"אני חולמת על הרגע שבו אוכל לשוב ללכת או לרקוד"
לפני 6 שנים, כשהייתה בת 12, נוי צברי פורטוגלי מרחובות קפצה לבריכת מים רדודים וחוליה בצווארה התרסקה. מרקדנית פלמנקו מוכשרת הפכה משותקת בארבע גפיים, אבל רוחה לא נשברה והיא אוחזת בחבר צמוד ומתחזקת חיי חברה תוססים. טיפול חדשני ויקר בגרמניה עשוי לשפר דרמטית את מצבה. מחר (ד') יתקיים עבורה מופע התרמה
נוי צברי פורטוגלי צילום: יח"צ
מבט אחד בצברי שווה אלף מילים. ילדה יפה, בעלת שיער שחור ארוך, חיוך כובש, עיניים נוצצות ומבנה גוף מעוצב של נערה בת 18. על פניו היא נראית בריאה. הדבר היחיד שאינו תקין בתמונה הוא כיסא הגלגלים אליו היא מרותקת. את רגליה היא לא יכולה להזיז, פלג גופה העליון משותק חלקית. "יש לי קצת שרירי בטן, קצת שרירי ידיים, ואפילו קצת שרירי גב", היא משתפת. "אבל כלום לא עובד כמו שצריך לעבוד. אני נחשבת למשותקת בארבע גפיים, אך אני יכולה להרגיש את כל הגוף".
שש שנים לאחר התאונה, מתעוררת תקווה מחודשת בצברי ובמשפחתה. טיפול חדשני בגרמניה באמצעות תאי גזע עשוי לשפר משמעותית את איכות חייה. "הציפיות שלנו מהניתוח הן בעיקר שיפור בתזוזה, לעורר את הגוף, החל מהזזת אצבע עד לריצה", מספרת גנית, אמה של נוי, המגדלת את בתה לבדה. "הרופאים מספרים שהכול תלוי בתהליך השיקום שנוי תעבור לאחר הניתוח. יש סיפורי הצלחה רבים, הכל פתוח".
הבעיה בטיפול החדשני הוא מחירו, 1.3 מיליון שקל. כסף שאין למשפחת צברי, אשר מאז רגע התאונה תלויה בטוב לבם של אנשים אחרים.
נוי, ספרי איך קרתה התאונה.
"אני וחברות הלכנו למסיבה בבית שהייתה בו בריכה", נזכרת צברי ברגע הגורלי ששינה את חייה ואת חיי משפחתה ללא היכר. "קפצתי קפיצת ראש, אך המים היו רדודים, דפקתי את הראש בקרקעית הבריכה ושברתי חוליה בצוואר".
היית בהכרה כשנפגעת?
"כן. ישר הרגשתי שאני לא יכולה להזיז את הגוף, ושאני לא מרגישה שום דבר. הייתי כמה דקות בתוך המים, עד שחברה שלי הבינה שאני במצוקה. היא הוציאה אותי מהמים, אמרתי לה שיקראו דחוף דחוף לאמבולנס. אמרתי להם שאני לא מרגישה את הגוף, שאני לא יכולה לזוז. לקחו אותי מיד לבית החולים, שם עברתי ניתוח להחלפת החוליה שנשברה".
מה חשבת בכל אותן דקות נוראיות בהן היית במים?
"ישר ידעתי שאני משותקת".
איך ילדה בת 12 מבינה דבר קשה שכזה?
"תמיד חושבים על הדבר הכי גרוע שיכול להיות, וזה מפחיד להיות משותק, אז ישר חשבתי על זה. כשהייתי מתחת למים חשבתי שאני מתה, שאני הולכת למות מחנק, לא ציפיתי שירימו אותי".
ומה קרה כשהחברות שלך משו אותך מהמים?
"הן לא הבינו מה קרה, אמרתי להן שאני לא מרגישה את הגוף, שאני לא יכולה להזיז שום דבר. שאלתי חברה שלי כל הזמן איפה הרגליים והידיים שלי. הייתי בטוחה שנשאר לי רק הראש, כי לא הרגשתי כלום".
בין חיים למוות
בזמן שצברי חשבה שהיא חיה את רגעיה האחרונים, אמה שהתה בבית המשפחה ברחובות. "כשהתקשרו אליי, לא קלטתי בהתחלה במה בדיוק מדובר, לא הבנתי כמה חמור המצב", נזכרת האם. "אמרתי לחברות של נוי, שאם היא נפלה אז שתקום, או שיעזרו לה לקום. רק כשהאמהות של הבנות האלו החלו להתקשר אליי, הבנתי כי לא מדובר בסתם נפילה. ישר רצתי למקום".
נוי צברי צילום: אריק סולטן
נוי, כשהבנת שאת משותקת. חשבת שזו בעיה שתחלוף כשתטופלי בבית החולים?
"זה מה שכולם אמרו לי במסיבה ובבית החולים. שזה יעבור, שהכל יהיה בסדר. וגם אני חשבתי כך. היו במקום אמהות של חברים שאמרו לי לא לדאוג וגם המשפחה שלי אמרה שזה זמני".
צברי הובהלה לחדר ניתוח. במשך עשר שעות עמלו הרופאים על החלפת החוליה השבורה וקיבוע החוליות הסמוכות. וכאילו שזה לא מספיק, צברי חלתה בדלקת ריאות קשה. יותר מחודש היא פרפרה בין חיים למוות.
ברקע נשמע קול הבלנדר. גנית מכינה לבתה שייק פירות עם ירקות אקסטרה בריא בצבע אדום חזק. צברי לוגמת קלות ומחליטה שזה לא בשבילה. "אמא שלי עושה בשבילי הכל", היא מחייכת במבוכה.
השייק מפנה את מקומו לקערה עם
עוף ואורז. צברי מתחילה לאכול. לרגע אני חושבת לעצמי איזה יופי, היא יכולה להזיז את ידה הימנית ולאכול כמו כולם. אולם אז אני מבחינה כי היא אוחזת את המזלג בצורה שונה. היא לא משתמשת באצבעותיה כמו כולם, היא לא יכולה, היא לא מרגישה אותן. גם המזלג בו צברי משתמשת אינו ישר כמו המזלגות הרגילים, אלא קעור ב-80 מעלות.
אל המזלג מחוברת טבעת פלסטיק רחבה אותה צברי הרכיבה על אצבעה. "הטבעת", מספרת צברי כשהיא מבחינה שאני בוהה בידה, "מורכבת מחומר מיוחד שמתרכך במים חמים, כך שניתן לפסלו בהתאם לאצבע. המזלג כפוף כדי שהוא יתלבש על הטבעת. אני לא יכולה להשתמש במזלג רגיל".
"המשפחה שלי לא ויתרה עליי לרגע"
מה היה כשהתעוררת מההרדמה אחרי הניתוח?
"היה לי צינור בפה שהגיע עד לריאות. לאחר מכן היו צריכים לפתוח לי את הצוואר כדי לשים לי צינור אחר, כי הייתה מגבלת זמן של חודשיים". צברי מסיטה את חולצתה הלבנה, חושפת את צווארה הצעיר. צלקת מעטרת אותו לרוחבו.
נוי צברי פורטוגלי עם אמה צילום: מהאלבום המשפחתי
"בזמן שהייתי מחוברת לצינור ההנשמה, לא כל כך הייתי בהכרה, כי זה לא נעים להרגיש צינור שעובר דרך הצוואר. לאחר מכן, כשהוציאו אותו וחיברו אותי למכונת הנשמה, כבר יכולתי לאכול, להזיז את השפתיים, אבל לא יכולתי להוציא קול. ניסיתי לדבר אבל איש לא שמע".
כשחזרת להכרה, הסבירו לך מה מצבך?
"לא אמרו לי במפורש כמה זמן זה יימשך, מה קורה בדיוק".
מה הרדשת כשהבנת שאת משותקת לזמן בלתי מוגבל?
"לא קלטתי את זה באמת. מבחינתי חשבתי שתוך קצת זמן אני קמה והולכת, וגם המשפחה שלי חשבה כך, למרות שהרופאים אמרו לנו שלא בטוח בכלל, שיגידו תודה שבכלל אני אחיה. אבל לא הסכמתי להשלים עם זה. איך אני יכולה לקבל את זה שאני נשארת ככה? גם המשפחה שלי תמכה בי, הם אמרו שזה לא יכול להיות, שזה זמני".
בזמן שצברי משחזרת את רגעיה הקשים, קולה של אמה בוקע מהסלון. היא מדברת בטלפון עם כל מיני עמותות, מנסה לגייס כספים לטובת שיפור מצבה של בתה. לפניה פתוח על השולחן יומן גדול בו היא רושמת את סדר יומה של בתה. מתי צריך ללכת לפיזיותרפיה, מתי יש לימודים, אילו ארגונים יכולים לעזור. "נוי עכשיו מתראיינת לכתבה", היא אומרת לבן שיחה הטלפוני.
במהלך השנה בה שכבת בבית החולים, מי הגיע לבקר אותך?
"המשפחה שלי כל הזמן הייתה איתי. חברות באו כל יום, באמת לא עזבו אותי לשנייה. כל הזמן ניסו לעודד אותי, לשפר לי את מצב הרוח כי הייתי באמת על הפנים. אבל המשפחה שלי לא ויתרה עליי לרגע. בזכותם נותרתי חזקה ותאבת חיים. הם גם דאגו לא להסתיר ממני שום מידע. אמי ושני אחיי גם לא הסתפקו רק במידע שנתנו הרופאים, שאמרו שזה חסר סיכוי".
היית חודשיים בטיפול נמרץ ועשרה חודשים בשיקום לילדים. מה היה קשה יותר?
"השיקום. במהלכו עשיתי פיזיותרפיה, לימדו אותי להסתגל לכיסא, לחיים החדשים".
"אני לא דיכאונית"
כנגד כל הסיכויים ותחזיותיהם הקודרות של רופאיה, צברי לא הרימה ידיים. בשש השנים האחרונות, ארבע פעמים בשבוע, היא הולכת לפיזיותרפיה. היא מנסה כל טיפול שמוצע בשוק, ומנסה לחיות את חייה בצורה הטובה ביותר. היא מוקפת בחברות, יש לה חבר צמוד, היא יוצאת לפאבים ודיסקוטקים, לומדת בבית ספר רגיל, מתכוננת לבגרויות ואפילו מתכננת להתנדב לצבא.
נוי צברי פורטוגלי צילום: מהאלבום המשפחתי
"אני ואמא שלי אומרות שההבדל היחיד ביני לבין נערות רגילות הוא שבמקום ללכת לצופים, אני הולכת לפיזיותרפיה", מספרת צברי בחצי חיוך. "יש לי חיי חברה עמוסים אפילו יותר משל שאר הבנות".
מהיכן את שואבת את הכוחות?
"אני בוגרת פי עשרה יותר מכל שכבת הגיל שלי. עברתי כל כך הרבה בחיים, כך ששום דבר לא יכול לעשות לי כלום. הכל קטן עליי. אני גם מעריכה הרבה יותר את הדברים הקטנים בחיים כמו ליהנות מלאכול לבד. לדעתי אני גם אוהבת את החיים בצורה שונה מאחרים. אני מנסה לנצל את המגבלה הזו לדברים טובים, שיעזרו לי בחיים. אין לי טעם להתמקד ברע שבמצב".
ובכל זאת, בטח יש לך רגעי שבירה.
"ברור שיש לפעמים. אני אומרת לעצמי למה אני צריכה את זה, למה זה מגיע לי, ובא לי לעצור את הכל. אבל אני משתדלת לא לשקוע בדיכאון כי אני לא בנאדם דיכאוני מטבעי".
משפחתה, חברותיה ואופייה האופטימי לא מאפשרים לה לשקוע במצבי רוח קשים, בייחוד כאשר טיפול חדשני בתאי גזע במרכז רפואי בגרמניה עומד על הפרק. עד היום צברי ניסתה כל טיפול אפשרי שעשוי לשפר את מצבה, אולם ללא הצלחה. עד כה כל הטיפולים נכשלו.
"הטיפול בגרמניה הוא התקווה שלי", משתפת צברי. "יש סיכוי מאוד גדול שהוא יעזור לי, אך זה לא בטוח בכלל. אני פשוט מנסה הכל. אם יש סיכוי הכי קטן, אז אני הולכת על זה, לא חושבת יותר מדי. אני נאחזת בזה ומאוד מקווה שזה יצליח. אני לא מרשה לעצמי לחשוב אחרת. אני חולמת על הרגע שבו אוכל שוב ללכת או לרקוד, אבל מבחינתי כל אצבע שתזוז לי, כל תחושה שארגיש אחרי הטיפול, תהיה כאילו זכיתי בלוטו. אבל עדיין אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, אני באה, מנסה משהו, מקווה שזה יעזור לי, אך אני משתדלת לא לתלות בזה יותר מדי תקוות. אני מנסה לשמור על האופטימיות, אך זה קצת קשה כשהטיפול מסתכם ב-1.3 מיליון שקל".
איך באמת מצליחים לגייס סכום כזה?
"דודה שלי תושבת אילת ארגנה מופע התרמה באילת. ברחובות יש את גילי צברי שהוא הבעלים של הפאב דבלין. למרות שם המשפחה שלו, הוא לא קרוב שלי. הוא הלך לבתי עסק ברחובות וגייס אותם למסע התרמות. יותר משלושים עסקים כמו הטוק טוק, פלורה וטרומן, שמו שלטים שלי ומעמדים על השולחנות. כשהמטרה של גילי הייתה שהמלצרים ישאלו כל שולחן אם הם מוכנים לתרום עשרה שקלים בשבילי, וזה נמשך כל חודש אפריל".
כמה הם הצליחו לגייס?
"לא יודעת, עוד לא הביאו לי את הכסף. אך ממה שהבנתי זה ממש לא מספיק, למרות שהם עשו את המקסימום".
מה את מרגישה כשבריאותך ושלמות גופך תלויים למעשה בנדבת ליבם של אנשים זרים?
"ברור שלא קל להיות במקום הזה של להצטרך ולקבל, אף פעם זה לא בא בקלות לבקש. ברור שהייתי שמחה אם כבר היה לי את הכסף והכל היה פשוט, אבל למזלי יש כל כך הרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור. אני עושה מה שצריך ומבקשת מה שאני זקוקה לו".
"החבר שלי מקסים"
לצברי, כאמור, חשוב להרגיש שהיא נערה רגילה לכל דבר. לכן הקרובים אליה לא ממש הופתעו כשהיא הגישה בקשה להתנדב לצבא. "פניתי לצה"ל לפני כמה חודשים, אני בתהליכי התנדבות", היא מספרת. "הייתה תקופה שחשבתי לוותר על זה, גם בדיוק לפני חצי שנה טסתי לאיטליה לטיפול של כמה חודשים ועכשיו אני צריכה לנסוע עוד פעם. בינתיים נושא הצבא לא התקדם יותר מדי".
נוי צברי פורטוגלי צילום: מהאלבום המשפחתי
את מפחדת שלא יאפשרו לך להתגייס? שתראי את חברותייך מתגייסות בלעדייך?
"כן, אבל אני עדיין שמחה בשבילן. אני גם רוצה להתגייס, כדי לא להתנתק משכבת הגיל שלי".
משפחתך תומכת בהחלטתך להתגייס?
"כן, כולם בעד".
מה לגבי מסיבות? פאבים? בתי קולנוע? את יכולה לקחת חלק בעולם הזה?
"הכל נמשך כרגיל. אפשר לומר שיש לי חיי חברה יותר פעילים משל נערה בת 18 ממוצעת. החברות שלי הן הדבר הכי מדהים בעולם. אנחנו נוסעות לכל מקום שאנחנו רוצות, הן נוהגות לי באוטו. הן יודעות מה אני צריכה ויודעות איך לעזור לי. אני יכולה להסתדר רק איתן במשך שבוע שלם. אני הולכת לפאבים, למסיבות, בלי בעיות".
כשאת במסיבה, מוקפת באנשים בגילך, הם מסתכלים עלייך בצורה שונה?
"כן, אבל שום תגובה היא לא רעה. אנשים בשוק מסגנון החיים שלי. ובזכות זה אני לא מרגישה שונה בשום מצב. אני זו אני".
האופטימיות שלך מדהימה אותי. לא יותר קל לשקוע ברחמים עצמיים?
"לפעמים יש לי את זה, אך אין לי אפשרות לשקוע בדיכאונות. המשפחה והחברות לא נותנים לי, זה לא אפשרי מבחינתי".
ואיך את מסתדרת מבחינה רומנטית?
"יש לי חבר כבר שנה. הוא קצת יותר גדול ממני, בן 28".
איך הזוגיות שלכם מתנהלת?
"כמו כל זוגיות. החבר שלי מקסים. הכרנו בהופעה, הוא התחיל איתי. אבל האמת, אני לא אוהבת לדבר על זה, וגם הוא לא".
אם כך, נעבור לנושא אחר. כיצד בני משפחתך הושפעו מהמצב?
"הם מקבלים אותי ואוהבים אותי. ההורים שלי גרושים ואמא שלי היא בעצם סוג של משרתת שלי. כל מה שאני צריכה, מבקשת, מענה לטלפונים, תוך שנייה הכל במקום מסודר. היא מארגנת הכל, מתפעלת את העניינים בשניות. יש לי גם אחות בת 26, סטודנטית, ואח חייל. כשהם יכולים הם לוקחים אותי לטיפולים. אנחנו הרבה מעבר לאחים, חברים הכי טובים".
מנתבים את הקושי
צברי קוראת לאמה שתעזור לה לשחרר את כיסא הגלגלים, היא ממהרת לפיזיותרפיה ועליה להתארגן. אמה מגלגלת אותה לחדרה, המותאם אישית לצרכיה. אחר כך היא חוזרת ומתיישבת ליידי. "יש לי בת מדהימה, אני מרגישה שהרווחתי אותה מחדש", היא מספרת בזמן שברקע נשמעות אנחות בתה כשהמטפלת הקבועה שלה עוזרת לה להחליף בגדים ולהתארגן לפיזיותרפיה.
עומר אדם צילום: בייגל
"אני מעבר לאמא. אני הנהגת, המפיקה, אני בלית ברירה נמצאת במרכז החברה שלה. לפעמים אני נהיית אמא שקופה ששמה לב לכל מה שקורה לה. להיות ולא להיות, אני פשוט מתאדה כדי לא להפריע לה. ואני כל כך שמחה שהיא משתפת אותי, אנחנו ממלאות בכוחות אחת את השנייה וזה מאוד נדיר".
ובכל זאת, מצבה של נוי ללא ספק עיצב את משפחתך מחדש.
"תראי, כולנו בחרנו בחיים. הקושי לא מכתיב לנו את החיים, אלא אנו מנתבים את הקושי. כולנו קיבלנו פרופורציות חדשות על החיים. אנחנו חיים את ההווה, אין ברירה אחרת. ברגע שנוי הפסיקה עם ה'אוּף', היה שינוי. הגענו לאיזון בין המציאות והחלום. יש מצב, יש עובדות, ואנו מתקדמים קדימה. נוי היא סיעודית במאה אחוז. צריך אפילו להביא לה כוס מים. אני לא מעיזה להשאיר אותה לבד בבית. מה יקרה אם חלילה תפרוץ שריפה או שיפרוץ גנב? היא תהיה חסרת אונים לחלוטין".
נוי דיברה עלייך הרבה, אבל איפה אביה בכל הסיפור הזה?
"כל אחד מתמודד עם מה שיכול. כל אחד מביא לסיפור הזה את מה שהוא מביא. יותר לא ארחיב".
מה לגבי שני אחיה של נוי, אין מצידם תרעומת על כך שרוב מאמצייך מרוכזים בה?
"אולי בהתחלה הייתה קצת התמרמרות, בשנים הראשונות כשהיו יותר צעירים. אך הם למדו להשלים עם המצב. מצבה של נוי נהייה חלק מהחיים שלנו. יכול להיות שיש מרמור, אך יש גם מציאות".
כיצד מתנהלת אופרציה של אדם בכיסא גלגלים?
"בצורה שונה. כשאדם לא יכול לשלוט בסוגרים, כשהוא סיעודי בהכל, כשהפעולה הכי קטנה מצריכה עזרה, אז פה אנחנו נכנסים לתמונה. כשאנחנו יוצאים למקום כלשהו, אנו בודקים אם יש מדרגות, ואם יש, אז מוודאים שיהיה מישהו שיוכל להרים אותה. אנחנו בשלב מסוים למדנו לקבל עזרה, ללא תנאים, ללא צורך מיידי להחזיר. ואנשים שמחים לעזור".
מה לגבי עיריית רחובות? הם לא מנסים לעזור במשהו?
"כבר חמש שנים העירייה עושה מעלית בבית ספרה. היא סיימת עכשיו כיתה י"ב ורק עכשיו נגמרות ההכנות לעשיית המעלית. חמש שנים הם הבטיחו לי ולא יצא מזה כלום. העיר רחובות בכללי מאוד לא מונגשת לנכים. באולם מופת, למשל, אין נגישות, אין מעלית לאולם האירועים. חצי נחמה שהעירייה כן נתנה לנו לערוך מופע התרמה בספורטק שעתיד להתקיים ב-18 במאי".
המופע, שמארגנים גילי צברי, עמותת "קו לחיים" ועיריית רחובות, יכלול זמרים מהשורה הראשונה ובראשם עומר אדם, בוגר "כוכב נולד". כל ההכנסות מיועדות לצורך הטיפול בגרמניה שעשוי לגרום לנוי לבצע את מה שמבחינת כמעט כולנו נחשב מובן מאליו – לקום על הרגליים וללכת.
לתרומות לנוי ניתן לפנות לעמותת "קו לחיים", או לתרום ישירות לחשבון מספר 479440, סניף 532, בנק הפועלים.
מופע ההתרמה יתקיים מחר (ד', 18.5) בשעה 19:00 בספורטק ברחובות. מחיר כרטיס במכירה מוקדמת 50 שקלים, במכירה במקום 60 שקלים. להזמנת כרטיסים מראש: מור – 050-9035599
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם