מח"ט אלכסנדרוני: "עוד מעט לא יישארו לוחמי תש"ח כדי לספר"
63 שנה לאחר שפיקד על חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, בן-ציון (בנץ) פרידן, תושב נתניה, ממשיך לחיות את רגעי הקרבות המרים ההם. בגיל 93 הוא עורך סיורים באזורי הלחימה, מנציח את זכרם של חבריו לנשק ומתגעגע לימים שבהם לבני נוער היו ערכים. "אז הכול היה אחרת", הוא נזכר בערגה
בנץ פרידן צילום: זמן השרון
גם בגיל 93, פרידן, אל"מ במיל' ואחד הלוחמים הבולטים במלחמת השחרור, מסרב לנוח. מפקדה לשעבר של חטיבת אלכסנדרוני מייחל לרגע שבו יוכל לקום מכיסא הגלגלים כדי להמשיך בסיורים שהוא מעביר לדור הצעיר באנדרטאות שהקים לכבוד חללי החטיבה.
63 שנה לאחר שהשתתף בקרבות העקובים מדם במלחמת תש"ח, פרידן מביט בערגה אל הימים הרחוקים ההם. נכון, הקרבות היו קשים, המוות ארב מעבר לפינה ורבים מחבריו נפלו במלחמה. אך כדברי המשורר נתן אלתרמן, פרידן זוכר לא רק לרע ימי רעה. עד היום הוא מתגעגע לימיה הראשונים של המדינה.
"אני תמיד שואל את הנוער היום איך זה שאז נלחמנו מעט חיילים עם מעט נשק ובכל זאת הבסנו את צבאות ערב? התשובה היא שאז הכול היה אחרת. יותר מ-90 אחוז מבני הנוער היו בתנועות נוער, והיינו צועדים ברחבי ארץ ישראל קילומטרים ברגל. הכרנו את השטח, הכרנו את המדינה דרך הרגליים. אני, למשל, הקפתי את ים המלח ברגל. חבר שלי מחיפה הלך ברגל ממטולה עד ראש הנקרה. זה משהו שהיום אין סיכוי שיקרה. אם הצעירים כיום היו מכירים את השטח דרך הרגליים, אז הלחימה הייתה אחרת".
על מנת שימיה הראשונים של המדינה לא יישכחו, הקים פרידן את עמותת אלכסנדרוני המנציחה את חללי החטיבה. בשנה שעברה הוא אף כתב ספר זיכרונות על ימי המלחמה. "לפני שהקמתי את העמותה החלטתי שאני רוצה להחדיר לצעירים את תקופת מלחמת השחרור, שלא ישכחו את החיילים. התחלתי בהרצאות, אך ראיתי שזה לא עניין את הנוער. פעם הבאתי בני נוער לאנדרטה המרכזית למען הנופלים בנתניה וסיפרתי להם את סיפור הנופלים, וראיתי את ההשפעה שהייתה לכך עליהם. החלטתי שזה יהיה הקו המנחה שלי, ולכן הקמתי אנדרטאות נוספות".
להכיר את השטח ברגליים
מלחמת העצמאות הייתה הקשה במלחמות ישראל. באותה תקופה יישוב קטן המונה 600 אלף יהודים בסך הכול נאלץ להתמודד עם צבאות מדינות ערב השכנות שמנו עשרות מיליונים, לספק מזון לתושבים ולקלוט מאות אלפי פליטים וניצולי שואה. בתום המלחמה נספרו 6,000 הרוגים. אינספור שירים נכתבו על אותה מלחמה וסיפורי גבורה שונים היללו אותה. "הרעות", "הוא הלך בשדות" ו"חרבת חזעה" הם מקצת היצירות שנולדו בעקבות מלחמת העצמאות.
תל חוליקאת במלחמת העצמאות צילום: לע''מ
למרות הילת הרומנטיזציה זו הייתה מלחמה מרה. חטיבת אלכסנדרוני, שהוקמה על ידי לוחמי החי"ש (חילות השדה של ההגנה), נועדה להגן על אזור השרון. במהלך המלחמה, עם סיפוחה של החטיבה לצה"ל, השתתפו לוחמיה בקרבות רבים שסייעו לעצב את גבולות המדינה: הקרבות על ירושלים, כיבוש הכפרים הערביים סביב כפר סבא, כיבוש טנטורה, הקרבות על כיס פלוג'ה, המאבקים על הנגב ועוד רבים אחרים.
פרידן, מפקדה השלישי של החטיבה, השתתף בכל הקרבות. רבים מחבריו
לנשק נפלו מול עיניו. מאז חלפו עשרות שנים, פרידן השתחרר מהשירות הצבאי ופנה לעסקים. למרות הזמן הרב שעבר, הוא ממשיך לחיות את אותם רגעים ולספר עליהם בסיוריו.
"באחד הסיורים לקחתי 120 מפקדים מחטיבת ההמשך של אלכסנדרוני לסיור באזורי הקרבות של החטיבה", מספר פרידן. "סיפרתי להם על הקרבות ואיך לחמנו ואיבדנו חברים. בסוף היום היו לחיילים דמעות בעיניים והם אמרו שהם לא ידעו בכלל את כל מה שסיפרתי להם. זה מאוד ריגש אותי".
הלחימה היום השתנתה לגמרי לעומת הימים ההם.
"היום יש טילים והרבה אמצעי לחימה שלא היו אז. טכנולוגיה שצריך ללמוד. בכל מלחמה אפשר לנצח כאשר כולם מאוחדים. אני לא אוותר על דבר אחד: אם אתה מכיר את השטח ברגליים, אני חותם בליינד שאנחנו נישאר פה. אחרי כל זה צריך את הפלפל, המלח והרצון. הכול, כמובן, מתחיל בחינוך".
תסכים איתי שהחיילים כיום לא פחות מיומנים מהלוחמים של תש"ח.
"הלוחמים של תש"ח היו מאומנים בזכות הלחימה המתמשכת מול הבריטים. היום מפקד מחלקה או סמל מחלקתי הם חיילים טריים. הם לא לוחמים הרבה זמן. הלחימה מול הבריטים הייתה הכנה רצינית ללחימה עם הערבים. מכיוון שהיינו מעט חיילים, הנשק שלנו היה להילחם בלילה. במשך כמה שבועות היינו מגיעים בכל לילה למוצבים של האויב ופותחים נגדם באש. הכרנו טוב את השטח, כי זה היה הבית שלנו. הכרנו כל סלע ושיח, וזה היה היתרון שלנו. הייתי יוצא ללחימה ביום שישי בלילה למרות שאנשי הפלוגה שלי היו דתיים מבני ברק, כי גורם ההפתעה היה חשוב לנו מאוד. הערבים היו אומרים: 'אל יהוד האלה לא ייצאו להילחם בשישי'. אחרי כמה פעמים כאלה שיצאנו ללחימה בערב שבת והצלחנו, הם קלטו את הרעיון והיינו צריכים לחפש טקטיקה אחרת".
האובדן הקשה בעיראק אל מנשיה
כשחייליו של פרידן קיבלו את הנשק הצ'כי שכלל מקלעים, מרגמות ורובים, אמר לו אחד מחייליו: "וואלה בנץ, אנחנו יכולים לכבוש עכשיו את אמריקה".
על דבר אחד אין ויכוח: לחיילים שלך הייתה מסירות אין קץ למולדת.
"הכרנו את השטח. עם הכוח שלנו כל משימה הייתה אפשרית".
אנדרטת אלכסנדרוני ביער קולה צילום: יוסי אלוני
אחד הקרבות העקובים ביותר שבו השתתפה החטיבה היה קרב הכיבוש של הכפר עיראק אל מנשיה, אשר על חורבותיו הוקמה העיר קריית גת. "החלטנו לסגור את הכפר מסביב ואז להיכנס לפאתי הכפר", מספר פרידן. "לבסוף הגענו לתל וכך כבשנו את המקום. ההוראה שלי הייתה ברורה: להילחם רק בלילה. אחרי שהכפר נכבש, פרץ קדימה גדוד 33 של החטיבה כדי לכבוש את התל. אני הייתי 150 מטר מהמקום, וצפיתי בכל המתרחש".
פרידן לוקח נשימה וממשיך בתיאור הקרב: "השעה הייתה כבר שעת בוקר מוקדמת. התקשרתי למפקד הפלוגה ושאלתי אותו בקשר: 'נבלה, מדוע לא אמרת לי שהערבים מסתובבים שם למעלה בתל?' הוא ענה לי: 'בנץ, זה לא הם, זה אנחנו'. אז הבנתי שהחיילים שלי הם שנמצאים בתל למעלה ונהרגים. מיד נתתי הוראה לסגת, אבל זה היה מאוחר מדי. רק שמונה חיילים מכל הפלוגה שרדו. רק אחר כך הבנתי שמפקד הכיתה הורה לצאת ללחימה עם עלות השחר. זו הייתה מכה קשה. איבדנו 89 חיילים מהפלוגה הדתית, כולם מבני ברק".
איך הצלחתם אחרי אובדן כזה לצאת ולהילחם שוב?
"אני ידעתי את כל הבעיות של כל חייל בגדוד שלי. הייתי כמו אבא עבורם. כל אובדן של חייל היה פשוט נורא. אחרי הקרב אספתי את הגדוד עם ציוד מלא והוצאתי את החיילים למסע. אחרי המסע אתה עייף ואין לך אפילו כוח לחשוב. דיברנו המון, החיילים שלי ידעו שהם יכולים לפנות אליי בכל עניין".
אהלן יא סאחבי
פרידן נולד בארצות הברית ועלה לישראל בהיותו בן שלוש. הוא גדל בשכונת מוסררה בירושלים ושפתו הראשונה הייתה ערבית. "היחסים אז עם הערבים היו אחרים לגמרי", הוא מספר. "היינו אומרים כל הזמן אחד לשני: 'אהלן יא סאחבי', שלום חבר. היינו אז שתי משפחות יהודיות שגרו בין המשפחות הערביות. זו הייתה תקופה אחרת, דיברנו את השפה שלהם ועזרנו להם בבעיותיהם. היה שיתוף פעולה בינינו. לא היו מחיצות".
בנץ פרידן צילום: זמן השרון
הקמת המדינה הייתה בבחינת חלום שהתגשם עבור פרידן. "הייתי בפלוגות השדה של יצחק שדה, השתתפתי בהקמת יישובי חומה ומגדל והדרכתי קורסים למ"כים. אלה היו כל תכלית קיומי באותה תקופה".
במלחמת העולם השנייה שלח אותו יצחק שדה, המפקד האלמותי של הפלמ"ח ולימים אלוף בצה"ל, לקורס טיס בצבא האמריקאי. בארצות הברית הכיר פרידן את דינה, מי שלימים תהפוך לאשתו.
"אביה של דינה ביקש שנישאר בארצות הברית, אבל אנחנו החלטנו להגיע לארץ ומובן שמיד חזרתי לשורות ההגנה", הוא ממשיך לספר בעיניים בורקות. "בהתחלה אשתי ביקשה שלא אחזור להגנה, כי היא סבלה הרבה ודאגה לשלומי, אבל אחר כך היא הייתה שותפה בכול. כשיש גיבוי בבית זה נותן עוצמה רבה. הבן הגדול שלי נולד עם כיבוש תל השומר. הייתי המג"ד שכבש את האזור. אני זוכר שבאו אליי למחנה עם בקבוק יין והתחילו לחגוג איתי, בזמן שרק חצי מהמחנה היה בידינו".
כשאתה מספר לבני הנוער על אותם ימים, איך הם מגיבים?
"כולם שואלים אותי בסיורים איך זה שהם לא יודעים את מה שאני מספר להם", הוא אומר בנימת תרעומת. "לא ייתכן שהנוער לא יידע איך המדינה קמה".
פרידן אומר כי הוא מנסה לשכנע את משרד החינוך וצה"ל להכניס למערך הלמידה בבתי הספר את הסיפורים על קרבות תש"ח. "אני כל הזמן נתקל בתשובה שאין תקציב לאוטובוסים לסיורים באנדרטאות", הוא אומר באכזבה. "בני הנוער לא מכירים את ההיסטוריה, אז אני צריך להילחם בגורמים כדי להעניק להם את המידע החיוני הזה? עוד מעט לא יישארו לוחמי תש"ח ולא יהיה מי שיספר על אותם מאורעות. אני רואה כמה זה חשוב לצעירים לשמוע ממישהו שלחם והיה שם. יש לנו נוער מצוין, והוא פשוט לא מונחה נכון. אם היינו חיים בסביבה ללא בעיות לא הייתי פוצה פה, אבל שונאים אותנו מסביב וזו בעיה שאנחנו חייבים להתמודד איתה".
ואיך בדיוק הסיורים שלך יביאו לפתרון הבעיה?
"היום, כשאני שואל צעיר מדוע הוא לא שירת בצבא, הוא נותן לי מיליון תירוצים. בתקופה שלנו אוי ואבוי לאותו אחד שלא שירת, הוא היה מנודה לגמרי. אם המורשת של הקמת המדינה אינה עומדת במקום הראשון במשרד החינוך או בצה"ל, זה אומר דרשני. לא סתם בניתי את האנדרטות. ראיתי איך בשטח השגתי את תשומת לבם של הצעירים. ממלחמת תש"ח נותרנו רק שני מח"טים, יצחק פונדק ואני, ואנחנו נמשיך להעביר סיורים לצעירים. חשוב לנו מאוד להעביר את המסר כל עוד אנחנו בחיים".
למען הדורות הבאים
עד שמשרד החינוך יחליט, אם בכלל, לאמץ את ההמלצה של בנץ פרידן להכניס למערכי השיעור בבתי הספר את סיפורי הגבורה של מלחמת תש"ח, הקצין הפייטר החליט להעלות את זיכרונותיו בספר הנושא את הכותרת "בנץ" בהוצאת "דוקוסטורי".
אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני ביער קולה צילום: יוסי אלוני
מרים דובי, עיתונאית לשעבר והיסטוריונית מרעננה, הקימה את הוצאת הספרים לפני 15 שנה. "הרצון לפאר את עצמנו הוא רצון אנושי, כל אדם רוצה לתעד את מה שעבר עליו בעולם הזה", היא מסבירה.
דובי נולדה בהולנד בשנת 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, בדיוק ביום שבו נפטרה אנה פרנק, ב-31 במארס. הוריה של דובי שרדו את השואה והוחבאו במהלך המלחמה בעליית גג של בית באמסטרדם. דובי גם קיבלה תואר אבירות ממלכת הולנד לפני שנים אחדות.
"אני מניצולי השואה הצעירים ביותר כיום", היא מספרת. "מעטים נולדו בסוף המלחמה. היינו משפחה קטנה מאוד. גדלתי באמסטרדם וקיבלתי חינוך יהודי. כבר בגיל שלוש ידעתי עברית. הוריי ואחיי נשארו באמסטרדם ואני החלטתי לעלות לארץ לבדי כשהייתי בת 17".
דובי התיישבה בקיבוץ דגניה א', שם התוודעה לראשי התנועה הציונית. היא ישנה בחדרו הישן של א.ד גורדון, מראשי תנועת העבודה. "בשבילי זה היה דבר מאוד גדול, אולי כבר אז היה טבוע בי הרצון ללמוד ולהכיר את האנשים ואת ההיסטוריה שעומדת מאחוריהם".
בהוצאה לאור של דובי כל אחד יכול לפרסם את סיפורו, אם כי לפחות פעמיים עד היום היא סירבה לפרסם ספר בהוצאה שלה. "יום אחד פנה אליי מישהו שתירגם לעברית את הספר 'מיין קמפף' של אדולף היטלר וביקש שאוציא לאור את התרגום. מובן שסירבתי. במקרה אחר ראיינתי יהודי שהיה שוטר במחנה ריכוז פלאשוב, ורצה שאכתוב כמה הוא היה טוב. אף על פי שלא שפטתי אותו על פי מעשיו, אמרתי לו שלא אוכל לכתוב עבורו את הספר כי הוא רק רצה לפאר את עצמו".
כעת דובי שוקדת על הוצאה של ספר עבור חבר כנסת ערבי הפעיל בתנועה האסלאמית. "אני מוכנה לכתוב לכל אחד את הסיפור שלו בתנאי שלא יילך בניגוד לצו מצפוני", היא מסבירה. "אני לא מעוניינת לכתוב דברי הסתה או שנאה שאני לא מסכימה איתם. אני מקפידה שהמרואיינים שלי ישמרו על הכללים. בסך הכול גם להם יש סיפור וזווית הראייה שלהם ואני לא יכולה לשנות אותה. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, וזה לגיטימי בעיניי".
דובי פרסמה עד היום 650 ספרים. להוצאה שלה פונים יהודים (אך לא רק) מרחבי העולם והארץ על מנת שתכתוב את סיפורם. היא מעסיקה 35 אנשי מקצוע שכותבים, עורכים ומקלידים את החומר והמידע שנצבר, אך היא זו שעורכת את הראיונות. "זו המומחיות שלי, אני קוראת את שפת הגוף ורואה את הבן אדם. זה מאוד חשוב עבור הסיפור", היא מסכמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם