וגר גיי עם חד-הורית: הגיע הזמן לבטל את ועדות הקבלה
הסלקציה המקוממת שעורכות ועדות קבלה ביישובים הקהילתיים עושה חשק להישאר לתמיד בתל אביב
תוך כדי צפייה הבנתי שהפור נפל: אין לי מה לחפש שם, בצפון הפסטורלי. על המסך המצלמה עקבה אחרי עורכת דין חד-הורית מרמת גן שנשלחה למבחן פסיכוטכני אווילי, שנועד לאבחן אם הסגנון שבו היא מציירת חתול מתאים לאופי היישוב הקהילתי שבו חשקה לגור, ואחרי זוג פנסיונרים מרמת השרון, ש"לא נמצאו מתאימים" למצפה הקטן (דרך יפה לומר: אתם זקנים מדי, לכו תמצאו מקום אחר למות בו).
הסתכלתי עליהם, וראיתי את חלום הצמוד קרקע פלוס גינה פלוס ילדים משחקים בחוץ - חלום שממילא היה אצלי תאורטי לגמרי, אבל הרי אין ישראלי עירוני שלא מטפח אותו באיזושהי מגירה אפלולית - הולך ונגוז. ראיתי את נופי הגליל ואת האנשים היפים לכאורה שממלאים אותם, ובמקום שיבוא לי לעבור לגור שם, בא לי להקיא.
הנושא, למי שישן בחודשים האחרונים, היה חוק ועדות הקבלה. אותו חוק מתועב שמכשיר באופן רשמי את שרץ הסלקציה: קבוצת אנשים שיושבים על אדמות מדינה - אדמות שלכם ושלי - מקבלים כרטיס פתוח למיין את השכנים, להחליט מי ראוי לפגוש אותם בבוקר בצרכנייה ולמי יש עיניים מספיק יפות כדי לקבל אישור לגור בחלון ממול. ובעיקר, מי הכי דומה להם: לא ערבי מדי, לא דתי מדי, לא חילוני מדי, לא הומו מדי, לא חד-הורי מדי, לא זקן מדי, לא משוגע מדי, לא מקורי מדי. מי מתאים להחליק לתוך ה"מרקם" הקהילתי המפורסם בלי לערער את היציבות שלו.
עיקר ההתנגדות לחוק והמהומה הציבורית שנוצרה סביבו (בהנחה שכמה מאמרים של יפי נפש משוקצים עדיין נחשבים כאן למהומה) נבעה מהעובדה שהוא נועד לאפשר
אבל הסיפור הזה הרבה יותר רחב מהמתח היהודי-ערבי. הסיפור הוא על אנשים שרוצים לקבוע מי ראוי לחיות לידם. השאיפה הזו, אגב, טבעית ואנושית. עמוק בפנים, כמו שאמר רביב דרוקר הנהדר, כולנו היינו רוצים לבחור את השכנים שלנו. השאלה היא אם חברה שפויה, חפצת חיים, יכולה להרשות לעצמה שהיישובים שקמו על אדמתה יהפכו למועדוני חברים סגורים שעושים סלקציה בכניסה לפי... לפי מה, בעצם?
אני מכיר גם את הצד השני. יש לי חברים שגרים ביישובים כאלה. מנקודת המבט של מי שבתוך המועדון, קשה להבין מה הבעיה. יישוב קהילתי קטן, כמה מאות אנשים, הוא ברייה רגישה, אפשר בקלות לערער את שיווי המשקל שלו. לא כל אחד מתאים לדינמיקה, להווי, ושוב המילה הארורה הזו - ל"מרקם".
מנגנוני הסלקציה וועדות הקבלה הם בעצם ביטוי לרצון אותנטי של חברי היישוב להגן על עצמם מפני הטיפוסים האפלים שמסתובבים שם בחוץ, זוממים להסתנן פנימה ולמוטט את הקהילה מבפנים. הטיפוסים האפלים, אגב, יכולים להיות אתם ואני.
כי זה בדיוק העניין: בדרך מהתאוריה אל המעשה, היכולת למיין את השכנים מאווררת את כל הדעות הקדומות, את הגזענות הסמויה והלא סמויה, את הפחדים הקמאיים והחשש מפני השונה, את השדים הרדומים שמקננים בכל אחד מאתנו ושהחיים בחברה הטרוגנית מלמדים אותנו לשלוט בהם ולהחביא אותם עמוק בפנים.
כשחושבים על ועדות קבלה, אנחנו תמיד מדמיינים את עצמנו בצד הממיין. אחד מתושבי הגליל שמתנגד בכל מאודו לוועדות האלה (יש פורום כזה, של מתנגדים) הציע לי לחשוב על עצמי דווקא בתור מועמד. שטויות, אמרתי לו, בטוח היו מקבלים אותי: אשכנזי, יהודי, נשוי, ילדים, עבודה. כאלה הם מחפשים, לא? "נשוי?" הוא שאל, "אתה בטוח שאתה נשוי?" אופס. נזכרתי שבעיני עצמי אני נשוי, אני מקווה שגם בעיני אשתי, אבל ברבנות אף פעם לא טרחנו לעבור, ולפי רישומי המדינה אנחנו לגמרי לא נשואים.
יש אנשים בישראל, כמה מהם בטח יושבים בוועדות קבלה, שבעיניהם זה מספיק ביזארי, מספיק רדיקלי, מספיק לא קונפורמיסטי, כדי להפוך אותי לגורם בעייתי שעלול להוציא את הקהילה לתרבות רעה. שלא לדבר על הדברים המרגיזים שאני כותב בעיתון. בקיצור, אכלתי אותה.
אז צפיתי בחבר'ה הטובים מהגליל, כולם מלח הארץ (שוב מתברר שיותר מדי מלח זה לא בריא), יפים, צודקים ולרוב גם לבנים, מסתגרים מאחרי חומות של התנשאות ומגנים על זכותם לבחור את השכנים, ואז נפל לי האסימון: אני בכלל לא רוצה להיות שכן שלהם. לא רוצה לחיות ביישוב שמסנן אנשים, לא רוצה להיות חבר במועדון שלא כל אחד יכול להיות חבר בו. רוצה לגור בעיר שבה לא עוצרים אף אחד בכניסה, שבה החרדי מקומה שנייה, הסטודנט מקומה שלישית, הרוסייה מקומה רביעית וההומו מקומת הקרקע צריכים להסתדר עם החד-הורית שגובה את דמי ועד הבית.
רוצה שהילדים שלי ימשיכו ללמוד בבית ספר שבו יש להם מורה חרדי וחברה מלוכסנת, מחנך דתי וחבר שיש לו פעמיים אבא. מי יודע, אולי הרוח ההומניסטית שהם סופגים שם תגרום לכך שכשיגדלו הם יעברו לגליל וידאגו לבטל את ועדת הקבלה ביישוב שלהם.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם