דוהר ישראל: כבר 82 שנה יהודה אבני לוחש לסוסים
בגיל 4 הוא מכר ירקות מעגלה רתומה בשכונות המהגרים בשיקגו. כנער היה מזנק על האוכף בתמורה לניקוי האורווה. וכשבגר ועלה לישראל הקים את חוות הרכיבה ורד הגליל. עכשיו, 50 שנה אחרי, נזכר יהודה אבני בידידות עם יגאל אלון, מתגעגע לאהבה הראשונה, הסוסה פטרושקה, ומבטיח לרכוב "לפחות עד גיל 95"
היד של יהודה אבני מרחפת על שריריה של אורטל. מברישה ומפנקת. לרגע הוא עוצר כדי ללחוש לה: "מבסוטה מהליטופים שלי?". אורטל נהנית, את זה אפשר לראות. אבל גם משגרת מצוקה נימוסית. "אתה שם לב שהאוזניים שלה הולכות אחורה?", זורק אבני, "סימן שמתחיל להישבר לה". לא רק לה.
בשתיים בצהריים עיניו השקועות של אבני משוועות לסייסטה. כפותיו הכבדות משחררות את המושכות. כתפיו המוצקות נשמטות מאליהן. ראשו הסב מתחפר בכובע טמבל חאקי. הסלוטייפ שמאחה קרע בגב חולצתו המשובצת מרשרש ברוח הגלילית. כמבקש גם הוא: למיטה. עובד של האורווה עוזר לאבני לרדת מסוסתו. אני מאחל לו עד 120. אבני מניף יד ועונה: "לא בטוח שזה יספיק".
מוורד הגליל אפשר לקפוץ ראש לכינרת. קרובה וערפילית. חום מאי שלפני היובש הגדול. נוכח, אך לא מעלף. שלהי אביב עם ירוק שנלחם על חייו. עוד רגע ייבלע באיים הצהובים שכבר זרוקים בו. באופק המושב חד-נס שסוחף את הגולן. מעבר לגדר המושב אלמגור וסמינר הכמרים "דומוס גלילי".
"בעבר הצמיחה כאן הקרקע רק אבני בזלת שחורות", דיווח פעם כתב "מעריב" בצפון יעקב ארז. עד שלפני 50 שנה הגיע יהודה אבני והקים את ורד הגליל. "אנחנו הראשונים שהתחלנו עם טיולי רכיבה קצרים וארוכים בארץ", אומר אבני, "כי כזה אני, אוהב להתחיל במקומות שצריך להתחיל".
ההתחלה הייתה רחוק מכאן ומזמן. כשמגויסי מלחמת העולם הראשונה קרעו מפניהם את מסכות הגז ושבו הביתה. נדנדת ההיסטוריה טלטלה אז את ביאליסטוק ולומז'ה מרוסיה לפולין. וגם את חיי שרה וחיים לוינסקי שהיגרו לאמריקה. "כמו תמיד, בגלל הפרעות ב'יורופה'",
"כמו כל המהגרים באמריקה ההורים עבדו קשה בשביל הילדים. העיקר שלא יחסר". מה זה להיות ילד למהגרים יהודים באמריקה? "שאיפות. להצליח, להצליח, להצליח. בלימודים, בעבודה, בפרנסה. זה זורק אותך להיות ראשון תמיד". ההורים לחצו? "נקרא לזה 'דחפו'. מילים כמו: 'תלמד, תביא ציונים טובים' ריחפו מעליך תמיד".
והלחץ כנראה עבד. בספר שפתח אבני בוורד הגליל רשומים ההישגים של אורחי החווה מהשכונות ההן. אני רואה בעיקר רופאים, מהנדסים, עורכי דין, מנתחים פלסטיים. כולם גרים בפרברים יוקרתיים כמו היילנד פארק, סקוקי, נורת' שיקגו - שהיו נעולים בפני ההורים.
מי הצליח יותר? הם, שנשארו לעשות קריירה באמריקה, או אתה, שבאת לגליל?
"מבחינה כספית רובם עוברים אותי. נכון שאני מאוד עשיר עכשיו. ורד הגליל בעיקר שלי. אבל אני לא מרשה לעצמי לקנות ציור יפה. או אוטו יקר. אני תמיד מגרד משהו, אבל לא יכול לכתוב צ'ק ולצאת לדרך".
אז הם הצליחו יותר?
"בכל זאת אני חושב שהצלחתי בחיים. אני בעל רכוש, אני תושב ארץ ישראל וזה מאוד חשוב לי, ויש לי את הסוסים שלי".
כבר 80 שנה שהוא לוחש לסוסים. המפגש הראשון נרשם בשיקגו. יהודה אבני היה אז בן ארבע והדיבור השליט בבית היה "מדאף מאכען א לייבן" (ביידיש: "צריך לעשות פרנסה"). הציפייה הייתה שלא רק ההורים יישאו בנטל. גם הילדים. יהודה, למשל, היה מוכר לימונדה בשני סנט הכוס ונותן את כל הסנטים לאמא.
אבל יותר מהלימונדה, אהב את העבודה עם הדוד צ'רלי. כשהייתה עגלת הירקות שלהם מגיעה לסמטאות המהגרים, היה הדוד יורד, הולך מאחור וצועק: "טומייטוס, פוטייטוס" (עגבניות, תפוחי אדמה). יהודה היה ממשיך להחזיק במושכות. "ככה הסתובבנו שעות וימים. אני מחזיק והוא צועק". לפנות ערב היו חוזרים לאורווה. מפרקים את הסוס מהעגלה, בודקים כמה מכרו, עושים תוכנית למחר.
מה מרגיש ילד בן ארבע עם מושכות ביד?
"גאווה גדולה. שמע, אני הייתי המנהל של הסוס".
מה אהבת בסוסים?
"אני חושב שזה עניין די טבעי אצל ילדים. תראה גם היום איך ילדים מסתכלים על סוסים".
בגלל האצילות שלהם?
"בהחלט. זה בעל חיים שבא לשרת את האנושות".
אבל שרה וחיים לוינסקי דאגו שבנם לא ישרת רק את כלכלת הבית. יהודה הלך לבית ספר ציבורי שאחריו היה ממשיך ל"חיידר" ולומד עד הערב. בעצם לא תמיד לומד. לפעמים הגמרא הייתה מסוככת על חוברות קאובויז שהיו פתוחות בתוכה. לאחר שסיים את החדר הצטרף לישיבה בשיקגו. "אהבתי את הלימודים התורניים, אבל היה לי גם קל להפסיק. הבנתי שזה לא הקו שלי".
למה זה לא היה הקו שלך?
"למה אתה לא דתי? ככה זה היכולת של הבן אדם. רגשית לא התחברתי לזה. יש לי קשר חזק ליהדות, אבל אני רחוק מלהיות דתי".
גם ללימודים בתיכון לא בדיוק התחבר. לא פעם היה מבריז עם חבריו כדי להגיע לאורווה בפרברי שיקגו. ההסדר עם הבעלים היה פשוט: שעת רכיבה בתמורה לניקוי האורווה. יהודה הלך והתמכר. הרגיש נפלא באוכף. חש שרוחות שיקגו נושאות אותו מעבר לזמן ולמקום. "אתה בטוח שאתה עושה משהו באופן נכון, באופן טבעי, משהו שממלא לך את הנשמה".
ההורים לא ניסו למשוך במושכותיו, אבל הגדירו את כל העניין כ"משיגאס" (ביידיש: שיגעון, גחמה). טרדות היום גם מנעו מהם כל ידיעה שהוא בורח מבית הספר. וחוץ מזה לא נרשמה ירידה בלימודים. להפך. הוא נחשב לתלמיד מצטיין ובבית הכנסת היה מתכבד לפעמים בפרשת השבוע.
זה היה בית יהודי, אך לא ציוני. רוח המשפחה לא הייתה של "אם תרצו אין זו אגדה" אלא יותר של "הבי לי את בנייך היגעים, העניים", כפי שנכתב על פסל החירות. ייתכן שיהודה, יותר מכולם, היה להוט להודות לארץ המקלט. בקושי בן 18 וכבר התנדב לצנחנים במלחמת העולם השנייה. את אימוני הצניחה עבר בשלום בפורט בנינג שבג'ורג'יה, "בלי לגלות פחד מיוחד בקפיצות".
הפחד המתין באירופה, כשיצא עם האוגדה המוטסת 82 לחזית הארדנים. הקרב בהרים שבדרום בלגיה התחיל בדצמבר 1944 והיה מהאכזריים שבמלחמה. היטלר ריכז מאמץ אדיר ביוזמה התקפית אסטרטגית אחרונה בחזית המערב. חיילי המוטסת הוטלו אל האש והדם, אל החפירות והשלג. "אבל יכולתי לסמוך על החברים מימין ומשמאל. לוחמים אחד אחד".
על האוגדה פיקד הגנרל ג'ים גאווין. באימונים בפורט בנינג היה בין הראשונים לצנוח וגם בקרב לא אכזב את אנשיו. "אתה נמצא באש ופתאום מופיע בן אדם לידך ומתברר לך שזה הגנרל עצמו". בגלל הקור הבלתי שפוי והקרבות המדממים, במשך שבועות לא חלץ יהודה את נעליו. "כשהורדתי ראיתי רגליים שחורות, משהו שקרוב לנמק". הוא לא יכל ללכת והטיסו אותו לבית חולים ליד אוקספורד, אנגליה. לאחר בדיקה שמע את הרופא אומר לאחות: "טוב, אם עד הבוקר לא יהיו שום חיים ברגליים האלה - נוריד אותן".
בלילה ההוא כבר לא ישנת.
"היה מתח. התעוררתי, ישנתי, התעוררתי. עבר לי בראש שקטיעה תגמור לי גם את הרכיבה".
כשאור ראשון חודר דרך החלון שמעליו, הוא בודק מה מצבו. "ועל הרגליים השחורות היה כתם ורוד". הרופא הגיע מיד ופסק: "חזרה הסירקולציה". תוך שבועיים-שלושה הצליח לחזור לאוכף החיים. "אבל עד היום יש לי רגישות. כשקצת קר אני מרגיש את הרגליים".
היה לך מזל.
"אני צריך לזָכּוֹת את הגנים שקיבלתי מההורים. גנים של איכרים מרוסיה".
כשחזר מצא חזית גוססת. המוטסת כבר שעטה בגרמניה ואחת הדרכים הובילה למחנה עבודה ליד לודביגשלוסט. מפקדיו חושבים שהיידיש שלו היא גרמנית ומבקשים שיתרגם את המשא ומתן. הוא נכנס למחנה ונחרד.
"ראיתי שלדים נושמים. התחלתי לשאול: 'מאיפה אתם? כמה זמן אתם פה? איך אתם מרגישים?'". הניצולים היהודים זיהו מיד שלא גרמנית אלא יידיש הוא מדבר. התחילו לגעת בו. האמיצים שבהם העזו לשאול: "אתה יהודי?". הם שומעים את התשובה ונרעשים. "הוא יהודי ויש לו רובה". ככל שהוא מעמיק אל תוך המחנה, מעצמת הזוועה. ערימות בגדים, ערמות נעליים, חדר מלא גוויות. המשחררים מצווים על כפריי האזור לחפור קבר אחים ודוהרים הלאה.
אבל המלחמה ידעה גם לספק נחמות קטנות. המוטסת 82 מתמקמת על גדת האלבה כשמתחתיה מערה מלאה יין וויסקי. "מאות מטרים של שתייה, כל מה שהגרמנים גנבו מאירופה". תוך כמה שעות, ולצלילי גרמושקות, מגיעים הרוסים שחונים מצדו האחר של הנהר. שיתוף פעולה בין גושי נרקם מיד. האמריקאים יביאו את האלכוהול, הרוסים את הנשים. חיילות סובייטיות מצטרפות מיד לחגיגה של יומיים עם הקפיטליסטים. "היה ממש שמח", יהודה נזכר.
הייתה פריקת מתחים?
"זה היה מאוד חברותי. שתינו ורקדנו".
סקס?
"לא היו אורגיות, לא היה סקס. זאת הייתה שמחה פשוטה".
בשלב הזה הגרמנים כבר מבינים שאם להיכנע, עדיף לידי האמריקאים. כמה שבועות לפני השיבה הביתה, נופלת אוגדה שלמה בידי היחידה של יהודה. כלי הנשק שפורקו מהם מושלכים לטריילרים שמאחורי הג'יפים. כשהכניעה מוכרזת כל חייל לוקח הביתה 15 אקדחים מהשלל. אבל אבא של יהודה לא אוהב את הארסנל ומכריז: הקץ לנשק. "לא רוצה לראות את זה בבית", מטיח חיים לוינסקי בבנו. יהודה נאלץ לחלק את הכלים בין חברים. אחד מהם, P38, נתן לאחיו מייק, בעל חנות למצלמות. מייק החזיק את הנשק שלו ליד הקופה. פעם הרג שודד באקדח הנאצי שקיבל מאחיו.
בינתיים יהודה שולף מחדש את ספריו כדי להשלים לימודי ספרות, פילוסופיה ושפות באוניברסיטת אילינוי. הוא מתכנן ללמד ספרות באוניברסיטה קטנה בארצות הברית. לאחר תואר ראשון, הוא מקבל מלגת חייל משוחרר ויוצא לתואר שני בז'נבה. בשווייץ הוא פוגש את אדריאנה, גברת איטלקייה שאינה יהודייה אך מתעניינת מאוד בציונות. ערב אחד היא מציעה לו להצטרף למפגש של הארגון הציוני בז'נבה. "לא הייתי במיוחד מעוניין בנושא, אבל הייתי מעוניין באדריאנה".
המרצה האורח הוא פייר סטיגלמן, קצין יהודי בצבא שווייץ. כשפרצה מלחמת השחרור הגיע סטיגלמן לארץ והתנדב ל"קומנדו הצרפתי" - קבוצה של מתנדבים דוברי צרפתית שלחמו בגדוד ה-9 של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. רובם עולים מצפון אפריקה, מקצתם נוצרים אוהבי ישראל. כמחצית אנשי היחידה נפגעו, בהם סטיגלמן, שבא להחלים בבית. לאחר ששמע אותו מדבר על ישראל ועל המלחמה ניגש אליו יהודה. סיפר על עברו הצבאי ובדק איך יוכל להתנדב לצה"ל.
"אמרתי לעצמי שממילא באוניברסיטה יש חופשת כריסמס, מה כבר אפסיד? אלך לחודשיים, תהיה לי הרפתקה, אחר כך אחזור לז'נבה ואקבל את המאסטר". אלא שהסיפור מתעכב. הסוכנות לא יכלה אז לגייס בגלוי מתנדבים בחו"ל ועבר כחודש עד שיצא לדרך. רכבת מז'נבה מביאה אותו למרסיי ומשם באוניה "ירושלים" בדרך לארץ. על האונייה מכיר יהודה כמה חברים שמתכננים להקים קיבוץ. שלושה ימים לפני שה"ירושלים" עוגנת בחיפה, נגמרת מלחמת השחרור. "הבנתי שאין לי מה לעשות בישראל בתור חייל. אז אמרתי שאהיה תייר, אסייר שבוע, שבועיים ואחזור ללימודים בשווייץ".
הוא יוצא מנמל חיפה ומחפש קודם כל לשים משהו בפה. "כיהודי משיקגו אהבתי את הכושר הוט דוג, את הקורנביף, את הסלאמי. חשבתי שמדינת היהודים תהיה גן עדן. עם מלא פסטרמה וסלאמי". הוא התחיל ללכת ברחוב הרצל דרומה וחזר צפונה ופגש רק את הצנע. שום זכר לדליקטסן שהכיר מאמריקה. נכנס לבית קפה ופתח בדיאלוג פנימי: "אתה יודע שאתה נמצא במקום שבו אתה לא מכיר איש? אז למה אתה מרגיש כל כך טוב? למה אתה מרגיש כל כך בבית? אתה רוצה להישאר? כן אני רוצה להישאר. וזה היה כל המעבר שלי מלא ציוני לציוני. לא משהו דרמטי. משהו לגמרי ביני לבין עצמי".
בפרספקטיבה של יותר מ-62 שנה , איך אתה מסביר את המהפך?
"הייתה לי ילדות מאוד טובה בארצות הברית אבל ברקע תמיד ניצבה העובדה שאני שונה מאחרים. שאני יהודי. לא פרוטסטנטי, לא קתולי. אין לך תחושת שלמות. פתאום פה, ברגעים ספורים, הבנתי שאני רוצה להיות בארץ ישראל. להעמיד את גורלי לרשות הארץ הזאת".
הוא מגיע לרמת יוחנן, אל הקיבוצניקים לעתיד שפגש על האונייה. זה בדיוק ערב לפני עלייתם על הקרקע והם מציעים לו לבוא איתם. על הבוקר הוא עולה אתם לגשר הזיו. "כן, אני חפרתי את בית השימוש הראשון של הקיבוץ". הוא נהנה מהעבודה הפיזית, מהאווירה החלוצית. אבל כולם דוברי אנגלית והוא מבין שאם יישאר איתם לעולם לא ילמד עברית. מבקש מהם המלצה על קיבוץ חדש עם ישראלים, צברים. "לך לקֶלטָה", הם עונים לו.
קיבוץ חצרים היה אז בן שלוש וכונה קלטה, כשם האדמות שעליהן קם. הוא מתגלגל בטרמפים לבאר שבע ומשם ממשיך ברגל לחצרים. החברים מקבלים אותו בחום. במיוחד שניים: שלמה ויהושע שהוברחו מסוריה. "אנחנו עובדים עם קק"ל, שותלים עצים, בוא איתנו", הם זורקים לו. הוא מכה בטורייה, שותל את יערות האזור ונהנה עד קצות ציפורניו. לאחר שנה בין הגומות, הוא מצטרף לאחראי על המשתלה, אהרון ידלין שיהיה שר החינוך. "אדם מאוד נעים", הוא מגדיר אותו. "בכלל, כל החברים מחצרים היו יוצאים מן הכלל".
מתברר שגם החברות. יום אחד עוברת הידיעה שאחת מהן זקוקה למישהו שילמד אותה צרפתית. כמיילדת בבית החולים בבאר שבע מתקשה יונה שליט לתקשר עם היולדות יוצאות צפון אפריקה. אבני, בעל עבר צרפתי בז'נבה, זועק: "אני".
יונה היא מה שנקרא ישראלית שורשית. עבר פלמחניקי, משפחה ירושלמית ענפה שבניה היו בין מייסדי קריית ענבים. "אבל בעיקר גברת נעימה מאוד", מגלה יהודה לשמחתו. מתחיל סיפור, אז עוד לא קראו לזה רומן, והם מתחתנים. כמעט 60 שנה שהם יחד. שלושה ילדים, אחד מהם וטרינר שמתמחה בסוסים, 12 נכדים, תשעה נינים, ועוד שניים בדרך, "ואין לי מילים לתאר כמה שאשתי חיובית".
צרפתית היא למדה?
"ככה ככה".
למרות ההתלהבות מהעבודה בחקלאות, חצרים מתחיל לשעמם אותו. "בקיבוץ אתה ספץ לעצים, לרפת או ללול ואני רציתי את הכל, שיהיה לי משק משלי". אף על פי שיונה לא משתגעת לעזוב, הם חוזרים לשיקגו בשביל לעשות כסף. בשנה הראשונה הוא משלים לימודים ועובד כנהג אוטובוס. זאת תחנה ענקית עם 500 נהגים, אך אבני סוחט כל שעה אפשרית. לילות, שבתות, חגים, תמיד ליד ההגה. כעבור כמה חודשים הוא נקרא למנהל. "רציתי לראות את האיש שעושה יותר כסף ממני", הוא מסביר לו.
עם השכר מעבודתה של יונה בבית חולים הם מצליחים לחסוך 8,000 דולר. כסף טוב שמאפשר בראשית שנות החמישים לקנות משק באורות שבנגב. ויהודה באמת שולח ידו בכל. רפת, לול, ורדים. וגם מוצא סיפור אהבה חדש. קוראים לה פטרושקה. עולה חדשה מהונגריה. הייתה "חצי הסוס" שהקציבה הסוכנות לכל מושב. "גדולה כזאת, אבל יכלה ללכת ללא היסוס גם במסלול של סוס ערבי עם רגליים קטנות". הוא מעביד אותה בפרך. בשדה, בשבילים, במסלולים. חורשת, מקלטרת ולא מקטרת. כשקשה במיוחד, הוא מדבר אליה. "תהיי סבלנית, אל תכעסי, תביני שאני לחוץ". פטרושקה מבינה וממשיכה לסבול באצילות.
מבצע סיני תופס אותו בשדות אורות. אבני עוזב הכל ורץ להתנדב. "אבל אתה אזרח אמריקאי ואי אפשר לגייס אותך", אומר לו צה"ל. עוד באותו שבוע הוא מוותר על אזרחותו האמריקאית, אך המבצע נגמר בלעדיו. בדיוק כמו מלחמת השחרור. עוברות כמה שנים והוא מתבסס באורות. רפת גדולה, לול רציני, 20 דונם מעובדים עם ירקות וורדים. "ונהיה לי משעמם".
הצלחת יותר מדי?
"הסתכלתי על השנים שיבואו, מה אעשה אז? שוב אחרוש את 20 הדונם שלי? שוב אחלוב אותן פרות? רציתי להתחיל מחדש. הייתי ער לעובדה שארץ ישראל היא ארץ של חלוצים".
הוא מוכר את המשק באורות ומתחיל לתור את הארץ. בנסיעה, ברכיבה, בהליכה. חמוש במפות הלך מפארדיס לחיפה. חתך פנימה לכיוון עוספייה ודלית אל כרמל. תוך כדי תנועה, התגבשה במוחו התוכנית. "אמרתי לעצמי, טוב יהודה, אתה רוצה חווה, אתה רוצה סוסים, אתה רוצה אנשים - כל הדברים שאתה מאוד אוהב. אז מה כל זה אומר? זה אומר שאתה רוצה בעצם חוות נופש".
אבל כאן המתינה הביורוקרטיה. ערמומית וקרה. סוכנות, משרד חקלאות - כולם פתחו במלחמת התשה ששורתה התחתונה ברורה: "תהיה ילד טוב ותחזור למושב". הוא הבין שעליו ללכת "לאינסטנציה הכי גבוהה".
לאינסטנציה הכי גבוהה קראו יוסף וייץ, מראשי קק"ל ופעיל התיישבות דגול. יהודה אבני פוגש אותו, מניח לפניו את מוחו הקודח ווייץ פוסק: אתה משוגע. למזלו, שבוע קודם קרא כתבה על השיגעונות של וייץ, מה שמאפשר לו לענות: "זה בדיוק מה שאומרים עליך". על המקום נקשרה חברות. וייץ העמיד לרשותו מודד ואיש שטח שהתחילו לסייר איתו מהכנרת צפונה. "יום אחד אני מגיע לגבעה קטנה פה והמודד מקק"ל עולה על הגבעה ממול ושנינו אומרים יחד: 'זהו'".
למה?
"היה הנוף של הכינרת. מפה ומשם. לא רחוק מדי מחשמל, לא רחוק מדי ממים, לא רחוק מדי מהכביש. פשוט מקום אידאלי".
השנה היא 1961 והוא מקבל את שלו. מקום שצריך הכל להתחיל בו. הכשרת קרקע, חיבור למים, חיבור לחשמל, עיבודים. אלה גם הזמנים שלפני מלחמת ששת הימים. פדאיון מסוריה עוברים ליד דירת החדר שבה גרו. באחת הפעמים הם מפוצצים מטען ליד קיבוץ עמיעד. יש לילות שהוא בתל אביב או בירושלים ויונה נאלצת לישון לבד עם הילדים. כשפורצת מלחמת ששת הימים יהודה אבני מקבל סוף סוף את המלחמה שלו. לא בדיוק מקבל. מגויס אמנם ליחידת חי"ר בגולן, אך בגלל גילם המתקדם של חייליה הם נשלחים ל"חזית קלה", כלשונו. מעין גב צפונה. "הייתה לנו התנגדות חלשה ביותר וכבשנו את האזור".
זמן קצר לאחר המלחמה עוצרת ליד החווה משאית גדולה. "זה ורד הגליל?", שואלים מהקבינה, "אז תחתום". פורקים לרגליו 50 עמודי טלפון. את מחאותיו של אבני - "אבל לא הזמנתי שום עמודים" - שומע רק אבק גלגלי המשאית המתרחקת. הוא מחכה שבוע, חודש, חצי שנה - איש לא בא לתקן את הטעות. "עד שאמרתי לבן שלי רענן, 'בוא נעשה משהו עם העמודים'". הם מעמידים אותם, מניחים ביניהם אבני בזלת, סוגרים גג, קצת נגרות ומקבלים שלושה חדרים כפריים. "ומזה הכל התפתח".
יד המקרה גם סוללת את הכביש שעובר בתוך החווה לכיוון אלמגור. יום אחד הוא עומד עם פועל ומניח קו מים. פתאום נובטים מודדים על הגבעה שממול. מספרים שהם מתכננים תוואי מכביש 90 שממשיך צפונה, לכיוון אלמגור. "שאלתי אם לא איכפת להם לרדת 300 מטר כדי שהכביש יעבור פה, במקום שמה. אמרו: 'בסדר'. כך קבלתי את הכביש בשטח שלי".
ובצדי הכביש נמשכו הנטיעות תחת ידו המכוונת של וייץ. "היה אומר לחבר'ה שלו: 'ממילא אתם שותלים באזור, תנו לאבני יום שתילה". או לאנשים מהכשרת הקרקע: "אתם ממילא עובדים עם הדנ"א אז תנו לאבני איזה דונם שניים".
המעבר לגליל עושה טוב ליחסים עם פטרושקה. "התחלתי להבין את כל החוכמות שלה". היא נקשרת אליו. לא אוהבת להיפרד ממנו. כשהיה משאיל אותה לעבודה עם אנשי אלמגור, הייתה פותחת בצליעה. "אבל כשהיו מחזירים לי אותה, הייתי מרים מקל קטן והיא חזרה ללכת בסדר".
ארטיסטית?
"כן, אהבה לעשות את עצמה. גברת עם שיגעונות. הייתה נכנסת להיסטריה כשהייתה רואה אנשים עם זקן ארוך".
אנטי דתית?
"הייתי צריך לסובב אותה כדי שלא תראה אותם".
צייתנית?
"הייתה מרגישה כמו כל סוס מי בדיוק יושב עליה. אם זה איזה נעבעך הייתה עוצרת ליד כל ירק. ביס פה ביס שם. אם זה היה בעל בית, מישהו שהרגישה את הברכיים שלו, את הישבן שלו, הייתה מבינה שפה לא עושים קונצים".
נבונה?
"סוס קולט אם מדברים אליו ברוגע או בצעקה. כשפרש צועק הסוס מבין שהוא מפחד והוא מאוד לא אוהב את זה".
עם פטרושקה וחברו הטוב גדעון האסקי מראש פינה, הרבה אבני לטייל באזור. לאחר שחרשו את השבילים, התחילו להוביל בהם את נופשי מועדון הים התיכון באכזיב. כשהתפרקה השותפות המשיך אבני בטיולים לבדו. לוורד הגליל הובאו 20 סוסים, הוקמה אורווה ויהודה אבני התחיל לבשל לאורחיו. "כי גיליתי דבר מהפכני: לא כל אחד רוכב, אבל כל אחד אוכל". מזה נולדה המסעדה המשובחת שבמקום.
אחד הידידים היקרים של מועדון הרכיבה היה יגאל אלון. לעיתים היה מגיע מגינוסר לרכב באזור. איתו פתח אבני כמה שבילים שמשתמשים בהם עד היום. פעם יצאו עם קבוצת רוכבים למסלול יפה דרך ואדי כורזים. אבל הקושי היה בעלייה מהוואדי חזרה לדרך. סוסים נפלו ופרשים נחבטו. "אני זוכר את יגאל מחזיק סוסים, מרים אנשים. הוא כל כך חסר לנו".
איזה מין רוכב הוא היה?
"פשוט מעולה. גם כשהיה שר וסגן ראש ממשלה היה מגיע, בוחר סוס ויוצא לדרך".
פרש בודד?
"לא יכולתי לתת לו סוס לבד. אז הוא הסכים ש-300 מטר יפרידו בינו ובין הרוכב שאחריו". כיוסף וייץ בשעתו, גם אלון פילס את דרכו של אבני בין הפקידים. "הייתי מגיע אליו, הוא היה מתפנה ועושה את המקסימום".
לצד חדרי הנופש המרווחים, הבריכה, יש בורד הגליל כשלושים סוסים, בעיקר מזן "קווטר" הנפוץ. נושאים על גבם את בית הספר לרכיבה, את השיעורים לילדים מיוחדים, את הטיולים באזור. "אנחנו מאמנים פה דור שלם של ישראלים שהם ממש אלופי רכיבה. יכולים להתחרות עם הטובים בעולם".
הישראלים לא סוחטים גם את הסוס?
"הישראלים מתנהגים לסוס שלהם מצוין. אני רואה את זה אצל הקהל הגדול שהתברכנו בו".
הרכיבה תפסה בארץ?
"יש רבבות ישראלים שמחזיקים סוסים לרכיבה, לטיולים, לקפיצות. הנוהג הזה חודר יותר ויותר".
יהודה אבני עצמו מדגיש שהוא לא מומחה לרכיבה. רק איש שעדיין נהנה להיות על הסוס. לא לרכיבות של חצי שעה-שעה אלא בעיקר לטיולים. "בחו"ל אתה רוכב מפה לשם, בארץ אתה רוכב בין התקופות. בעקבות אברהם אבינו, בעקבות ישו, בעקבות הצלבנים, בעקבות הפלמ"ח".
אני שואל איך הבריאות ואבני משיב שיונה שלו אחראית לא רק על החשבונות, גם על הכדורים. "כולסטרול, לחץ דם, כל הסיפורים האלה". וחוץ מזה הכל בסדר. הוא משכים בחמש ועובד כל יום חמש, שש שעות. לראייה הוא קורא לי דף משימות יומי מפנקסו השחור: "לעבוד עם חרמש בדרך לבית שלי, לעשב בבוסתן למטה, לקלטר את שטח הקומפוסט, לגזום בגן דני (על שם חבר שנהרג במלחמת יום כיפור)".
העבודה שומרת עליך.
"כן, באמת יש לי מזל. יונה בת 83 ואנחנו צמד חטיארים פעילים שראו יותר מדי חברים שאינם או שחולים ולא מסוגלים לתפקד".
עד מתי תמשיך לרכוב?
"לפחות עד גיל 90".
אבל לא על פטרושקה.
"היא חסרה, הרבה עברנו יחד".
בכית עליה?
"נהיה קצת רטוב בעיניים".
איפה היא קבורה?
"יש לה את הפינה שלה בחווה".
קח אותי אליה.
"זה המקום שלי ושלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם