תעלומת הצוללן שנעלם: האם טבע או נרצח?
הצוללן שחר בצלאל יצא בשנת 2006 לצלול בים בסמוך לנמל אשדוד ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר מבצע חיפושים נרחב, במשטרה הגיעו למסקנה ששחר טבע, למרות שגופתו מעולם לא נמצאה. אימו, שמנהלת את "פונדק ורדה" המפורסם בצומת מסמיה, משוכנעת שבנה נרצח על ידי דייגים שאיימו עליו
אבל בשלב מסוים, נגמר להם הכוח להילחם במציאות. הם החליטו להוציא את הראש מהאדמה ואמרו בקול קם את המילים שאליהן התכחשו תקופה ארוכה: שחר מת.
אבל גם אחרי ההשלמה עם מותו של שחר, שנעלם לפני כארבע שנים וחצי בצלילה שאליה יצא בים באשדוד, הם מתעקשים שכל הפרטים על נסיבות ההיעלמות – המוות – של בנם האהוב לא ידועות.
זה קרב שהם לא מתכוונים לוותר עליו, כנראה עד היום שבו גם הם ילכו לעולמם. ורדה ואריה בטוחים שלמרות כל הערכות המשטרה, שחר שלהם נרצח ולא טבע בים.
ב-11 בדצמבר 2006 יצא שחר בצלאל אל הנסיעה שממנה לא חזר עוד. הוא יצא מהיישוב כפר הריף בו התגורר, לכיוון הים באשדוד. הוא לקח איתו את הקיאק שלו, ותכנן, כהרגלו, להעביר את הבוקר בחתירה.
כמה שעות מאוחר יותר, אחד מאנשי השיטור הימי, ראה קיאק נטוש בשטח הים הסמוך לנמל אשדוד. השוטר ניסה לברר למי שייך הקיאק, ואז ראה את רכבו של שחר בצלאל, שאותו הכיר היטב, מחנה בחניה הסמוכה לחוף. מיד התקשר השוטר לאחותו של שחר, שולי, ושאל אותה אם שחר לידה. כשהיא אמרה לו ששחר הלך לים, הוא הסביר לה את הסיטואציה, ואז החלו החיפושים אחרים.
שחר היה בן הזקונים
הסריקות אחרי שחר נמשכו ימים ארוכים, עם המכשור הכי מתקדם. כל אזור הנמל, שבו נעלם שחר, נסרק פעמים רבות. הפריטים היחידים שנמצאו הם הסירה של שחר, ובתוכה הטלפון הסלולארי שלו והארנק. לא היה זכר לגופתו של שחר במצולות.
מאז שבלע הים את שחר, בני הזוג בצלאל, הבעלים של "פונדק ורדה" המפורסם שבצומת ראם (מסמיה), לא הצליחו לחזור לשגרת החיים שלהם. הם אמנם המשיכו לעבוד כרגיל במסעדה שלהם, וכרגיל דאגו היטב ללקוחותיהם חיילי צה"ל, אבל משהו בתוכם נשבר. הם ניסו להיות ריאליים ולהאמין לממצאי המשטרה, אך המחשבה ששחר נמצא אי שם ואולי יחזור יום אחד, לא הרפתה מהם.
גם חודשים ארוכים אחרי אותו יום שבו שחר נעלם, ההורים לא הפסיקו לחשוב עליו. ואז נזכרה אמו ורדה שבאחת השיחות האחרונות שלהם, הוא סיפר לה על דייגים ערבים מיפו שאיימו על חייו. כאשר הריצה בראשה את כרוניקת האירועים בימים האחרונים שלה עם שחר, היה נדמה לה שעלתה על משהו, שאולי קיים קשר בין אותה תקרית איומים שעליה שמעה, לבין התאונה ההיעלמות המסתורית של בנה.
ורדה ידעה כי בסיום כל ביקור בים, שחר נהג לכתוב בפורומים שונים של חובבי ים, ולספר שם על קורותיו. היא החליטה להיכנס לאחד מאותם פורומים, כדי לבדוק האם הוא פירט גם בפני חבריו על אותה תקרית שלו מול הדייגים מיפו.
ב"פורום הדיג הישראלי" מצאה ורדה את מה שחיפשה. שם הוא פרסם, כמה ימים לפני שנעלם, על חששותיו מפני דייגים ערבים מיפו, שהגיעו לאחרונה לנמל אשדוד, ולטענתו הטילו אימה על דייגים אחרים. שורש המחלוקת מול היפואים היה שאלה דגים באמצעות רשתות, ובכך עלולים לחסל את כל הדגה באזור.
כך כתב זאת שחר: "לפני כחודש התחלתי לראות אותם בסביבה. אלה דייגים על חסקות, שתמיד אחד מהם נמצא עם כאפיה על ראשו. הם חסרי רסן וחסרי כל כבוד לאדם. הם כמעט דרסו אותי, כשהייתי על הקיאק כמה פעמים. הם מפטרלים הלוך וחזור על קו החוף ולאורך המזחים במהירות.
"פעם אחת עצרתי אותם וניסיתי להגיד להם משהו, אבל הם פשוט נתנו גז. בהתחלה לא הבנתי מי אלה. אמרתי לאחד הדייגים הקבועים של מהנמל שידבר וירגיע את החבר'ה האלה, לפני שמישהו ייהרג, אבל הוא אמר לי שהם מיפו ואי אפשר לדבר איתם כמו בני אדם. עכשיו אני לא יודע מה אפשר לעשות, אבל חייבים לעשות משהו. יש המון תלונות של חבר'ה שמתלוננים על סירות ואנחנו לא עושים הרבה. מה אתם אומרים? יש למישהו הצעות?".
שחר היה כמעט בן 30 כאשר נעלם. היום הוא היה אמור להיות בן 34. הים היה תמיד אהבתו הגדולה. את ילדותו הוא העביר ביישוב כפר הריף. את בשירותו הצבאי עשה כצלף ביחידה הקרבית פלס"ר נח"ל. אחר כך החליט שהוא רוצה לראות עולם ועלה על מטוס, בדרך לשנה וחצי באוסטרליה.
כשחזר לארץ, השתלב בעסק המשפחתי בפונדק, וכמובן לא הזניח את הים. שחר בילה שעות רבות בכל יום בים, בעיקר בצלילה במצולות וגם בדייג חובבני. מדי פעם היה חוזר הביתה כאשר בידיו דגי מאכל גדולים. הוא גם היה מלמד ילדים בסדנאות צלילה באשדוד ומשתתף בארגון ניקיונות בחופים. הכל מתוך אהבה לים.
בשנת 2004, הגיע הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן (רפול), גם הוא חובב ים ידוע, אל הפונדק המפורסם של ורדה. באותם הימים ניהל רפול את פרויקט "נמל היובל" של נמל אשדוד. הוא הכיר את שחר מפעילותו הימית, ואמר לאמו ששניהם חולקים את אותה אהבה חסרת גבולות לים. למרבה הצער, בתוך שנתיים מצאו שניהם את מותם במים שכל כך אהבו.
את הנעשה בים, כאמור, תיעד שחר מדי יום אחרי ביקוריו באתרים השונים באינטרנט. "הוא היה נכנס למחשב, ואחרי כל צלילה היה מספר מה קרה לו באותו יום בים", מספרת השבוע ורדה בעצב.
כאשר התרחשה התקרית עם הדייגים היפואים, הוא עדכן באינטרנט וגם סיפר עליה להוריו. "כששמעתי את זה, ביקשתי ממנו שלא יתעסק איתם", אומרת ורדה, "אבל הוא לא הקשיב לי. הוא אמר לי שאם הוא לא יגיב, אז הם יעשו מה שבא להם בנמל ושאסור שדבר כזה יקרה".
ורדה בטוחה שהאזהרה שלה הייתה נבואת זעם שהתרחשה. כמה ימים לאחר העימות ההוא, הודיע שחר לאמו שלא יגיע לפתוח את הפונדק. כשהיא שאלה מדוע, הוא ענה לה שקיבל מידע שהדייגים הסוררים הגיעו שוב לאזור הנמל, מצוידים בסירות מנוע וברשתות, ושהוא חושש שהם ידוגו את כל הדגים באזור הנמל.
"אמרתי לו שישמור על עצמו, ושלא ייכנס איתם לוויכוח", אומרת ורדה. "הוא נסע לשם, ומאז לא ראינו אותו ולא שמענו ממנו. אותו בחור מהשיטור של הנמל, אמר לי שהוא ראה את שחר בבוקר, ומאז לא ראה כלום".
מה לדעתך באמת קרה שם?
"לדעתי אותם דייגים ערבים לקחו אותו, כי הוא הפריע להם. אני מאמינה שהם לקחו אותו, הרגו אותו וזרקו אותו למים לאחר מכן. פניתי למשטרה עם בקשה שיחקרו את כיוון החקירה הזה, אבל לאורך כל השנים אמרו לי שם שלא יכול להיות שמישהו רצח את שחר. אני לא באמת מאמינה לדברים האלה של השוטרים".
למה? לא יכול להיות שהוא פשוט טבע?
"לא, זה לא יכול להיות שהוא ככה סתם ייעלם. שחר הכיר את הים טוב מאוד. אם היה מסוכן, הוא לא היה נכנס למים. אחרי שקוראים את מה שהוא כתב במחשב, איך אפשר לחשוב שלא רצחו אותו? אני ממש לא קונה את הסיפורים של המשטרה".
סימני השאלה בסיפור זה אכן גדולים, כיוון ששחר בצלאל היה צוללן מצוין, שלא סביר שיטבע ככה פתאום בלב ים, ללא סיבה. כמו כן, העובדה שעד היום לא נמצאה גופתו של שחר, למרות החיפושים הרבים, אף היא מעלה תמיהות.
במשטרה, כאמור, קיבלו את הפנייה של משפחת בצלאל לחקור אפשרות של חטיפה או רצח, אך הגיעו למסקנה שאין בה ממש. גם השבוע הם מסרו תגובה ברוח זו: "לבנו עם משפחת בצלאל. המשטרה עושה את המאמצים על מנת לאתר את הנעדר או פריטים שיעידו על גורלו.
"נעשו פעולות חקירה רבות ומגוונות בחקירה זו. כל טענה או השערה נבדקה עד תום. עד כה אותרו כלי השיט, בו יצא אל הים, והחכה. מאז ועד היום נבדק כל פריט שנמצא בחופי ישראל. המשטרה עומדת בקשר רציף עם המשפחה".
במשך השנים, איבדו בני משפחתו של שחר תקווה שהוא נמצא בחיים. הם יודעים בתוך תוכם ששחר איננו עוד, אך התחושה שלא נעשה צדק, שאדם – ולא אחד מאיתני הטבע – גרם למותו של ילדם, לא נותנת להם מנוח.
בשנים האחרונות הלכו ורדה ואריה לעשות רבנים ומתקשרים, במטרה שאולי הם יענו על השאלה מה קרה לשחר והיכן נמצאת גופתו. איש מהם לא עזר להם באמת. "אין מתקשר שלא הלכתי אליו, ואין רב שלא היינו אצלו", אומרת ורדה.
"אבל הכל פלאברה. הלכתי בגלל שאני נמצאת במצב נפשי כל כך קשה, שאני מוכנה לעשות כל מיני דברים. פעם אחת הבן שלי שמוליק, אח של שחר, הלך למתקשר, שאמר לו שלא נשאר כלום משחר, כי הדגים אכלו אותו. אבל אני לא מקבלת את זה. אני מאמינה שאם יחפשו אותו, אז גם ימצאו".
יש לך עוד תקווה שעוד ימצאו אותו בחיים?
"לא, אני לא מאמינה שזה יכול לקרות. כי מה יעשו איתו אותם ערבים? יחטפו אותו במשך כמעט חמש שנים? אין לזה סיכוי אמיתי. הוא מת, אני כבר יודעת. אני רק רוצה שימצאו אותו, שיהיה לי מקום לבכות בו. הלכתי למשטרה כמה פעמים. בכל פעם אני מבקשת מהם שיבדקו שוב את העניין עם הדייגים מיפו, אבל אין ממש תשובה".
את מאמינה שעוד ימצאו את הגופה שלו?
"לא יודעת. מה שאני יודעת זה שהחיים שלי נעצרו מאז אותו יום שבו הוא נעלם. הסבל שלי פשוט לא נגמר. אני לפעמים אומרת שהלוואי ואלוהים יגאל אותי מהייסורים האלה. אני לא מצליחה לישון בלילות, והלב שלי כבר לא מתפקד.
"צד שמאל שלי לא עובד בכלל, ובצד הימני יש לי חצי תפוקה, וזה עוד עם קוצב לב. החיים שלי לעולם כבר לא יחזרו להיות כמו שהיו לפני ששחר נעלם. אז המינימום שאני מבקשת זה שיהיה לי מקום לבכות בו".
יש משהו שמנחם אותך?
"השוטרים אמרו לי שאנחנו צריכים לדעת ששחר נמצא במים, במקום שאותו הוא הכי אהב. אבל זה ממש לא מנחם אותי. אני רוצה שהם יחקרו שוב את הסיפור, כי אני פשוט בטוחה שהערבים האלה יודעים דברים שיעזרו למצוא את שחר. הגיע הזמן שיבינו שלערבים האלה יש חלק במה שקרה לשחר. שיבדקו מי היו אותם דייגים ערבים, ופשוט יביאו אותם לחקירה, כי אני רוצה קבר להשתטח עליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם