ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

"הזמן לא מרפא": משפחת קריסי לא מתאוששת מהמוות של יסמין

החופשה שלפני הפיגוע, הבוקר הנוראי שבו קיבלו את בשורת האיוב וההתמודדות המתמשכת עם השכול והאובדן. הוריה של החיילת יסמין קריסי שנהרגה בפיגוע בצומת אזור לא מוצאים מנוח, עשור לאחר שאיבדו את בתם האהובה

לשכול אין תאריך תפוגה, רק זמן שהולך ומתמשך. ימים הופכים לשבועות, שבועות לחודשים, וחודשים לשנים.

כשחיים וסמדר קריסי מביטים על לוח השנה ורואים שחלפו להן עשר שנים מאז שנהרגה בתם האהובה יסמין ז"ל, התחושה היא כאילו עברה עליהם תקופת נצח. כל יום מאז אותו פיגוע שגרם למותה הרגיש כמו ארוך כמו עשור.

היום הוא  יום הזיכרון העשירי מאז נהרגה יסמין בפיגוע הטרור בצומת אזור, יחד עם עוד שבעה בני אדם. קשה להוריה להיזכר ביום ההוא, שבו הם איבדו את בתם האהובה. קשה להם עם הידיעה שכבר עשר שנים שהם חיים בלעדיה.

הזיכרונות מיסמין חזקים כאילו רק אתמול הייתה בזרועותיהם. הם זוכרים אותה בתור נערה יפה בבית הספר, זוכרים אותה מתגייסת לצה"ל באוקטובר 2000, זוכרים כיצד העבירה את הימים האחרונים שלה בקורס הכנה לקצונה בחיל התחזוקה. ויותר מכל: הם זוכרים כיצד ב-14 בפברואר 2001, בדרכה לבסיס לאחר חופשה ארוכה, מחבל ארור הרג אותה בעודה צעירה, כאשר הסיע את האוטובוס על תחנה שבה המתינו חיילים ואזרחים.

יסמין הייתה רק בת 18 במותה. שבוע לפני הפיגוע, היא יצאה לחופשה רגילה ובילתה בביתה, יחד עם האהובים עליה. "היא יצאה ונהנתה במשך כל השבוע", משחזרת השבוע אמה סמדר. "היא בילתה עם אחותה נטע, עם החבר שלה,

עם חברות ובני משפחה. לרגע לא חשבנו שדבר כזה יקרה לה. למה דווקא לה?".

קשה לסמדר להיזכר בשבוע האחרון שלפני מותה. "קרו כל מיני דברים באותו שבוע, שאז לא התייחסתי אליהם, אבל היום הם מקבלים משמעות אחרת. כמו כל אמא רגילה, פחדתי עליה בכל פעם שהיא יצאה מהבית.

זו גם הייתה תקופה שהיו בה כל הזמן פיגועים ותמיד חששנו, אבל יסמין לא פחדה מכלום. היא תמיד הייתה אומרת לי 'אמא, מה שיהיה יהיה. אם זה הגורל שלנו, לא נוכל לברוח מזה אם נישאר בבית'. אני זוכרת חלום שחלמתי שבו אני יושבת שבעה. מי בכלל חשב אחרי החלום שזה משהו שקשור ליסמין? היא הייתה בסך הכל בת 18, מי חשב שזה מה שיקרה?".

יסמין סיימה את החופשה הרגילה בת השבוע. ביום בו הייתה צריכה לחזור לבסיס, היא קמה מוקדם, בשש בבוקר, ארזה תיק כבד, לשבועיים, ויצאה לדרכה. "יסמין היא ילדה שתמיד מאחרת, לא משנה כמה היא תקום מוקדם וכמה היא תנסה להגיע בזמן, היא תמיד תאחר", אומרת סמדר.

"אבל באותו יום היה חשוב לה להגיע מוקדם לבסיס ולא לאחר, אז היא העירה אותי בבוקר, ביקשה ממני שאעזור לה לארגן דברים, וזהו. זה הדבר האחרון שעשינו יחד. אבל אני זוכרת שלפני שהיא יצאה מהבית, חיבקתי אותה חיבוק לא רגיל. בראש שלי ידעתי שהיא נוסעת לשבועיים ואני לא אוכל לבקר אותה בשבת, אבל לא תיארתי שהשבועיים יהפכו לנצח".

אביה חיים הקפיץ אותה לתחנה המרכזית באשקלון באותו בוקר, וביקש, כמו תמיד, שתתקשר אליו כשהיא מגיעה לבסיס. כעבור שעה, בדרכו לעבודה, שמע ברדיו על פיגוע שהתרחש בצומת אזור. הלב שלו נפל. מיד הוא התחיל לעשות טלפונים.

"הייתה לי הרגשה רעה", הוא אומר. "התקשרתי ליסמין, והיא לא ענתה לי. התקשרתי לאשתי והיא הרגיעה אותי. היא אמרה שאין מצב שדווקא יסמין, מכל מאות החיילים שנמצאים בתחנה באזור, תיפגע. היא תיארה לעצמה שיסמין תתקשר בתוך כמה דקות ותודיע שהיא הגיעה לבסיס, אבל יסמין לא התקשרה".

זה היה הבוקר שאותו חיים וסמדר לעולם לא ישכחו. הם ראו את תמונות הפיגוע דרך מסך הטלוויזיה ונחרדו. הם עדיין לא ידעו איפה הבת שלהם. הם טלפנו לקצין העיר, שהרגיע אותם. הוא אמר להם שהודעה כבר נמסרה למשפחות הנפגעים.

"חשבנו לעצמנו שאם אנחנו לא קיבלנו עדיין הודעה, אז אולי יש תקווה, אולי יסמין בסדר, אולי היא קצת בהלם וייקח לה זמן להתאושש", מספרת סמדר. "אבל אז אבא שלה החליט להתקשר לאבו כביר, לבדוק אם הגיעה מישהי בשם יסמין קריסי. כשהקול שענה לו שאל 'מה הקשר שלך אליה?', הוא כבר הבין שיסמין נמצאת שם".

הם עדיין לא ידעו באופן רשמי, אבל פתאום ליד ביתם באשקלון של הזוג קריסי, החלו להתאסף עשרות עיתונאים, בני משפחה, חברים, מכרים. כל אלה באו לנחם את המשפחה, שעדיין לא קיבלה את בשורת האיוב. ואז הגיעה דפיקת הדלת. "זה היה קצין העיר, מלווה ברופא", אומרת האם סמדר, "הם הגיעו כדי לבשר לנו את מה שכל העיר כבר ידעה: שיסמין איננה".

חיים: "אי אפשר להסביר את ההרגשה, את חוסר האונים, את הבכי שלא נפסק. הלב פשוט נקרע. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך כשאומרים לך שהבת שלך נהרגה בפיגוע. לאחר ההודעה מקצין העיר התחילו להישמע דפיקות בדלת, של שכנים,  חברים. בתחילה אמרנו להם שאנחנו צריכים להיות לבד, והם הבינו והלכו. אבל כמה שעות לאחר מכן הגיעו מאות של אנשים וניחמו אותנו. איך אפשר לנחם הורה שהילד שלו זה עתה נהרג?"

כשיסמין התחילה את קורס הקצינות, היא לא הפסיקה לדבר על ה"ארון", דרגת הכתף, שתקבל בסוף הקורס. "אני ביקשתי ממנה כל הזמן שתפסיק לקרוא לזה ארון, כי זה מלחיץ אותי", אומרת סמדר, "אבל היא המשיכה בשלה: 'ביום שאני אקבל ארון, כל המשפחה והחברים יבואו. כולם'. ביום שנקברה יסמין, המילים האלו קיבלו משמעות אחרת לחלוטין. באמת כולם באו, כפי שהיא אמרה".

יום למחרת הפיגוע, יסמין נקברה בחלקה הצבאית בבית העלמין באשקלון. אלפי אנשים נהרו לכיוון בית העלמין כדי ללוות אותה בדרכה האחרונה. "המחשבה שהורה צריך לקבור את הילד שלו היא בלתי נתפסת", אומר אביה. "כשילדים קוברים את הוריהם, זה עצוב, נכון, אבל זוהי דרכו של הטבע. אבל כשאבא קובר את הבת שלו, זו הרגשה איומה ונוראה. אין אפשרות להתמודד עם זה. פשוט נשברים".

הזמן הוא הדבר היחיד שנשאר להורים השכולים. הזמן שלא נגמר, הזמן שלא עובר, הזמן שלא משכיח. חיים וסמדר אומרים שאף פעם אי אפשר לצאת מתחושת השכול.

"אמנם כל אחד מאיתנו חזר לעבודה, הילדים חזרו לבית הספר וזה נראה מהצד כאילו החיים ממשיכים, כאילו התגברנו על הכאב, כאילו אנחנו אנשים חזקים, אבל זה לא ככה", אומר חיים. "זה נראה רק מהצד. החיים שלנו נגמרו ביום שיסמין נהרגה. אילו יכולנו לעצור גם את החיים שלנו, היינו עוצרים, אבל אנחנו לא יכולים".

סמדר: "בפסח הראשון שלאחר הפיגוע, נסענו לעשות את החג באילת, רצינו לברוח מכל האנשים, מכל הפרצופים המרחמים ברחוב. אבל גם באילת לא הצלחנו לברוח. לא יכולנו לחגוג את ליל הסדר, לא יכולנו ליהנות משום דבר. היינו שבר כלי. היינו אמורים להישאר באילת מספר ימים, אבל כבר ביום השני עזבנו. היה לנו קשה. אחרי אילת, הסתגרנו בבית. היינו כמעט שנה שלמה רק בבית. לא יצאנו עם חברים, לא נפגשנו עם קרובי משפחה. היינו בתוך עצמנו".

איך האנשים מסביבכם הגיבו?
חיים: "בהתחלה הם היו באים אלינו, יושבים איתנו בבית. יותר נכון, הם היו יושבים עם עצמם, כי אנחנו שתקנו כל הזמן. לאט לאט זה נמאס להם. בכל זאת, זה קשה לשבת עם אדם שלא מוציא מילה מהפה, עם אדם עצוב. זה מתסכל. עם הזמן אנשים כבר התחילו להתרחק. הם העירו לנו מספר פעמים שהחיים לא נגמרו, ושנחזור לעצמנו, אבל לא הגבנו. הם התרחקו ואנחנו נשארנו לבד.

"היום יש מספר אנשים מאוד קטן שנשאר איתנו בקשר, חברים מאוד טובים, אבל מעבר להם, כולם התרחקו. היום אני מבין שאי אפשר לסמוך על אף אחד. חברות ומשפחה לא נמדדת רק בשעת שמחה, אלא גם בשעת עצב".

ומה עם הילדים שלכם? הם לא הרגישו שהם מאבדים אתכם?
סמדר: "בטח שהם הרגישו, אבל הם גם הבינו. נטע, שהייתה אז בכיתה ט', הייתה מאוד בוגרת והבינה את המצב. גם רן, הקטן, היה בן חמש כשיסמין נהרגה. הוא ידע מה קורה, למרות הגיל הצעיר שלו. אבל לאט לאט ניסינו להראות שאנחנו איתם, למרות העצב. זה היה תהליך קשה וארוך שעדיין לא הסתיים. עד היום לא חזרנו לעצמנו. אנחנו לא באמת חיים. החיים פשוט עוברים לידינו".

אי אפשר להשתחרר מהשאלות של איפה יסמין הייתה יכולה להיות היום? היא הייתה צריכה להיות בת 28 עכשיו, והוריה כל הזמן מדמיינים כיצד היו נראים חייה. "לפי התכנון שלה, היא רצתה לסיים את השירות הצבאי בתור קצינה, וללכת ללמוד רפואה", אומרת סמדר.

 "היום היא הייתה יכולה להיות רופאה. היו אמורים להיות לה ילדים. היו אמורים להיות לה חיים. עשר שנים עברו מאז שהיא נהרגה, זה יותר ממחצית החיים שלה. היא הלכה בגיל 18. כמה היא יכלה לראות ולעשות בעשר השנים האלו. היא הייתה צריכה להתחתן. היה לה חבר שלוש שנים.

"הייתה להם אהבה מאוד גדולה, היא תמיד חלמה להתחתן איתו. אגב, הוא התחתן לפני כמה חודשים. לא היינו בחתונה, אבל מאוד שמחנו בשבילו. כל שמחה שלנו מהולה בעצב. גם כשאנחנו רואים איך כל החברים שלה מתקדמים, מתחתנים ומביאים ילדים, אנחנו חושבים על מה היה עם יסמין שלנו. אנחנו תמיד שמחים בשביל כולם, אבל תמיד חושבים מה יסמין פספסה. גם כשהבת שלי נטע התחתנה, חשבנו על זה שיסמין לא בחתונה. זה כואב. הכאב לא מפסיק לרגע".

גם אחרי שעברו עשר שנים?
"בגלל שעברו עשר שנים. מיום ליום כואב לנו יותר ויותר. אנשים בטח חושבים שככל שעובר הזמן הכאב פוחת או נעלם. אבל זה אף פעם לא קורה. הם רואים אנשים ממשיכים הלאה בחייהם, נוסעים לטייל, חוגגים לפעמים, מתלבשים יפה ומטפחים את עצמם, אבל אף אחד לא יכול לתאר לעצמו מה עובר עלינו כל יום, מה אנחנו מרגישים בתוך תוכנו. אין יום שאנחנו לא בוכים. אין יום שאני לא חושבת עליה ומתגעגעת אליה. אנחנו לא באמת חיים. זה רק נראה ככה. אנחנו שורדים, זה לא נקרא לחיות".

בכל שנה ביום מותה של יסמין, מקיימים בני משפחתה שלושה טקסים: אחד בבית כנסת, השני בבית והשלישי באנדרטה שנבנתה לחללי הפיגוע בצומת אזור. "כל צעד שאנחנו עושים, מתבצע מולה", אומר חיים, "התמונות שלה בבית הם כאילו היא באמת נמצאת כאן, אנחנו מרגישים את הנוכחות שלה תמיד. לפני שאנחנו עושים משהו אנחנו חושבים על מה יסמין הייתה אומרת.

"אבל אנחנו לא יוצאי דופן. כל המשפחות השכולות הם כאלה. בפגישות עם משפחות שכולות אנחנו מבינים שככה זה אצל כולם. פשוט כל אחד לוקח את זה אחרת. יש כאלה שחיים עם זה ויש כאלה שחיים ליד זה. אני פשוט אומר לכל אב או אם שכולה, אין דרך מסוימת לחיות עם זה, אין חוקים. פשוט צריך לקחת את הזמן. הוא לא מרפא כלל, אבל עדיין, הזמן הוא חשוב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...