ראשי » מקומי » אחת העםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

כשמאלנית, הופתעתי מה"יש!" שנפלט לי כשהרגו את בן לאדן

בסוף הטובים ניצחו את הרעים, כמו במערבון עם קלינט איסטווד, כמו שאמריקנים אוהבים את הסוף ההוליוודי שלהם. חוק, משפט בינלאומי, זכויות העציר? תעשו להם טובה

"אחרי מי אנחנו מחפשים? אוסמה בן לאדן, אחד מ-52 ילדים. אפילו פרויד היה אומר עליו 'יש לו אישיוז'. איך הוא נראה בלי הזקן? כמו הווארד סטרן? כמו ברברה סטרייסנד? אני לא יודע. אבל אני יודע את זה: בן לאדן הוא ערבי בגובה 1.98 על דיאליזה. אז למה, לעזאזל, כל כך קשה למצוא אותו? פשוט תחפשו מישהו שקצת קשור מדי למזוודה שלו..."
(רובין ויליאמס, הופעה חיה בברודווי, 2002)

"היטלר סיים את חייו במחבוא. איזה כיף. והוא היה צמחוני וצייר, אז זה בטח היה משהו כמו 'אני לא מצליח לצייר את העצים המזוינים, אחחח, לעזאזל, אני אהרוג את כל העולם!' הוא היה רוצח המונים בנזונה מטורף, והיו עוד רוצחי המונים שאיכשהו יצאו מזה חלק: סטאלין, רצח מיליונים, מת במיטתו - ממש עבודה טובה.

פול פוט רצח 1.7 מיליון קמבודים, ומת במעצר בית בגיל 72. כל הכבוד. והסיבה שהם יצאו מזה חלק הייתה שהם רצחו את בני העם שלהם - דבר שאנחנו מתייחסים אליו כמו 'אה, תסתדרו בעצמכם. אנחנו מנסים לעשות את זה כבר שנים!' מסקנה - תהרגו רק את בני עמכם. היטלר רצח את השכנים, הטיפש... בתוך כמה שנים ברור שלא נוכל יותר לעבור על זה בשתיקה, נכון? פול פוט רצח 1.7 מיליון בני אדם. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה.

"אנחנו יודעים שאם אתה הורג מישהו, זה רצח. אתה הולך לכלא. אתה הורג עשרה אנשים - מטגנים אותך על הכיסא החשמלי. 20 אנשים - לוקחים אותך לבית חולים ומסתכלים עליך דרך אשנב קטן למשך שארית חייך. אבל עם מספרים גדולים יותר אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד. מישהו רוצח 100 אלף אנשים, ואנחנו כמעט אומרים 'כל הכבוד! וואו, 100 אלף איש? אתה בטח קם מאוד מוקדם בבוקר. אני לא מספיק אפילו להגיע למכון כושר! היומן שלך בטח נראה ככה: לקום בבוקר, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, ארוחת צהריים, מוות, מוות, מוות, מוות, שעת תה, מוות, מוות, מוות, מוות, מקלחת זריזה...'

"אז אני מניח שאנחנו שמחים שפול פוט היה במעצר בית. לפחות יודעים איפה הוא - כל מה שצריך לעשות זה פשוט לא להיכנס לבית! אגב, פול פוט היה מורה להיסטוריה, והיטלר היה צמחוני וצייר. מה שאומר שרוצחי המונים באים מאיפה שהכי פחות מצפים להם".
(אדי איזרד, Dress to Kill, הופעה חיה, 1999)

כן, אוסמה בן לאדן מת. כך אמר ברק אובמה, ועשרות אלפי אמריקנים חוגגים יצאו לרחובות במה שנראה כמו האופוריה הגדולה ביותר מאז הסופרבול. לעזאזל, הפעם האחרונה שישראלים יצאו באופן ספונטני לחגוג ברחוב הייתה בבחירות 1999, כשאהוד ברק ניצח - וכולנו יודעים איך זה נגמר. קשה למצוא ישראלי שלא מוריד לעצמו כאפה כשהוא נזכר בבחירות ההן. אלוהים, כמה מיואשים היינו בתום הקדנציה הראשונה של נתניהו, מיואשים עד כדי שנאכל בתיאבון את גיבוב היחצנים ששמו אהוד ברק. לפחות הפעם הסיכוי שלו נראה אפסי.

מצד שני, גם נתניהו נראה גמור סופית באותן בחירות, כשהודיע על הפרישה מהמרוץ - עומד מיוזע לצדה של שרה, זלזל קרחתו מידלדל בעצב. כל כך הרבה אנשים, רבים מהם ליכודניקים מיום לידתם, קיוו שזהו. תם הפרק הזה בתולדות המפלגה והמדינה. והופה - הוא צץ שוב, מחייך כל הדרך אל הכיסא שממנו הוא משחיל לכולנו את החאזוק. לא, גרוע מכך - מרגע שהשיג את מטרתו הוא נוקט מדיניות של הימנעות מוחלטת מעשייה, אימפוטנציה שבחסותה יכולים כל מיני ליברמנים להשחיל לנו את החאזוק במסווה של פטריוטיזם, נאמנות ועמידה איתנה מול העולם.

אבל איפה היינו? אה, באוסמה בן לאדן. תשמעו, בתור שמאלנית אוהבת אדם ומתנגדת לנקמה, הופתעתי מה"יש!" הברברי שברח לי מהפה מול הכותרת הראשית של החדשות באינטרנט. מיד גלשתי ליוטיוב, לצפות כמו עוד מיליונים מסביב לעולם בברק אובמה מבשר ברהיטות לאורך עשר דקות על חיסולו של האיש הכי שנוא בארצות הברית.

ברור שהיה נחמד אם הם היו נכנסים למחבוא שלו, מבקשים ממנו בנימוס להתלוות אליהם ומעמידים אותו לדין. היה מעניין לראות אותו יושב באיזו קפסולה משוריינת לשארית ימיו, מקבל אוכל יצוק בתוך מגשית אלומיניום ויורד מהפסים לאט בתוך ריצוי 3,000 מאסרי העולם שהיו נגזרים עליו. אבל מה לעשות, הרגו אותו ולא ממש מתחשק לי לבכות בגלל זה.

בסופו של דבר יותר מדי רוצחי המונים נפטרו בשיבה טובה, כשבני משפחותיהם מסובים למרגלות מיטתם ומזילים דמעת פרידה נרגשת. סתם בשביל החלחלה - חפשו בוויקיפדיה את הערך "פושעי מלחמה נאצים", ובדקו כמה מתוכם מתו מוות טבעי, בגיל מופלג או ממחלה - מחוץ לכותלי הכלא. וכמה מהם שוחררו כבר בשנות ה-50.

ולא צריך להיסחף עד לנאצים - נסו רגע לחשוב כמה אנשים שביצעו פשעים חמורים כמו אונס, רצח, סחר בסמים או עבירות "צווארון לבן" בקנה מידה עצום שגרמו להרס חייהם של עשרות, מאות או אלפי בני אדם מסתובבים בחוץ, מוגנים על ידי מקורבים, יחצנים, יועצים, שומרים ועורכי דין. האם מישהו מהם באמת היה משנה את דרכיו לו ידע שהוא עלול להיות נידון למוות? שיום אחד עשויה להישמע דפיקה בדלת ומהצד השני יחכה לו קנה של רובה טעון?

האם יקום לבן לאדן יורש? עד כמה הוא יגרום לנו להתגעגע לקודמו? עדיין אין לדעת. דבר אחד ברור: מישל אובמה יכולה להפסיק לחפש דירת חמישה חדרים וסבלים שלא מבקשים טיפ מופקע. גם בשנים הקרובות תתגורר משפחת אובמה בבית הגדול בוושינגטון. אחרי שהודיע על השלמת המשימה שג'ורג' בוש לא הצליח לבצע במשך שמונה שנות כהונה, הדבר היחיד שיוציא את אובמה מהבית הלבן הוא מתקפת חייזרים משולבת.

המשבר הכלכלי, המלחמה באפגניסטן, כלא גואנטנמו, דליפת הנפט - למי אכפת? הטובים ניצחו את הרעים, כמו במערבון עם קלינט איסטווד, כמו הבחורה הביישנית עם המשקפיים שזוכה בחתיך מנבחרת הפוטבול, כמו שאמריקנים אוהבים את הסוף ההוליוודי שלהם. חוק, משפט בינלאומי, זכויות העציר? תעשו להם טובה. כמו שאמר כבר בוב מארלי: I shot the sheriff, But I swear it was in self defense.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אחת העם

נועה אסטרייכר היא עיתונאית, כותבת ואשת אינטרנט. התחילה לכתוב ברשת בשנת 1998 ומאז לא הפסיקה. נולדה בירושלים, מתגוררת בתל אביב, משתדלת לשלם חשבונות בזמן

לכל הכתבות של אחת העם