ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

התקווה והאכזבה: רשמים מסיור בשכונת התקווה

יונתן אסתרקין דווקא התרגש לצאת לסיור הלימודי בשכונת התקווה שמארגנות ילידות המקום. הוא חזר ממנו, איך לומר, קצת פחות נלהב

הפיתוי
"יהיה לך מצחיק ומעניין", שיקרה העורכת במצח נחושה, "בדיוק בשבילך", החרתה אחריה הסגנית, "סיור לימודי בשכונת התקווה, מה יכול להיות רע?"  ואני הקטון, שאמי ומשפחתה במקור משכונת התקווה, חשבתי שבאמת יהיה מעניין והולם ללכת ללמוד קצת על השכונה.

זאת במסגרת פרויקט מיוחד ביוזמת יערה שרעבי ועדי ינון, פעילות חברתיות ותושבות השכונה, פרויקט שהתחיל כעניין התנדבותי לחלוטין ושכרגע הן מנסות לשווק אותו מעט כדי שיוכל לממן את עצמו. שנאמר, אז חשבתי.

ההתחלה
חם היה בשכונת התקווה ביום הסיור שאליו הוזמנתי. אחרי מספר סיבובים סביב מתנ"ס בית דני נתגלה השלט הקטן שהוחבא בנבזות מאחורי דלת פתוחה שמבשר שהסיור מתחיל בקומה השנייה של המתנ"ס.

בשארית כוחותיי טיפסתי במדרגות רק כדי לשמוע את המילים "ועכשיו, אחרי שישבנו ונחנו במזגן, נתחיל להסתובב", נאמרות מפי המדריכות עם כניסתי. זה הכול כי אני חצי אשכנזי. תדלקתי בכמה כוסות מים ונגררתי חזרה אל השמש.

"המטרה שלנו", אומרת יערה בדרכנו אל האתר הראשון הפותח את הסיור, "היא לתת לאנשים לראות מה מסתתר בין סמטאות השכונה". "שודד עם סכין?"  אני שואל. "לא", היא מתרגזת, "זו בדיוק דוגמה לדימוי השלילי שבו אנחנו נאבקות.

"אנחנו רוצות לאפשר למשתתפים בסיור לחוות את השכונה בצורה אחרת מהדימוי המוכר שלה, שהוא בדרך כלל שלילי. אני נתקלת בזה הרבה פעמים כשאני יוצאת מהשכונה". "נותנים לך לצאת? בלי להפקיד ערבות?" אני עושה עוד ניסיון להתבדח.

"לפעמים זה קשה עם כל רימוני היד והרובים אבל משתדלים", היא מחייכת. המטרה אכן נאצלת וחשובה, אבל אם להיות רגע רציני, הבעיה העיקרית בסיור הזה היא בדיוק זאת. ההתעלמות הגורפת מכל אותם דימויים לא מחמיאים, מכל שביב של מחלוקת או אמירה פוליטית, דתית, גזעית או חברתית, ועם זאת לא ניכרת השקעה יתרה בסיפורים קטנים ומשעשעים שיתבלו את האתרים באיזו אווירה אחרת. וגם האתרים עצמם - לא מעידים על בחירות מיוחדות יתר על המידה.

בתי הכנסת
האתר הראשון בסיור היה שלושת בתי הכנסת שברחוב עבאס בשכונה. על רקע ההומלס השיכור שנמנם באדישות בצל בית הכנסת וכנראה לא שמע על הסיור שאמור לתת לשכונה דימוי חדש והתעקש מצדו על הדימוי הישן שלה, הסבירה יערה שבשכונה כ-70 בתי כנסת מעדות שונות, אבל רק אחד מהם אשכנזי.

משם היא עוברת להיסטוריה של השכונה שהוקמה בשנת 1936 על ידי ועד עובדי עיריית תל אביב, רובם ממוצא תימני שביקשו לבנות בתים צמודי קרקע באזור צפוף פחות ממרכז העיר וקנו שטחים

מתושבי הכפר הערבי סלמה הסמוך (היום כפר שלם).

אבל מכיוון שהשכונה נוצרה מיוזמה מקומית וללא תכנון של ממש, היא בנויה עד היום בצורה בלתי מאורגנת וצפופה. עיריית תל אביב מצדה, בשל התנגדות הבריטים ליוזמה, סירבה להעניק שירותים לשכונת התקווה עד קום המדינה. כל זה עשוי להיות מעניין, אבל לא עולה על הקשה מהירה בויקיפדיה.

אז מה הועילו חכמים בתקנתם? מה מוסיפות המדריכות החביבות לידיעתנו? למרבה הצער, לא הרבה. עוברים לאתר הבא.

המאפייה
מאפייה בוכרית בפאתי השוק היא התחנה הבאה. הבנות מסבירות שיש המון מאפיות בשוק, וזו הבוכרית היא דווקא לא מהוותיקות. אז למה דווקא זו נבחרה? לא ברור. אני מנסה להימנע מהחרדות המתעוררות מלצפות בחבורת יהודים נדחקת אל עבר תנור גדול, ומקשיב להסברי העובד המקומי על סוגי המאפים השונים, ואז כולם יוצאים החוצה להתעלף סופית.

רק מה, לכולם יש עכשיו פיתות בוכריות טריות. מהלך חכם מצד הבנות, שיודעות שישראלי שחם לו ומשעמם לו תמיד מגיב טוב יותר עם פיתה חינמית ביד. אבל שוב, למה דווקא המאפייה הזו? מה מיוחד בה? מה היא מייצגת, מסמלת, אומרת? משהו? כלום. העיקר שיש פיתות. מתברר, אגב, שיש שני סוגים של פיתות בוכריות. דקות ועבות. החיים כבר לא ייראו לעולם אותו דבר. ממשיכים.  

תגובות הציבור
תוך כדי הגסיסה הממושכת הקרויה טיול באוויר הפתוח של שכונת התקווה ב-40 מעלות בצל (אם היה צל), ניסיתי לראיין את אחיי למסע הכומתה למה בעצם עשו זאת לעצמם.

הראשונה הייתה מירב, אזרחית מן השורה שאמרה: "יש לי פשוט חיבה לשכונה". היא גרה קרוב, הולכת להצגות אצל יורם לוינשטיין ועושה קניות בשוק התקווה. "היה לי נחמד לשמוע קצת פרטים על השכונה מעבר למה שרואים ככה ביוםיום. חוץ מזה, לא ידעתי שיהיה כל כך חם".

אני נוטש את מירב הנמסה לאטה לשלולית קטנה של אופטימיות וניגש לאייל. אייל הוא דווקא איש מקצוע. מדריך ומארגן של מסלולי טיול שונים ומגיע מסיבות מקצועיות - לראות אם יש פה פוטנציאל. עד כה הוא מאוכזב. "הרעיון יפה וראוי", הוא אומר, "אבל הן היו צריכות לעשות עבודת מחקר יותר רצינית ולהביא יותר דברים שאנשים לא יודעים. זה מאוד שטחי עד כה".

רציתי להמשיך לשוחח עם אייל, אבל הוא בדיוק זיהה איזה חוסר דיוק בדבריה של אחת המדריכות וזינק לתקן אותה, שאספלט בכבישי השכונה שמו לא בשנות ה-50 אלא בשנות ה-70. לפני זה היה הכול עפר ורק חול וחול בחולות. אני מצדי ניסיתי להיזכר איך קוראים לי.

הצריף
בתחנה הבאה, צריף עץ ישן ומתפורר, פתחה יערה והצהירה שאין שם שום דבר מיוחד. שזו תמיד פתיחה טובה. למה אנחנו פה? שוב, סתם. אחר כך היא סיפרה שבצריפים מהסוג הזה גרו תושביה הראשונים של השכונה ושהיה להם חם, אז הם בילו ברחובות וחיו עם דלתות וחלונות פתוחים כל הזמן.

אבל היא לא יודעת למעשה כמה זמן קיים הצריף הזה או מי גר בו ולמה הוא עוד עומד על תלו. מה שהיא כן יודעת זה שתושבי שכונת התקווה מעולם לא הפסיקו לחלום. אולי הם חלמו שזה ייגמר כבר.

בכל מקרה הם לא הפסיקו לחלום, ובין החולמים היה גם דודו בוסי. איך בדיוק קשור הדודו בוסי לסיפור ילדים? לא ברור. אבל הוא גר בתקווה איזה יום ורבע (נטש בגיל שמונה הסלב ומאז מתפרנס מלהתחזות לתקוואי ותיק), וגם הוא לא חדל מלחלום (כנראה על ברז שיוצא ממנו עראק).

המורשת
במרכזו של האתר הבא - גינת התקווה - אנחנו עומדים על הקו שבו, לדברי המדריכות, עבר קו החזית שבין כפר סלמה הערבי לבין השכונה במהלך מלחמת תש"ח וקודם לה. הן מספרות סיפור צבעוני דווקא על איך לוחמי ההגנה, בשל מחסור בכוח אדם, השתמשו בכלבים כשומרים וזקיפים בין עצי הפרדס שהפרידו את השכונה מהכפר.

אבל שוב, אם בהיסטוריה עסקינן, שמא נשמע בדל משהו על המלחמה? מהלכיה? סיבותיה? ייחודה של חזית עירונית כמו בתקווה? כלום. כמו בגן חובה - שומעים על ערבים רעים ויהודים גיבורים, וממשיכים לתחנה האחרונה. גולת הכותרת. ביתה של עפרה חזה.

עפרה
הבית שבו גדלה עפרה חזה הוא בית קטן ולא מרשים עם שלט קטן ולא מרשים, לצד מספר דווקא כן מרשים של גללי כלבים גדולים (או סוסים קטנים) שהתעקשו לעשות דווקא שם ולהנעים לכולנו את ניחוח ההמתנה.

הבנות מספרות על ילדותה של חזה בשכונה, איך ידעה כבר מגיל צעיר שהיא כוכבת, איך למעשה קראו לה במקור בת שבע יען כי הייתה השביעית, ואיך פגשה את "איש העסקים" דורון אשכנזי, "חלתה לפתע" במחלת האיידס ונפטרה במהירות.

גם כאן היה משעשע להיזכר ביריבות עם ירדנה ארזי ובחולצה הצהובה באירוויזיון אבל אולי משהו נוסף? אולי עוד אמנים שיצאו מהתקווה? אולי משהו על ההבדל בין לבוא משכונת התקווה לבין לבוא, נניח, מקיבוץ אלומות כשאתה הולך לעשות לעצמך שם בשוק הבידור של ישראל בשנותיה הראשונות?

אולי משהו על המהפך שחל בתחום? אולי חזה תרמה לו? בקיצור, כל הסיור למרבה הצער מרגיש כמו משהו שחיפשו בויקיפדיה עוד באותו הבוקר. חבל. או ששכונת התקווה לא מעניינת ואין מה לראות בה, ואז תניחו לנו. יש עוד מקומות שאין מה לחפש בהם. פתח תקווה לדוגמה. או שהיא כן מעניינת, ואז מגיע לה טיפול מעמיק יותר. ואם אפשר אז ממוזג.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...