"שחקן זה כמו להיות זונה": אורן כהן, הכוכב העולה של תיאטרון ב"ש
אורן כהן, מועמד לפרס תגלית השנה מטעם האקדמיה לתיאטרון, חושב ששחקן חייב למכור את עצמו, כל פעם מחדש. כהן - חתיך, כריזמטי, נשוי ואב לתינוק - מלמד בתיכון ומשחק בארבע הצגות בו-זמנית. אחד השחקנים המבטיחים בארץ, שנולד בשדרות וגר בבירת הנגב, הוא בוגר בית הספר למשחק של תיאטרון באר שבע
אורן כהן בהצגה "הרוזן ממונטה כריסטו" צילום: באדיבות תיאטרון באר שבע
בימים אלה משחק כהן, יליד שדרות, בלא פחות מארבע הצגות במקביל ובנוסף, מלמד תיאטרון בבתי הספר בבאר שבע. הוא אינו יודע ממה להתרגש יותר, ממועמדות לפרס התיאטרון לשחקן המבטיח של 2010 על תפקידו כבילי בוביט ב"קן הקוקייה", או מהתינוק שנולד לו לאחרונה. הטקס יתקיים ביום שישי הקרוב בתיאטרון גשר.
כהן, גבה קומה, יפה תואר, עם קסם אישי שובה לב, מבט חודרני וגאוות יחידה. קשה להתעלם ממנו. כשהיה ילד בשדרות, הוא הרגיש שהתיאטרון קורא לו וחלם תמיד לשחק. תמיד אהב לעשות הצגות, בלט בבית ספרו, שם התנדב לכל הפקה אפשרית. "זה מצחיק, כי אף אחד אחר במשפחה לא משחק. האחים שלי בכלל שוטרים.
"לא שלא ניסיתי לעבוד בעבודות רגילות. עבדתי איזו תקופה ב'בזק און ליין', כמנהל צוות. זה היה כיף, השתמשתי הרבה בכישורים שלי בתור שחקן, לנהל את הצוות. הרבה משחקים, הפתעות, כדי לעורר את הצוות וליצור אווירת יחידה. אבל זה לא הייתי אני. הייתה במצב שחיפשתי מצד אחד יציבות כלכלית, אבל מצד שני, לא יכולתי להשתיק את הלב ואני יודע שמשחק זה מקצוע קשה, תובעני ולא בטוח".
כהן משתייך לדור חדש של שחקנים שצמחו בנגב. לפני שקם בית הספר למשחק בבאר שבע לפני יותר מחמש שנים, מי שרצה לפצוח בקריירה בימתית, היה צריך לנסוע לתל אביב להשתקע שם ולבחור בין ניסן נתיב ובין בית צבי או בתי ספר אחרים למשחק.
"הייתי מוכן נפשית לעזוב את שדרות לטובת תל אביב. רציתי ללמוד משחק ולא הייתה ברירה. הייתי בן 25 ואמרתי לעצמי שזה או עכשיו או אף פעם. שנתיים וחצי הייתי בקבוצת התיאטרון של שחקן הקאמרי רמי דנון בשדרות, אבל רציתי ללמוד. זה בער בי. זה בער בי כשהייתי נער ולא היה בית ספר למשחק באזור. אני זוכר שבגיל 15 או 16 הייתי נוסע לתל אביב, לפעמים בידיעת ההורים ולפעמים לא, בשביל לעשות אודישנים בכל מיני סוכנויות ניצבים, בשביל לזכות באיזה שהוא תפקיד".
פתאום, המסך עולה
"יום אחד מתקשר אליי צביקה הדר ואומר לי שעומדים לפתוח בבאר שבע בית ספר למשחק ושהוא מזמין אותי ליום פתוח. חשבתי, מה כבר יכול להיות פה. אולי חוג, או משהו כזה. כשנכנסתי בשערי בית הספר בפעם הראשונה נשביתי בקסמו. מצד אחד, יש שם אנשים נפלאים, מקצוענים, יש משמעת עבודה, הדרישות גבוהות. מצד שני, האווירה חמה, אנושית, זה מקום שגורם לך להתאהב בו, לתת בו את המיטב שלך.
אורן כהן (משמאל) כזונה ממין זכר ב"חולה המדומה" צילום: כפיר בולוטין, תיאטרון באר שבע
"אני חושב שזה בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממרכז הארץ ואולי בגלל האופי המיוחד שלנו, אנשי הנגב, שהוא הרבה יותר חברותי וחם", אומר אורן. "בבאר שבע קורים דברים. היום ילד או נער, שרוצים לבוא לידי ביטוי בתחום האמנותי, מוצאים מסגרת. יש חוגים לתיאטרון בבאר שבע, ילדים מבקרים בתיאטרון, לומדים דרמה, התיאטרון הפסיק להיות משהו מרוחק, משהו מבוגר וכבד, והפך נגיש לצעירים: הם באים, הם רואים, הם חווים".
לכהן יש רק מילים טובות על האנשים שהוא עובד אתם: מנהל תיאטרון באר שבע שמוליק יפרח, שהכיר כשניהל את בית הספר למשחק, או הבימאי והשחקן רפי ניב, שלימד את כהן וגם לימד משחק וביים בבית צבי ובסטודיו למשחק
של יורם לוינשטיין (ביים בתיאטרון באר שבע את 'עלי כינור').
בעיני כהן, נוצרה בשנים האחרונות אווירה נהדרת בבירת הנגב, של יצירה, של עשייה, אבל גם של שחקנים החשים יחדיו כמשפחה. "לפני כמה שנים, אנשים שמעו על בית הספר למשחק בבאר שבע והרימו גבה. זה בית ספר יפהפה. יש לו משכן נהדר, במקום בו שכן פעם בית העם ששופץ, והוא בעיניי בית הספר למשחק היפה בארץ. היום אנשים בכל הארץ מכבדים את בית הספר ויש לו שם. תראה, הרבה בוגרים משולבים בתיאטרון באר שבע. בהחלט שינוי".
תפקיד הבכורה שלו היה בשנת 2008, בהצגה "קומדיה של טעויות", על פי מחזהו של שייקספיר. אורן גילם בהצגה את דרומיו, אחד התאומים.
תגיד לי, בכל הכנות: הצלחת לישון בלילה שלפני?
"התרגשתי. אני אוהב לאכול, ובאותו יום פשוט לא הייתי מסוגל. פתאום, המסך עולה ואתה תופס את גודל המעמד".
ולא רצית לברוח?
"לא. הבנתי בפני מה אני עומד ורציתי להוכיח את עצמי, להיות כמה שיותר טוב. זאת הזדמנות שניתנה לי. היום השני בו התרגשתי כל כך הרבה, היה ביום החתונה שלי".
קופת החולים כמעבדת תיאטרון
אנשים לא יודעים עד כמה המשחק הוא אינטנסיבי. אתה חי כל הזמן בסערת רגשות.
"אכן כך. אתה חי בפיקים. כשאתה מציג רגש על הבמה, בסופו של דבר, זה בא מתוכך, ולא משנה איזה מתורות המשחק אתה מאמץ לעצמך. אם זה כעס עצום, עצב עמוק, תשוקה עזה, הכל בא לך מבפנים. כשאתה עולה להצגה, אתה מכין את עצמך, מגייס את הרגשות.
אורן כהן בהצגה החולה המדומה צילום: כפיר בולוטין, תיאטרון באר שבע
"כששיחקתי ב'קן הקוקייה', התנדבתי כמה שבועות במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. בהצגה שיחקתי את תפקידו של בחור צעיר, עם נטיות אובדניות. אתה ממש נמצא שם כשאתה עושה את התפקיד. ברגעים שלפני ההצגה, הייתי מדמיין שאני הולך במסדרונות בית החולים. אם הייתה לי הפסקה בטקסט מחוץ לבימה, הייתי נשאר בתפקיד, לא יוצא ממנו.
"קורים גם דברים מצחיקים ולא צפויים. קורה שמתפתים לצחוק ולפעמים, זה מתאים ואתה סוחף את הקהל ולפעמים, זה ממש לא במקום. פעם, ב'קן הקוקייה', בסצינה בה אנחנו משחקים כדורסל, ברח לי הכדור מהיד לכיוון הקהל ואז פשוט ירדתי מהבימה בתפקיד שלי וביקשתי מהקהל שימסור".
ואיך אתה מתנתק מסערת הרגשות כשאתה יורד מהבימה?
"יש כלים, אבל לפעמים קורים דברים. הייתה הצגה בה שיחקתי בחור שמגמגם קשה ומצאתי את עצמי מגמגם בלי כוונה. אתה בהחלט יכול להיכנס עמוק לתוך הרגשות ואתה צריך לדעת איך לצאת, במיוחד בתפקידים מאוד אינטנסיביים".
אתה צופה באנשים? 'לומד אנשים' באוטובוס, למשל?
"אני בהחלט מתבונן באנשים. קופת חולים, למשל, זה מקום שבו אתה פוגש אנשים מעניינים. אני מתבונן בתנועות, בדיבור, לומד דברים. אני בהחלט עורך תצפיות אנושיות. אתה כל הזמן לומד ניואנסים בדיבור, ככה אתה גם קולט אנשים. אתה הולך עם התפקיד עד הסוף, לעומק. כך קרה שלמדתי איטלקית לצורך תפקיד ב'קומדיה של טעויות', זה היה מזורז ותכליתי, אבל למדתי לדבר".
אתה משחק בימים אלה בארבע הצגות בבת אחת.
"כן. 'קן הקוקייה', בה אני משחק את בוביט, תפקיד בזכותו אני אחד המועמדים לתגלית השנה. ב'רוזן ממונטה כריסטו' וב'פיאף', בתפקידים שונים, וב'חולה המדומה'".
הרבה אנשים לא זוכרים, בעל פה, את מספר חשבון הבנק שלהם. איך אתה זוכר את הטקסטים המלאים של ארבעת ההצגות שבהן אתה משחק כרגע?
"אתה מפתח כלים. אני, למשל, מפרק את הטקסט לפעולות שהשחקן עושה, בונה לי את התמונה בתוך הראש. כל אחד מפתח לעצמו את הכלים".
בתפקיד קלאנט בהצגה קומדיה של טעיויות צילום: ירמי רייך, תיאטרון באר שבע
כיליד שדרות, בטח חווית שם נפילת פצמ"רים. קרה שנשמעה אזעקה בזמן הצגה שלך בבאר שבע?
"בוודאי. קרה לנו ב'קומדיה של טעויות'. הייתה אזעקה, הקהל התחיל להתלחש ואנחנו בשלנו עד שנתן דטנר, שהיה מנהל התיאטרון, בא מאחורי הקלעים ואמר לנו מה קורה. אחרת, היינו כל כך מרוכזים שלא היינו שמים לב. הפסקנו את ההצגה, שלחנו את הקהל למקום מבטחים בתוך התיאטרון, אלא שכולם הלכו לאכסדרה, לשתות ולקשקש. תראה, אני חוויתי טילים ואמא שלי ממש נלחצה מזה כשחיינו בשדרות ובגלל זה עברנו לבאר שבע. עכשיו יש כאן טילים, אבל אתה ממשיך לחיות, עם החשש והכל".
יש תפקידים שלא תבצע?
"יהיה לי קשה מאוד לבצע נאצי או מחבל, אבל אולי במקרה כזה אצליח להביא משהו מתוכי, אנסה להיכנס להיגיון שלו, מדוע עשה את מה שעשה. כשאתה משחק, אתה נכנס לפינות האפלות האלה של הרגש, ואתה צריך לדעת לצאת מהן".
תפקיד החלומות?
"ראיתי סרט צרפתי בשם 'הנבואה', על בחור שבא מאשפתות וצומח להיות מנהיג הכלא שבו הוא שוהה. תפקיד מורכב, אינטנסיבי, קסום, זה חלום שיש לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם