"על סיפון האקסודוס אמא אמרה: 'הכל יהיה בסדר, אנחנו ננצח'"
סימה אורן, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים וולפסון, תפרוש בקרוב לגמלאות אחרי 21 שנים בתפקיד. בראיון מיוחד היא נזכרת בחוויותיה כילדה על אניית המעפילים אקסודוס, ומספרת על פרויקט הדגל שלה - מרכז לטיפול אקוטי בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, היחיד מסוגו בארץ
סימה אורן צילום: רביטל פרקר
אביה של סימה, הירש אייזנברג, לא פקפק לרגע כי עליו להוביל את משפחתו לארץ ישראל. "משפחות עולים התפצלו וחלקם ויתרו על רעיון העלייה והגיעו לארצות הברית. ההורים שלי התעקשו לעלות לארץ. למרות ששני האחים של אבא שלי כבר היו באמריקה, כשניתנה לו הבחירה בין ישראל לארצות הברית, הוא בחר בישראל", היא אומרת.
אורן נמצאת על סף פרישה לגמלאות מתפקידה כמנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים וולפסון בחולון. אישה מרשימה שהתברכה בתווי פנים המשווים לה חן ואצילות. אישה שהצליחה, למרות תנאי צנע ומחסור, לפלס דרכה במקצוע בו היא רואה שליחות ולקצור הישגים לא מבוטלים במהלך שנות הקריירה שלה.
היא נולדה ב-1944 בברית המועצות לשעבר, במגניטוגורסק שבהרי מוראל. הוריה הצליחו לברוח ממחנות הריכוז בפולין עם אחיה הבכור בן השש, מנדל, וב-1943 חצו את נהר הוויסלה והגיעו לברית המועצות דאז.
"אחי אזרח פולני ואני אזרחית ברית המועצות לשעבר. המשפחות של הורי נרצחו בשואה ועד היום אחי מסרב לקנות תוצרת גרמנית. כף רגלו לא דרכה על אדמת גרמניה", היא מספרת.
כשעלתה לארץ, התרחבה המשפחה ואורן בורכה באחים תאומים – יחזקאל וזלמן, הצעירים ממנה בשש שנים. אורן מתקשה באופן די טבעי להיזכר בקורותיה בשלבים כה מוקדמים של חייה, אך יש תמונות מסוימות שלדבריה, אפילו בגיל שלוש קשה לשכוח. היא מתארת כיצד חיה משפחתה בתנאי עוני ורעב, עד כדי כך שהיא עצמה נאלצה לינוק מחלב אמה עד גיל שנתיים, בשל המחסור במזון. "חיינו בעוני, אבל תמיד נשארנו אופטימיים", היא אומרת.
המון בלגן ורעש
ב-11 ביולי 1947 עלו אורן ומשפחתה על סיפון ה"אקסודוס", שהפליגה מנמל סֵט הסמוך למרסיי אל חופי ישראל. על האונייה שהו 4,554 נפשות, מהם שמונה חברי תנועת "ההגנה", בני נוער ומשפחות חברי תנועות חלוציות אחרות, והיתר - ניצולי שואה שהצטופפו בבטן האנייה המיועדת לכאלף נוסעים בלבד. הנוסעים נאלצו לחלוק דרגש אחד לכל חמישה אנשים והתקיימו משימורים וממזון עבש.
חיילים בריטנים מורידים פליטים מהאקסודוס צילום ארכיון: אי-פי
אורן מלקטת מזיכרונה רשמים ברורים: "אני לא זוכרת את הדרך במשאית מברית המועצות למרסיי כדי לעלות על האוניה, אבל אני זוכרת תמונות בודדות. את אמא שלי יושבת ומוציאה ג'וקים ורמשים קטנים מקרקרים שנתנו לנו. בזיכרון אחר אנחנו ישנים מאוד צפופים, כמו בקר, בבטן האונייה. בישלו שם מן סוג של אטריות שהפכו למסה של בצק וזה מה שאכלנו".
האנייה בוצרה על ידי כוחות "ההגנה", צעירים בני 16-18, שנערכו לניסיונות טיפוס אפשריים של החיילים הבריטים, והיא גודרה בחוטי תיל וצוידה בזרנוקי מים ושמן להתזה על פולשים. מצבורים של קופסאות שימורים ויתדות ברזל היוו כלי נשק לעת מצור, ולא רחק היום בו נאלצו הנוסעים להשתמש בהם.
ב-18 ביולי 1947, בשעה 2:30 לפנות בוקר, נגחו משחתות בריטיות ב"אקסודוס" שכבר הגיעה למרחק של כארבעים קילומטרים מחוף עזה. חמישים חיילים בריטיים פלשו לאנייה, בעודם יורים פצצות עשן ורימוני גז מדמיע.
"אני לא זוכרת את הניגוח באנייה שלנו, אחי המבוגר ממני בשש שנים היה אז בן תשע והוא זוכר היטב. בזיכרוני יש המון בלגן ורעש על האנייה, ואנחנו זורקים קופסאות שימורים על החיילים הבריטים", היא משחזרת, "זו הייתה התחמושת שלנו. אמי מנסה להרגיע ואומרת 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אנחנו ננצח'. אבל כולם היו מבוהלים כי היינו בטוחים שאנו עומדים לטבוע".
המאבק הקשה
גבה מחיר כבד. הקצין הראשון, ביל ברנשטיין, ושלושה מעפילים נהרגו, ועל הסיפון נותרו עשרות פצועים. יוסי הראל, מפקד האנייה, הורה על כניעה, וה"אקסודוס" הפליגה לנמל חיפה. שם, כשהם במרחק פסיעה מהארץ המובטחת, הועברו המעפילים בכוח לשלוש אניות גירוש.
אורן ומשפחתה הועלו על האנייה "טרנסילבניה" ושלוש האניות שטו חזרה לכיוון דרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את הנוסעים מהאוניות לאדמת צרפת נכשל, כאשר ממשלת צרפת סירבה לבקשת הבריטים להורידם בכוח לתחום שלטונה. המעפילים התבצרו באוניות מספר שבועות תוך שהם מקיימים חיי חברה ותרבות ענפים בסיוע חברי ההגנה ונציגים מישראל שהסתננו לאניות.
"העבירו אותנו לאניות משא של בהמות, עשויות מפלדה", היא אומרת, "היה שם מאוד קר או מאוד חם, לוהט, אי אפשר היה לשבת בשום מקום. היו לנו רשתות כדי שאנשים לא יקפצו לים וינסו להגיע בשחייה לחוף הים. אחי זוכר שהחברים מ'ההגנה' העלו את הילדים היותר גדולים לסיפון ולימדו אותם עברית, וכך הוא למד את המילים הראשונות בעברית. אני זוכרת שכשעגנו שם בנמל, הרבה אנשים כבר חלו בגלל התנאים הסניטרים הקשים והמחסור במזון, והורידו אותם לחוף לקבלת טיפול רפואי".
אוניות הגירוש הפליגו לנמל המבורג בגרמניה ובתחילת חודש ספטמבר אולצו נוסעיהן לרדת בכוח ושוכנו במחנות עקורים בצפון גרמניה.
את זוכרת את תחושת הורייך, לאחר שברחו מתופת המלחמה, כשהובלתם למחנות מעצר בגרמניה?
"קשה לי לזכור איך המבוגרים קיבלו את זה. אני זוכרת רק תמונות בודדות מהלאגר שהיינו בו במשך שנה – שלג וקור. הבזקים. אין לי חוויות משם".
העדיפו את יפו על הרצליה פיתוח
רק ב-1948, חודשים ארוכים לאחר שיצאו לדרך, הצליחו אורן ומשפחתה לעלות לארץ, באמצעות ניירות מזויפים. היא מנופפת בגאווה בצילום של תעודת ההעפלה שהוענקה לאמה, תעודה מספר 2580 שניתנה לה בשנת 1947 במחנה הגירוש בפפנדורף, בו שהתה המשפחה.
סימה אורן בילדותה עם אחיה והוריה צילום: מהאלבום המשפחתי
התעודה מנוסחת במילים אלו: "בעל התעודה מספר 2580 הינו מעפיל מיציאת אירופה תש"ז שהוחזר בכח לגרמניה מנמל חיפה ונמצא בגירוש בדרך חזרה לארץ ישראל".
המשפחה התגוררה כמה חודשים באוהלים במעברת עולים ברעננה. כשהציעו להוריה לבחור בין מגורים ביפו למגורים בהרצליה פיתוח, בחרו ביפו על מנת להקים לול, מקור פרנסתם במשך כל חייהם. "אבא בא ממשפחת סוחרים מאוד גדולה בעיירה, והוא גם עסק בזה במחנות. תמיד היה מאכער כזה וידע להסתדר", מחייכת אורן.
אורן זוכרת עצמה כילדה אופטימית שמיהרה להתיידד עם הילדה הנוספת היחידה שהתגוררה ברחוב ועימה היא שומרת על קשרי ידידות עד היום. "תמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה והיה חשוב לי לעזור לכולם. למרות הקושי והצנע והתנאים האיומים, שמרתי על שמחת החיים".
משפחתה של אורן חיה בבית מלא מפה לפה. "נכנסנו לבית שהיה רכוש נטוש של ערבים ביפו, וגרנו עם משפחות עולים אחרות. בזמנו שיכנו משפחות של עולים באותו בית עד שאנשים הסתדרו. אנחנו נשארנו שם עד 1983. אחרי שהתחתנתי חזרתי לגור באותו הבית כדי להתקרב לאמי שגרה בשכונה הזו. הבית ביפו הוא בית נעוריי ושם בעלי ואני גידלנו את שלושת הילדים שלנו, עד שעברנו לגבעתיים, שם אני גרה עד היום".
הבייבי שלה: "חדר ארבע"
אורן נחשבת לאדם הדואג לזולת ושמח לסייע, תכונות שהובילו אותה לעסוק בעבודה סוציאלית. היא מוערכת כחברת צוות ותיקה בבית החולים וולפסון בחולון, ולמעשה נחשבת לאחת ממקימי בית החולים בכלל והאגף בפרט. "עבדתי בבית חולים 'דונולו' משנת 1974. ב-1980 התאחדו שלושת בתי החולים צאלון, דונולו א' ודונולו ב', ששכנו ברדיוס של קילומטרים ספורים זה מזה, לבית חולים אחד – וולפסון".
בית החולים וולפסון צילום: אריק סולטן
אורן למדה במכון להכשרת עובדים סוציאליים באוניברסיטת בר אילן, ועל מנת לקבל אקדמיזציה סיימה לימודי הסבה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך סיימה לימודי תואר שני במינהל ובמדיניות ציבורית.
היא מנהלת השירות הסוציאלי בוולפסון מאז פרישתה של המנהלת הקודמת, בשנת 1990. אורן בנתה את השירות, שהיה אז בחיתוליו, והרחיבה את פעילותו מחמישה עובדים ל-17, בעודה מעודדת את העובדים הסוציאליים במחלקתה להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים על מנת לרכוש ידע וליישמו בבית החולים.
אחד הפרויקטים המסבים לה גאווה רבה, עליו היא אמונה, הוא "חדר ארבע" – מרכז לטיפול אקוטי בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, היחיד מסוגו בארץ, הפועל בשיתוף פעולה עם המכון לרפואה משפטית, משטרת ישראל, המחלקה הסוציאלית ומחלקת הנשים בבית החולים בראשות פרופ' אברהם גולן, המשמש כמנהל הרפואי של "חדר ארבע". המרכז מספק גם תנאים סניטרים נאותים ומוצרי היגיינה לשירות הנתקפות שחוו טראומה כה קשה.
"המרכז הזה פועל כבר כמעט 11 שנים. בשנתיים הראשונות עבדנו ממש בהתנדבות כי לא היה לנו תקציב. הגענו לכאן למשמרות ללא תשלום ונדרש מהעובדים הסוציאליים לתת מזמנם על מנת להרים את הפרויקט הזה והם נענו לאתגר", מספרת אורן, "לאחר שנתיים משרד הבריאות הכיר בפרויקט ו'חדר ארבע' תוקצב על ידי משרד האוצר. למרות זאת אין לנו מספיק תקציב למה שהייתי רוצה ואני מקבלת המון עזרה מתרומות ובעזרת אגודת ידידי בית החולים. עד היום היו לנו למעלה מ-2,400 מטופלים ומטופלות ב'חדר ארבע', מכל קצות הארץ, כי רק כאן הם יכולים לקבל את מכלול השירותים להם הם זקוקים בשעה קשה כזו".
ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהל בית החולים בשש השנים האחרונות, מברך על הפרויקט ועל פועלה של אורן. "סימה היא עובדת מקצועית, מסורה ומנוסה מאוד. הפרויקט הזה התנהל בהתחלה ממש כסוג של התנדבות ונדרשו מהעובדים נכונות ושיתוף פעולה. הם לא היססו להירתם למשימה".
אנחנו פה כדי לשרת
על אף מעמדה הבכיר, סימה היא עובדת סוציאלית מן השורה, שעבדה עד לאחרונה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים ועושה ארבע כוננויות בחודש.
סימה אורן ואחיה מנדל בילדותם צילום: מהאלבום המשפחתי
אני מניחה שיצא לך לפגוש ולטפל בניצולי שואה רבים, הרגשת חיבור מיוחד שגרם לך לטרוח עבורם קצת מעבר לנדרש?
אורן משתתקת לרגע ובעודה נזכרת במשפחתה - ההורים ששרדו ונפטרו זה מכבר ובני משפחתם שנספו בשואה - מתמלאות עיניה דמעות. "לא", היא עונה בנחרצות, "אני לא חושבת שאני צריכה לעשות יותר ממה שאני עושה למען אחרים. זכותו של כל אדם לקבל את מירב הטיפול שהוא יכול, וזה גם מה שאני מעבירה לצוות שלי. ברור שזה מחזיר אותי אחורה, להורים".
אורן הנרגשת מספרת כי לאחר שעזבה את יפו, החלה אמה להתנדב בארגון יע"ל בבית החולים. "אמא שלי התנדבה פה כמעט 20 שנה כדי שתוכל להיות בקרבתי ביומיום". לאחרונה גויס בית החולים לפרויקט ארצי חדש לטיפול מקיף בניצולי שואה, המתוקצב דרך הארגון להשבת רכוש הנספים, במסגרתו נהנים ניצולי שואה המתאשפזים בבית החולים מליווי ותמיכה נפשית, תוך ראייה רחבה של צרכיהם, הן במהלך האשפוז והן בעת שחרור מסודר חזרה לקהילה.
"קיבלתי שלושת רבעי משרה למטרה הזו", היא מספרת, "אנחנו עוברים על רשימות כל מחלקות האשפוז ונותנים לניצולי השואה המאושפזים בבית החולים את השירות ברמה הגבוהה ביותר". היא רואה בתודעת שירות האוכלוסייה ערך עליון. "בית החולים הזה לא תמיד קיבל רוח גבית ממשרד הבריאות ואני כל הזמן שידרתי לצוות שלי – 'זה מה שיש ועם זה אנחנו צריכים לנצח'. הלקוח שלנו קודם לכל ואנו פה על מנת לשרת אותו".
בחודשיים הקרובים עתידה אורן לפרוש לגמלאות, אך היא אינה שוקדת על שמריה וכבר בוחנת את האפשרויות לתרום לקהילה גם בשנות הפנסיה. "אני מתנדבת בוויצ"ו בשלוש השנים האחרונות, אני עובדת בחנות שלהם פעם בשבוע. יש לי חברה שעובדת ב'עמך' ויצרתי איתה קשר, אני רוצה לראות מה אני יכולה לעשות יחד איתה שם. אם זה בשכר או בהתנדבות, זה הכיוון שלי. וכמובן לעזור יותר עם הנכדים".
לאורן שלושה ילדים וחמישה נכדים. אחת למספר שנים נערך כנס למעפילי אקסודוס שנותרו בחיים, על מנת לשמר את הזיכרונות ולקדש את הנופלים בקרב על האונייה. לכנס האחרון שנערך באוהל שם בתל אביב הגיעה אורן עם נכדתה הבכורה, כיום חיילת בצה"ל.
"אנשים מביאים את הילדים והנכדים שלהם כדי שיראו. לאחרונה נפטר קברניט האנייה, יוסי הראל, ובכנס האחרון בו הספיק להשתתף הוא עלה לבמה ישוב על כסא גלגלים. אני גאה שעליתי על האקסודוס, באמת גאה. זו ההיסטוריה של ישראל, ואני בלבי פטריוטית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם