"אבא מעולם לא התאושש": השכול האישי של מנהל יד לבנים בב"ש
מנהל בית יד לבנים בב"ש, ד"ר איתי אופיר (הופמן), היה בן 6 כשמטוסו של אחיו יונתן הופל בשמי מצרים במלחמת יום הכיפורים. רק ב-1982 נמצאה גופתו בכפר מאנסורה. "אבא שלנו לא יכל לשכול. הוא הסתגר בחדרו ובכה. אני בחרתי לברוח מהבית כמה שיותר", הוא משחזר לראשונה
כשמנהל הבית הנוכחי, ד"ר איתי אופיר (הופמן), רואה קבוצה גדולה של תלמידי בית ספר יסודי נכנסת פנימה, מתפזרת באולמות ומתחילה לשאול, לרשום, לצייר, הוא תמיד מתרגש, לעיתים משתתק. כשהוא היה בגילם, משפחתו קיבלה את הבשורה הקשה מכל, בשורה ששינתה את החיים. ביום החמישי למלחמת יום הכיפורים, הגיעו נציגי צה"ל לבית משפחת הופמן שבשכונה ב' והודיעו למשפחה: "הבן נעדר".
יונתן אופיר (הופמן) היה גאוות המשפחה ובמידה לא מבוטלת אף גאוות השכונה. קצין צנחנים מצטיין, שביקש לעבור קורס טייס, ואף אותו עבר בהצטיינות. האח איתי, אז בן 6, אהב את יהונתן מאוד. הוא היה גאה בו, מתרפק עליו בחופשות הקצרות שהיה מקבל מהצבא, כי הימים היו ימי מתיחות.
אביהם, משה אופיר (הופמן), עלה לישראל מהונגריה בשנת 1947, אחרי שעבר שם את שנות האימה של השלטון הנאצי. תחילה התגוררה המשפחה בטבריה, שם נולד יונתן, ובאמצע שנות ה-50' עברה המשפחה להתגורר בעיר החדשה באר שבע. האב היה ממקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה.
"אני זוכר את אחי, למרות שהוא נהרג כשהייתי בן 6", אומר איתי. "אני זוכר את מלחמת יום הכיפורים, את ההלם הגדול. את האזעקה הראשונה שלי, איך רצנו למקלט שהיה ליד הבית. ידענו שיונתן בצבא. שהוא בטייסת הפאנטום שלו. ידענו שהוא יוצא לגיחות. לא ידענו הרבה מעבר לזה".
תוך כדי שהוא משחזר עבורנו את זכרונותיו, איתי עורך סיור במבנה של בית יד לבנים, ומציג בפנינו את החלל המרכזי המרשים, שקירותיו עמוסים בתמונות מפרקי תולדות העיר. על לוח גדול מצוינים שמות הנופלים. 490 איש ואישה. ארבעת האחרונים הם מנספי אסון הכרמל.
בחדר צדדי שאליו מוביל גרם מדרגות, מאחורי דלת סגורה, הקירות עמוסים בתמונות שתחת כל אחת מהן כתובים שמות ותאריכים. מתי נולד, מתי נפל. מערכת אוטומטית דואגת לכך שתמונת החייל תואר ביום הולדתו וביום בו נהרג. 490 שמות, מקום המדינה ועד היום. 490 תמונות של חללי באר שבע. על חלקן ניכר כי צולמו
לכאן מגיעות המשפחות להתייחד. בארוניות מונחים חפצים אישיים, עטופים בקפידה. כומתת חיילת. חליל עץ. דפי שירים מצהיבים שנכתבו לפני שנים. שמות המשפחה שעל הקיר חוצים עדות, מדינות וזמנים. יוצאי 60 גלויות חיים בבאר שבע, ונציגי כולן מונצחים בקיר הזה. יש צילומים מקום המדינה, עם בלורית מתנפנפת ומשקפי ייקים. יש תמונות משנות ה-70', שצולמו בתיכון, כשתסרוקת "טריפונאס" הייתה באופנה. שמות משפחה מקראיים, לצד אשכנזים, ספרדים, יוצאי הודו ועיראק, אמריקה הלאטינית וניצולי אירופה.
במגירות, מונחים בסדר מופתי, תיקי ההנצחה. איתי יודע בדיוק באיזו שורה מונח תיק ההנצחה של אחיו. סיפור חייו כסיפור חייהם של בני גילו. בוגר תיכון מקיף א' במגמה הביולוגית. תלמיד ממושמע. אהוב ומקובל על חבריו ומוריו. חניך בתנועת הצופים. שחקן בהפועל כדורסל. בחור רציני, שכבר אז ניכרו בו תכונות של מנהיג וקצין.
בשלהי יוני 1965 התגייס לצבא, התנדב לנח"ל, במסגרת הגרעין התנועתי "יעל", שנועד להשלים את קיבוץ מגל. כשסיים את הטירונות, נכנס למסלול הצבאי בכל הרצינות: השתתף בקורס מ"כים, קורס צניחה וקורס קציני חי"ר, בו הצטיין במיוחד.
במלחמת ששת הימים לחם באוגדתו של האלוף ישראל טל, כאחד ממפקדי החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".
כאשר עמד להשתחרר מהשירות הסדיר, התנדב יונתן לשרת בחיל האוויר וסיים בהצטיינות את קורס הטייס, כשהוא תורם את כישרונו לשיפור הדרכת הנווטים בטיסות על מטוסי הפוגה.
יונתן נשלח לבלום את הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. על מטוס הפוגה היו הוא והנווט ערן כהן ז"ל. ב-11 באוקטובר 1973, היום החמישי ללחימה, מטוסם נפגע מעל הכפר מאנסורה שליד קהיר. השניים נאלצו לנטוש את המטוס וצנחו לקרקע. עקבות השניים לא נודעו והם הוכרזו כנעדרים.
במשך תשע שנים, עד שנת 1982, המשפחה נעה בין ייאוש לתקווה. שכן אם לא נמצא, קיים אולי סיכוי. שמו הונצח בהר הרצל, בחלקת הנופלים בחזית המצרית שמקום קבורתם לא נודע.
המשפחה כאבה את האובדן. איתי איבד אח נערץ. בתו של יונתן, כיום אשת שירותי הביטחון, הייתה בת שנה כשאביה נהרג. אבי המשפחה כל כך כאב את האובדן, שהתקשה להתמודד. איתי: "אני זוכר את אבא בוכה. הוא היה הולך לחדרו הנטוש. סוגר את הדלת ובוכה על יונתן. בחדר של ההורים הייתה תמונה ענקית שלו. אבא כל הזמן הביט בה ובכה. אבא היה מנהל בקריה למחקר גרעיני. עובדיו ידעו, שבין השעה שמונה, בה היה מגיע לעבודה, לבין תשע, אסור להפריע לו. הוא ישב במשרדו ובכה".
בשנת 1982, זמן קצר אחרי שהוחזרה סיני למצרים במסגרת יישום הסכם השלום, הוזמן אבי המשפחה לסיור בכפר מאנסורה, בניסיון לדעת מה בדיוק אירע. "הוא הגיע לכפר ושאל על סיפור המטוס שהופל", נזכר איתי. "אחד הכפריים המבוגרים הוביל אותו ישר לקבר. היו שם עצמות אדם וגולגולת שבה סימן ירי. אבא ידע מיד שזה יונתן. מתברר שהכפריים רצחו אותם מיד עם נחיתתם בקרקע. ב-3 ביוני הוא הובא למנוחת עולמים בהר הרצל. אבא לקח מאוד קשה את האירוע ולמעשה, מעולם לא התאושש ממנו ונפטר בגיל 65, אחרי שבשל הצער, חלה".
בבית שבו גדל איתי, השכול היה נוכח תמיד. ילדותו הייתה כרוכה בקשיים רבים. הוא ניסה לחמוק מהכאב, הירבה להיות מחוץ לבית, לשהות עם חבריו, מנסה לברוח מהמציאות. אחותו הבוגרת הושפעה גם היא קשות, והתקשתה להתגבר על האבל. כשהגיע לגיל גיוס, ביקש איתי להתנדב לקורס טייס, אולם הוריו סירבו. את שירותו הצבאי הוא עשה בסופו של דבר כטכנאי מטוסים.
כשבגר איתי, ניהל את "בית אריאל" למדעים בשכונה ג' בעיר. לפני שנתיים נקרא על ידי ראש העירייה הטרי רוביק דנילוביץ' לנהל את בית יד לבנים, שידע ימים סוערים, בשל מחלוקות פנימיות.
"ביקשתי מכולם לשים את מטעני העבר בצד. רציתי שזה יהיה בית פתוח לכולם, עם חוגים, הרצאות, פעילויות לתלמידים. בית חי ונושם, שוקק פעילות כל היום, בשלוש קומותיו. אני מתרגש כשאני רואה קבוצת תלמידי יסודי, מסיירת, לומדת, רושמת, ממלאה חיים את המקום. עשרות ילדים שבאים עם כלי הכתיבה, שומעים, לומדים, מתעניינים".
הערב (א') ומחר, כשיצויין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה איתי "מרותק" לבית יד לבנים. משפחות שכולות ידיעו, יערכו טקסים, תלמידים וחיילים ימלאו את המקום. "אבל בשאר ימות השנה, מבהיר איתי, "אנחנו פה בשביל להקשיב ולסייע למשפחות, ככל שהן רוצות ומרשות לנו. ההתחלה תמיד קשה, הכאב טרי, אבל עם הזמן מכירים כל אחד ואחת. מסייעים בידי המשפחה להנציח את יקירם. מגיע שלב בו אנחנו כבר מכירים היטב והמשפחות חולקות איתנו את הבעיות ורואות בנו כתובת ידידותית, בה אפשר לדבר בכנות ולפתוח את הלב".
עד לפני שנתיים, בטרם מונה לתפקידו, הקפיד איתי ליטול חלק בטקס יום הזיכרון של מקיף א', בו למדו הוא ואחיו יונתן. שנה אחרי שנה היה מספר לתלמידים על אחיו הבוגר, על מסירותו, על הדוגמה האישית ועל התמודדות המשפחה.
כעת, בשל המחויבות לבית יד לבנים, נמנע ממנו להמשיך בנוהג הישן, אולם הוא פוגש את התלמידים במקום. כאשר היה בגילם, הוא התקשה להתמודד עם השכול. היום הוא עומד בראש מוסד שמספק לתושבי באר שבע את החוט המקשר בין זיכרון ובין תקווה והמשכיות.
הערב (א') תיערך ברחבת בית עיריית באר שבע עצרת הזיכרון לחללי מערכות ישראל, במעמד ראש העירייה רוביק דנילוביץ', ובהשתתפות נציגי המשפחות, אלוף פיקוד הדרום טל רוסו, רבני העיר ובילווי הסינפונייטה באר שבע והזמרת רבקה זוהר.
מחר (ב') בשעה 8:30 בבוקר, ייערך הטקס העירוני באולם יד לבנים. בשעה 11:00, עת תושמע צפירת הזיכרון, ייערך הטקס הממלכתי, בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם