העצמאות שלי: מפורסמי הצפון נזכרים ביום העצמאות של ילדותם
אורן נהרי רקד הורה בהדר, אדם זכה לפגוש פנים מול פנים את אילנית. לאון פלדמן מפרגן ל"בילויים", יעקב בורובסקי ל"יצאנו אט". נרי ליבנה מתגעגעת לזיקוקים, מיכל שפירא נזכרת בחגיגות בחו"ל. ריבי טל השיגה סקופ עם אלה וערן צור תופף לצלילי המארש. כולם נזכרים ביום העצמאות הפרטי שלהם, ובוחרים בשיר הכי ישראלי
ימי העצמאות של אז היו מלאים בתחושת אופוריה, אנשים היו הלומי ניצחון והעריצו את הגנרלים. הנה רק לפני שש שנים היה משפט אייכמן, והיום אנחנו מלכי העולם.
בבוקר כמובן הלכתי לבית הספר הריאלי, שם למדתי, ויותר מכל אני זוכר את הגאווה שהייתה לכולנו בלוח הזיכרון המפואר והגדול שיש בו - על כך שבני הטובים ממלאים את שירותם והולכים להגשמה, ולאו דווקא לכיוון הכסף. ככל שמזדקנים, ויש חברים שנהרגים - יום הזיכרון מורגש הרבה יותר. אבל אז לתחושתי יום העצמאות השתלט על 48 שעות, כולל יום הזיכרון. זאת מתוך ידיעה שאנשים הקריבו את חייהם למען קום המדינה, ועכשיו מגיעה השמחה על כך שכל זה לא היה לשווא.
איך שיום הזיכרון יצא - מייד היינו יורדים להדר לטובת מעגלי ההורה, כשיותר מאוחר התקיים הקומזיץ
יום העצמאות שנחרט בזיכרוני, היה זה שזכרתי בדיעבד. די הרבה זמן לא יצא לי לחשוב עליו, אבל כיום ברטרוספקטיבה - מדובר ביום העצמאות של 68'-69'. הייתי בן 14, ומדובר בשנים האחרונות שאפשר לסווג כסוג של עידן תמימות, מאחר ולמעשה הסיקסטיז הישראליים התרחשו בין 67' ל- 73'. כמו כל דבר אחר בישראל, גם העניין הזה נמדד לפי המלחמות - ואותו עידן הסתיים למעשה ב-13:50 ב-6 באוקטובר 73'. שמחות היו כמובן גם אחר כך, אבל הטעם שלהן היה אחר.
השיר הכי ישראלי בעיניי: יש כל כך הרבה שירים שמעלים בי חיוך או משרים בי עצב, רק בגלל שהם מזכירים לי תקופות נשכחות כמו הצבא או ההופעות הראשונות בצמח. אחרי לא מעט התלבטויות החלטתי לבחור בשני שירים שונים, שלדעתי הכי טבעי שרק ישראלים יבינו את המילים, ואת המנטאליות שלהם. האחד הוא "נשל הנחש" של מאיר אריאל, והשני הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך.
"נשל הנחש" יותר בגלל המילים הפיוטיות והנפלאות, שלא לגמרי ברורות - אבל נארגות ביחד ויוצר קסם. אווירה קצת אחרת, סטלנית, ומאוד ישראלית. "מחכים למשיח" הוא שיר יוצא דופן בישראל, שאין כמוהו רבים. בטח לא בתקופה בה יצא. רוק מחאה המביע כעס על נפילת הבורסה ועל מה שקרה למדינה, ומספר על החבר'ה במשרד הכל כך ישראלי, שמחכים שאולי תבוא בשורה. אבל אין בשורה ואין משיח.
בהכללה, השיר הזה דווקא הלהיב אותי בעיקר בגלל המנגינה שלו. חוץ מזה, העובדה שגם אריאל וגם חנוך הגיעו מקיבוץ, במקרה זה ממשמרות, נותנת לבחירה הזאת אקסטרה מבחינתי. הרי מה יותר ישראלי מהקיבוץ. ובכל זאת שניהם לא יצרו שירים בסגנון ה"גבעטרון", או משהו שנהוג לזהות עם הקיבוץ.
אין לי זיכרון היסטרי מאף יום עצמאות, אבל בכל זאת זכורה לי חוויה מרגשת שקרתה כילד עכואי במסגרת במת יום העצמאות. כשאני חושב על הסיטואציה ההיא היום - היא הייתה משמעותית בגלל שמצאתי את עצמי מאחורי הקלעים בחגיגות יום העצמאות, כשהייתי בן 9 בערך, רואה מולי בשר ודם את אילנית.
בניגוד לעולם התקשורת בו אנחנו חיים כיום, בו הכל זמין, אז הדרך היחידה להיות ניזון מהעולם הייתה מקצת טלוויזיה בשחור לבן, ומעיתונים שחלקם יכולנו לקרוא ואת חלקם לא. כשמפגש כזה קורה לך - זה היה נדמה כאילו פתאום סידרו לך "פרייווט" אחד על אחד, עם בורא עולם. התמימות של אז הובילה לרגע מיוחד כזה - אבל ככל שהשנים עוברות, אתה מבין שגם כוכבים הם בני אדם רגילים. בטח כשרואים אותם בתוכניות ריאליטי.
השיר הכי ישראלי בעיניי: שני השירים הכי ישראליים בעיניי, הם "ארץ, ארץ" (אפרופו אילנית) ו"אין לי ארץ אחרת". אם אני מנסה להחליט מהי התמונה הכי ישראלית שיש, כלומר המהות הישראלית, מדובר במה שמשתקף מהשירים הללו.
העובדה שאין מה לעשות והדבר היחיד שילכד אותנו תמיד, מלמטה ומלמעלה, מזרחים ואשכנזים, שמאל וימין ועוד ועוד, הוא הידיעה שלמרות הכל אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו מקום אחר לגור בו, לטוב או לרע. במקרה הזה, מדובר בחתונה קתולית לגמרי.
השאלה הזאת זורקת אותי לימיי כנער בכיתה י', כשעברתי מלהקת הצופים ל"מפגשים ברכס" המיתולוגית, ובעצם טעמתי לראשונה את מה שנהוג לכנות "חג האמנים". את ההפקה עשה שמוליק נויפלד, שעדיין היה עכואי, ונחשב כיום לאחד המפיקים המוזיקליים הגדולים בארץ - שבין השאר גילה את מירי מסיקה, כותב מוזיקה להצגות ועד היום מלמד ב"רימון".
יחד איתי בלהקה היו אנשים כמו גיל ססובר, עומר פרנקל, מירב לוין, שירי נצר - הבת של, ועדי גבאי - הסופרת והתסריטאית. מאחר והתארחנו ב"זהו זה", הכירו אותנו ונחשבנו סטארים קטנים במונחים חיפאיים.
למדתי המון מכל תהליך העבודה בלהקה, מכיוון שלמעשה חוויות האולפן הראשונות, וההיכרות הראשונה עם המיקרופון, קרתה במסגרת הזאת. זה היה כמו להיות חבר בלהקה צבאית. השתתפתי בשתי תוכניות של "מפגשים", מה שכלל חודשים של חזרות והופעות, ואין ספק שחווית ההופעה על הבמה המרכזית של חיפה ביום העצמאות של 86' (במעמד ראש העירייה בזמנו גוראל, מחלקת התרבות בעירייה שליוותה אותנו, וכמובן כל תושבי האזור), הייתה בין הדברים היותר מרגשים שקרו לי בנעוריי, כולל ההתרגשות שלפני העלייה על הבמה ובזמן ההופעה. זה אחד האירועים שאזכור כל חיי.
השיר הכי ישראלי בעיניי: הבחירה מאוד קשה עבורי, בטח כאדם שכל חייו הבוגרים מתעסק במוזיקה ישראלית. בעיקר מהצד האלטרנטיבי שלה. מבחינתי שיר ישראלי לא חייב להיות בעברית, אלא יכול להיות גם באנגלית - כל עוד היוצר הוא מכאן. בסופו של דבר החלטתי לבחור את "באב אל וואד 38א'", של "הבילויים".
זו להקת ישראלית, שאני מאוד אוהב, ובעיניי יש בה משהו מאוד שורשי. לצד המחאה בשיר הזה, ישנו כמובן סמפול משירה המוכר של יפה ירקוני, ויחד עם זאת הוא גם מתכתב עם "סע לאט" של אריק איינשטיין, וההווי של השירים הישראליים הקלאסיים בכלל.
היו כמה ימי עצמאות שזכורים לי כילד בחיפה, בגלל תערוכת צה"ל שהתקיימה בהם. אחד כזה שזכור לי במיוחד היה יום העצמאות של 57', כשבמוקד תערוכת הנשק עמד המשחתת איברהים אל אוול. כל העיר התכנסה באותם הימים כדי לחזות בתהלוכה המסורתית, ככה שמוקדם בבוקר יצאתי עם כל המשפחה לתפוס מקומות ברחוב ההגנה בקרית אליעזר.
מסלול התהלוכה לכיוון רחוב העצמאות עבר בדיוק שם, וזה היה אירוע מדהים במובן החוויה העמוקה. הגענו לשם מקומזיץ בחוף הים, שקדמה לו השתתפות בבמת ההרקדה הגדולה שהייתה ברחוב הרצל, שכללה מעגלי הורה, שירה המונית וכמובן את כל עניין הרוכלות והדוכנים שהיו מסביב. עוד משהו מהמם שריכז אליו אנשים מכל חיפה והאזור, שנערך עד חצות.
השיר הכי ישראלי בעיניי: אין ספק בכלל שהשיר הכי ישראלי בעיניי הוא "יצאנו אט", שכתב חיים חפר. זהו שיר שמשלב מצד אחד את רוח התקופה ("יצאנו אט, חיוור היה הליל/ במרחקים הבליחו האורות") ומצד שני נפש רומנטית ("ואת היית יפה כשתי עינייך/עת הדמעות היו בן עצורות").
מודגש בו הדואט בין המלחמה הפרטית שלנו, לבין האהבה שמשאיר כל לוחם שיוצא לקרב ("ואת זכרת את השעות בטרם/יצאנו במשעול הצר לקרב"), והוא מקפל בחובו גם את זיכרון הנופלים ואת כל האווירה הארץ ישראלית ערב קום המדינה ("ואם נותרת והבדידות חובקת/ואת פוסעת בכרמים לאט/את תחכי על כן כל כך בשקט/נפרדנו וחייכנו במבט"). ישראליות, רומנטיקה, ערגה, הוד והדר ויופי - בשיר הזה יש הכל.
זיכרונות ימי העצמאות החיפאיים שלי נחלקים לשניים: אזרחיים וצבאיים. גדלתי בנווה שאנן, שהייתה שכונת אנשים עובדים מובהקת. שמו הקודם של הרחוב שגרתי בו, היה "שיכון עובדי העירייה".
דדי צוקר, שהפך לימים לחבר כנסת והיה מדריך של אחי בתנועה, גר ב"שיכון סולל בונה". מכיוון שהייתי בתה של מנהלת בית ספר, בטקס יום הזיכרון בבית הספר הייתי תמיד הנערה מ"מגש הכסף" של אלתרמן (ביום השואה לעומת זאת שרתי באופן קבוע, את "אחים בעיירת שריפה").
מכיוון שאבי היה בכיר בעירייה, היינו מוזמנים תמיד לטקס סיום יום הזיכרון וההכרזה על פתיחת אירועי יום העצמאות. הטקס הזה זכור לי כסיוט, שבסופו פיצוי. כדי לתפוס מקום היינו מגיעים, כמו כולם, שעות לפני הזמן. משום מה תמיד היה חם מדי או קר מדי. נאומיו של אבא חושי ממש לא עניינו אותי, וגם לא נאומו של מזכיר העירייה או מועצת הפועלים, אנשים שנראו לי כמו אוסף זקנים מופלגים בעלי מבטא מוזר בעברית.
אחי הגדול ואני היינו מתפוצצים מצחוק, וחוטפים גערות כשהמקהלה הייתה שרה. עוד לא הומצאה אז הבמבה כדי לסתום פיות. "מה יגידו?", הייתה אמי שואלת באכזבה.
אבל בסופו של הסיוט היה פיצוי גדול, בדמות הזיקוקים שאז היו מפריחים אותם רק שם, בגן העיר. אהבתי את ערב יום העצמאות, משום שהיה זה הלילה היחיד בשנה שבו מותר היה לי להישאר ערה "עד אור הבוקר".
ברחבת ההרקדה שברחוב טרומפלדור, הופיעו בעיקר כישרונות מקומיים. כולנו, כמדומה, ידענו את צעדי כל הריקודים, שעדיין היו אז ריקודי עם ממש ולא כנהוג היום, עיבודים מוזרים ללהיטים עכשוויים (אני יראה מפני היום, שבו ימציא מישהו ריקוד למילים של "אל מלא רחמים").
לחרת, בשעות אחר הצהריים, הייתי משתתפת באופן קבוע במצעד המחולות שהיה יוצא מבית הכנסת הגדול, שהיה אז ברחוב גאולה ועובר ברחוב הרצל (שנחשב אז למפואר) וברחובות נוספים של העיר, והשתתפו בו חברי כל חוגי ריקודי העם ולהקות מקצועיות. אני הייתי בחוג ריקודי עם, עד שעזבתי בכיתה ז' את בית הספר היסודי. לרוב, אגב, ומפאת גובהי, נאלצתי לרקוד בתפקידי בנים. הלהיט הקבוע של מצעד המחולות היו הלהקות של הדרוזים והצ'רקסים. במשך שנים סברתי שזהו עיסוקם העיקרי של כל הדרוזים והצ'רקסים. לפעמים הגיעו גם להקות מחו"ל.
עד כאן זיכרונותיי האזרחיים. לימים, ולצערי שאין לו חקר, בתום כיתה ו', החליטה אמי לשלוח אותי ללמוד בבית הספר הריאלי. פרט לשאר הזוועות, היה שם דגש רב על לימודי הגדנ"ע, תחום שמעולם לא חיבבתי במיוחד. לזכר פועלו של בית הספר כממציאו של הגדנ"ע, היה נהוג בימי הזיכרון להעמיד את כל תלמידי התיכון במדי חאקי מלאים בעמידת דום, לאורך הזמן הארוך מאוד שנדרש להקראת רשימת הנופלים.
בן דודה של אמי, שנרצח בפרעות 39', הוקרא כשעה לפני תום הרשימה. מדי פעם היו נערכים הימורים בינינו התלמידים לגבי זהותה של התלמידה, שתתעלף במהלך העמידה הממושכת בשמש. אחרי שנתיים נחשבתי להימור בטוח.
זיכרון צבאי נוסף יש לי ממצעד צה"ל, שהתקיים כשהייתי עדיין בבית הספר היסודי. משום שהיה לי דוד אלוף משנה (אז זאת נחשבה דרגה המקבילה לתת אלוף) - קיבלנו מקומות ביציע הכבוד. אני, כראוי למאורע, הולבשתי בחצאים קפלים כחולה וחולצה לבנה רקומה, שהלכה והשחירה מחמת הזיעה שניגרה ממני במהלך המצעד האינסופי.
אבא שלי, שעל פי סיפוריו אפשר היה להתרשם שכבש לבדו ובמו ידיו את כל הארץ בתותח, נכנס לאופוריה כשצעדו התותחנים. אמא שלי העדיפה את החיילים במדים לבנים של חיל הים, אחי התפעל מהמטס, ואני רק חשבתי שאצטרך להחליף בגדים ולהתקלח עוד לפני מצעד המחולות, שהיה אמור להתחיל שלוש שעות לאחר תום המצעד. אבל מה זה חשוב, העיקר שבסוף מצעד המחולות חילקו לכולנו קרטיב לימון.
השיר הכי ישראלי בעיניי - אין שיר אחד כזה. כמעט כל שיריהם של נעמי שמר, סשה ארגוב, משה וילנסקי ובני דורם הם כאלה. אני אוהבת במיוחד את "הוא לא ידע את שמה", "רב האור והתכלת", "פנינו אל השמש העולה", "אחרי השקיעה בשדה" והכי הכי את "אליפלט".
יום העצמאות הכי מרגש שחגגתי בילדותי, היה דווקא בשנה שגרנו בארצות הברית. הייתי אז בכיתה ד', ואבא שלי, שהיה פרופסור בטכניון, יצא לשנת שבתון באוניברסיטת אילינוי שבאורבנה. אני לא זוכרת הרבה מאותו היום, בגלל שהייתי צעירה - אבל למרות זאת, אותן חגיגות הותירו בי חותם רגשי גדול.
בתור ילדה בארץ, יום העצמאות היה יום של כיף וחופש מבית הספר. ממש לא לקחנו אותו ברצינות, ופתאום לחגוג יום כזה רחוק מהארץ עם קהילה יהודית מקומית בגולה - הרגיש לי חשוב מאוד. החוויה הזאת גרמה לי להתגעגע לישראל, ולהרגיש אליה קשר הרבה יותר עמוק. כמאמר הקלישאה: "אתה יודע להעריך משהו, רק כשהוא חסר לך". זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי למשמע "התקווה".
השיר הכי ישראלי בעיניי: "סוף עונת התפוזים", אין הרבה מה להסביר כאן. החיבור בין מאיר אריאל, שלום חנוך ולהקת "תמוז" יצר שיר, שמצליח כבר שנים להעיף את המוח לקהלים גדולים ומגוונים, ולא להתיישן. לצערי לא הספקתי להכיר את מאיר, אלא רק את שלום, והוא באמת כמו השיר הזה - רוקיסט שבמקורות שלו הוא הכי קיבוצניק פולקי, עם אקורדיון על יד המדורה.
בשיר הזה יש מכל קצוות הישראליות. מצד אחד ניחוח ארץ ישראלי של פעם ישן, "פיל" של קיבוץ וחקלאות, ומצד שני רוק'נרול לפנים עם "וייב" אורבאני. מסיפורים אני יודעת שכשהשיר הזה יצא לרדיו - אנשים היו בטירוף היסטרי ממנו, ועד היום בכל הופעה של שלום - מדובר במשהו שמכניס קהל שלם לאטרף, ללא הבדלי גיל, אמונה, מוצא, מעמד סוציו-אקונומי ומה שאתה רק רוצה.
יום העצמאות, כבר בשמונה בערב, רעש הזיקוקים בשמיים ומסיבה ענקית בחסותו של אוליגרך הנקניקים מהצפון. עורך התכנית החליט שבתור אחת שאוכלת רק את המים של החסה - אני הכי מתאימה לסקר את האירוע, וחוץ מזה אני גם הכתבת היחידה שהייתה לו.
"ריבי, מדובר בסך הכל בעבודה של שעתיים", הצהיר בטון סמכותי. "אבל..", התחלתי להריץ תסריטים. "יהיו שם המון סלבס". "אבל..", לא מצאתי תירוץ טוב עדיין. "יהיו קבבים רומניים". הסכמתי.
אפילו ביום העצמאות כתבים צעירים משלמים בעצמאותם, בעבור סקופ רכילותי שהעורך מבקש.
גולת הכותרת הייתה זוג שחקנים, שבדיוק סיימו להקליט את העונה הראשונה של אחת הסדרות המדוברות, ורומן שהתלהט ביניהם כמו גחל במנגל. המשימה שלי, כפי שחויבתי לקבלה: ווידוי מלא שהם זוג גם מחוץ לסט.
נשמע עניין פשוט, מלבד העניין שהם כנראה לא היו בעניין.
"זה נכון שאתם ביחד?" שאלתי אותם למצלמה. היא הסמיקה כעגבנייה על שיפוד. "לא", הוא חרץ.
התפצלנו, הצוות ואני. הצלם חמק אל מאחורי כוסות השמפניה, ואני ניגשתי אל הבחור, אוחזת במיקרופון ובטיעון שאי אפשר להפריך: "כתוב בעיתון - שראו אתכם משוטטים יחד בכמה ברים בעיר".
"זה שכתוב בעיתון לא אומר שזה נכון", ענה. "זה שכתוב בעיתון לא אומר שזה לא נכון", עניתי חזרה.
חידת הגיון היא בדיוק הזמן להתקשר לעורך. "תשמע. הם אומרים שהם לא זוג". "אין מצב", הוא ענה, "הם כן".
"אבל מה אם הם באמת לא?", התעקשתי. הוא לא קיבל. האמת, צודק. הוא בר הסמכא, וזה לא מקומי להרוס לו את התקווה לאייטם עם עובדות מהשטח. פתאום קלטתי אותם מחזיקים ידיים. ישר סיננתי לצלם, "עכשיו, קלוז ידיים", אבל השניים עלו עלינו ונפרדו מייד, וכל אחד פנה לצד אחר של החדר.
החלטנו ללכת על הבחורה הפעם. הסאונדמן ואני עשינו איגוף משמאל, הצלם הגיע מהצד השני.
הפתענו אותה: "א-הה, החזקתם ידיים", זרקתי את הפצצה. "אז מה?", ענתה בנונשלנט, "אנחנו רק ידידים טובים". "לא יכול להיות", ניסיתי לרכך אותה, "נו, תגלי, בינינו...".
דממה. היינו רק שתינו בחדר, פלוס שמונים ומשהו סקרנים שהתגודדו מסביב, שני צוותי טלוויזיה, חמישה כתבי עיתונות ושישה צלמים, שביד אחת החזיקו צלחת מהבופה, וביד השנייה ניסו לתפוס פריים. איכשהו היא לא קנתה את זה.
אם זה לא מספיק, הצלם שלי היה צריך להדוף ללא הפסקה את הסוכן שלה, שכל הזמן נדחף כדי לסיים את הראיון. מה יש להם לסוכנים האלה, אין להם גבולות? חשבתי לעצמי, תוך שאני נתלית לה על השמלה בתחנונים. גם זה לא עזר.
מה שלא הולך בכוח - הולך בעוד יותר כוח, ומה שלא הולך בעוד יותר כוח - הולך באנשי האבטחה שגררו אותנו החוצה חת', שתיים. התקשרתי לאבא שלי, להודיע שלא אספיק להגיע בזמן למפגש המשפחתי. "אתה לא מבין, היינו כל כך קרובים להודאה, זה היה כל כך קרוב".
"מה את רוצה?", התפלא, "זכותם לא להגיד לכם אם הם ביחד או לא. אולי גם תביאי כמה בריונים עם אלות, ותוציאי מהם הודאה בכוח? נו באמת".
לפעמים הוא כל כך צודק, אבא שלי. תוך רבע שעה התייצבו במקום בן הדוד של הצלם, בחור גבה קומה, נמוך מצח וללא צוואר פלוס חבר שלו שעומל על פיתוח הגוף, אבל נראה שנתקע בסולם הפיתוח האבולוציוני. שניהם חמושים באלות. ביחד כולנו עשינו אמבוש לזוג הצעיר, שחמק יחד מהדלת האחורית.
זוג האוהבים היה בשוק, כשנדלק האור של המצלמה. "נו?", נעמדתי בין שני הבריונים, "אתם מודים שאתם ביחד?".
שתיקה. הצלמים עם הצלחות של הבופה נאספו מסביבנו, פלאשים הבהבו.
"אההמממ", גמגם השחקן, "כככ...כן".
הבחורה קצת רעדה, אבל אפשר היה להבחין בהנהון. קאט.
"יש לנו את זה", בישרתי בטלפון לעורך המאושר. הכתבה פתחה למחרת את התוכנית, ואפילו זכתה לאזכורים במהדורות החדשות. באותו שבוע נכתב בכל העיתונים על הווידוי החושפני של הזוג הלוהט, שבינתיים הספיק להיפרד - כך אומרים - אבל מה זה משנה? או כמו שאחד המגישים בתכנית אמר, "אני לא יודע אם זה נכון, אבל תודו שזה נשמע נחמד". באמת נשמע נחמד.
ביום העצמאות בשנה שאחרי עדיין לא נגמלתי מקבבים רומניים, אבל בהחלט נגמלתי מכתבות רכילות. במקום לראיין בכוח אנשים שלא רוצים להצטלם, אני מראיינת בכיף את אלה שכן. הרבה יותר פשוט, וגם לא צריך אלות.
השיר הכי ישראלי בעיניי: לא ממש קשור לסיפור הזה. קצת קשה לבחור מבין כל כך הרבה שירים ישראליים יפים, אבל לדעתי השיר "שובי לביתך" של שם טוב לוי, אחד היוצרים המשובחים שיש לנו, מספק נוסטלגיה ישראלית במיטבה.
יום העצמאות שהכי זכור לי, היה ב- 1978. הייתי אז בן 13 בערך, ותופפתי בתזמורת מארש שהורכבה מתלמידי בית הספר אורט ביאליק. למעשה, הניסיונות הראשונים שלי במוזיקה היו בשיעורי מוזיקה בכיתה, שם תופפנו עם מקלות ובחוג של אחר הצהריים.
מטרתו הסופית הייתה הכנה לצעדת יום העצמאות בניצוחו של אליעזר החיתי, מוזיקאי נפלא שלמדתי ממנו המון - שצעדה בין הדוכנים, שהיו ליד קולנוע סביון בשכונת סביניה בעיר. זה היה דבר מאוד מרגש, וגם הייתה הפעם הראשונה בה הופעתי, עוד לפני שלמדתי לנגן על גיטרה.
השיר הכי ישראלי בעיניי: כל השירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך הם הכי ישראלים מבחינתי, אבל אם אני צריך לבחור שיר אחד שנחרט בזיכרוני מתקופתי כילד, ולראות אותו כהכי ישראלי בעיניי - אז מדובר בשיר "בלב אחד" ("סאלם עליכום - בוא תגיד שלום"), שכתב חיים חפר ושרה חדוה עמרני.
הוא לא השיר הכי אהוב עליי, אבל היה להיט רדיו שיצא בתקופת תור הזהב של אחרי הסכם השלום עם מצרים, והתחבר לתקופה קצרה בפופ הישראלי. זו שהביאה את הצד מלא התקווה והשמח של החיים, בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, כשחשבנו שהכל פתיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם