את זה מחלונות מהבתים'. יש סיפורים מצחיקים שאני כרגע לא יכול לשים עליהם את האצבע, אבל אריק הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיי. איש מאוד מעניין, ייחודי מאוד, שאני מרוצה שבחלק מהטיול שלי בחיים יצא לי להיות חבר שלו ולעבוד איתו. תמיד אשמור לו מקום חם בלבי".
האם אתה עוד בקשר עם אריק, או בכלל עם הזמרים שעבדת איתם בארץ?
"בביקורים הראשונים בישראל הייתי בקשר קרוב עם כולם, אבל בשנים האחרונות העדפתי באופן מוחלט להקדיש את כל הזמן להורים ולמשפחה שלי שנמצאת פה. כשיכולתי גם הייתי פוגש את החברים שלי מהילדות. אם נוסף על כך יש לי גם עבודה - אז אני מגיע לנגן.
"הפעם פשוט לא יצא לי לראות אף אחד פרט למשפחה שלי, ואם אספיק לראות כמה מחבריי המוכרים, שאני בטוח שהם לא פחות עסוקים ויש להם משפחה לדאוג לה - זה יהיה גדול, בטח אם הם יגיעו להופעות".
איך בעצם עושים שירים של אריק איינשטיין בלי מילים?
"אמרו לי שכשהוא חגג יום הולדת 70, עשו לכבודו הופעה גדולה בהשתתפות זמרים רבים. האם לדעתך זה באמת היה מעניין, שיעשו את השירים שלו כמו שהם? אני אגיד לך מה הוא היה אומר על זה, כמו שהוא אמר לי בזמנו 'מה אני מת? למה עושים את השירים שלי? אני עוד פה'. העניין הוא, שאם אתה מביא נגנים כמוני וכמו ענת - מיותר להביא זמר.
"הרי מי הולך להחליף את אריק כרגע? יש צורך בזה? את אריק לא הייתי מחליף באף אחד. אריק איינשטיין זה אריק איינשטיין, והכבוד שלו נשמר בזה שאף אחד לא שר במקומו. אני מדבר עם הגיטרה וענת עם הפסנתר, ושנינו מעלים קונצרט אינסטרומנטלי ובו עיבודים שונים מהמקור - לשירים המוכרים של אריק".
באופן כללי, איך אתה בוחר שמות לקומפוזיציות שלך?
"לדברים שאני כותב עבור האלבומים שלי, בחירת השם קשה. כשהקטע מוכן, אני חושב מה הוא גורם לי להרגיש, או מה בעצם הוא מספר לי. אם הוא עצוב, שמח או מביע ייאוש. שמות אף פעם אני לא קובע מראש, אלא אם כן מדובר בקטע מסוים- כמו 'רבין', שכתבתי לאלבום החדש.
לפעמים גם קורה מצב שעוברות כמה שנים מאז שכתבתי קטע מסוים, ופתאום אני מבין למה כתבתי אותו - ונותן לו שם. לגבי סרטים וסדרות. כל שנה אני עושה פרויקט של 12 שירים, ונותן לחברה ששוכרת את שירותיי. הכל לפי הכיוון שהם מבקשים. אומרים לי באיזה סרט או סדרה מדובר, ומה יהיה שם או בפרק מסוים. בסך הכל עד היום כתבתי 150 קטעים לפסקולים".
מה עומד מאחורי קטעים מוכרים שלך כמו Fred Aster In Chicago ו-Walk Of Forgiveness?
"את הקטע הראשון כתבתי עם מכונת תופים לא ממש משוכללת. כשהקשבתי לתוצאה התברר שהיא עשתה סאונד, כזה שחברה שלי דאז אמרה שזה נשמע לה כמו סטפס - אז הלכתי לכיוון ההוא.
"המיקום השתנה בהתאם למקומות שהופעתי בהם, עד שהחלטתי להשאיר את זה 'שיקגו'. הקטע השני הוא מתוך פסקול של סרט, והוא מתבסס על 10 ימים בהם שהיתי בסדנה כזאת בסן פרנסיסקו - שם מצאתי מקום מאוד רוחני וציורי, שנראה כמו נלקח מ'שר הטבעות'.
ביום העשירי הלכתי הלוך ושוב כמה קילומטרים, ובמהלך ההליכה פשוט סלחתי לכל מי שפגע בי או עשה לי רע אי פעם, כדי לפנות את מקומו של הכעס לדברים טובים. אחרי ההלחנה, כשהקשבתי לקטע הזה - היו בו הרמוניות של תקווה, ובגלל שזה הזכיר לי את אותה ההליכה - החלטתי לתת לו את השם הזה".
ואיך בחרת את שם האלבום החדש שלך?
"במקור רציתי לקרוא לאלבום הזה River Of Life, מכיוון שלרוב אני קורא לאלבום על פי אחד מהשירים המופיעים בו. לא הייתי סגור על זה, ובאותו הזמן גם שוחחתי עם אחותי, שהיא פסיכולוגית במקצועה ותמיד מקפידה על עברית נכונה, דרך האינטרנט, וסיפרתי לה על ההתלבטות.
"תוך כדי השיחה הרהרתי לעצמי על מה שעבר עליי בעשור האחרון, ואחותי פתאום זרקה את השם 'השתקפות'. בשורה התחתונה בחרתי בשם הזה לא רק בגלל שהוא מצא חן בעיניי, אלא גם בגלל שרציתי שלפחות פעם אחת תהיה מעורבות משפחתית כלשהי באלבום שלי, וכמובן גם לשמח את אחותי. אחרי הכל משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים מבחינתי".
איך אתה מתייחס אל האלבום הזה?
"אני הכי גאה בו, וכמובן מהמחויבות של הנגנים שניגנו איתו בו. למרות שלכאורה אין כאן 'כוכבים' - אני חושב שזה האלבום שבו הייתי הכי מפוקס שיכולתי להיות, ולכן גם הקומפוזיציות שלי באו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר".
לסיום, מה הדבר שאתה הכי רוצה להגשים?
"תמיד יבוא משהו. תקליט חדש או הופעה, זה דבר שתמיד גורם לי להתרגשות. דווקא מדאיג אותי חוסר השקט בעולם. אני למשל קם בבוקר, וחושב איך ליפות את העולם בכתיבה ובנגינה. אבל יש כאלה שקמים בבוקר, וחושבים את מי להרוג.
"אתה יודע מה אותם אנשים צריכים לעשות? לשמוע מוזיקה, או יותר מוזיקה ממה שהם רגילים - אולי אז יהיו להם תובנות אחרות. אם הייתי יכול להופיע מול המטורפים ההם, אפילו לעשר דקות או רבע שעה בכל יום - אולי הם היו מתנהגים ועושים דברים בצורה אחרת. אם היה לי את הכוח להכניס לעולם הזה יותר מלודיה, אהבה וסליחה - אולי החיים של כולנו ייראו טוב יותר.
אני לא מטיף או אחד שעוסק בפוליטיקה, אבל המצב העולמי הפך לקיצוני ומוזר. האנשים הפכו מתוחים ומרוחקים זה מזה, בשונה מאוד מילדותי - כשהייתי חוזר מבית הספר, שם את התיק בצד והולך לשחק בלורות עם החברים שלי. אני בכל אופן משתדל תמיד לעשות את המיטב מהצד שלי, וזה כולל גם להיות חבר טוב של אנשים ונאמן למשפחתי".
בסוף הראיון, רגע לפני שאנחנו עוזבים את בית הקפה, ואיכשהו מתוך נושא שאני מעלה - הוא נזכר שיצא לו להופיע ואפילו להקליט שלושה שירים עם להקת "הקליק", ולפתע בוקע קולו של אריק איינשטיין מהרמקולים בשיר "הוא חזר בתשובה". "נו תשמע, הנה אריק שר לאורי זוהר", אומר פרבר בחיוך. "אין מה לעשות. בישראל, לאן שלא תלך תמיד - תשמע מתישהו שיר של אריק איינשטיין מתנגן ברקע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם