"40 יישובים בדואים חדשים": חזון הנגב של בנימין נתניהו
הצעת חוק מהפכנית שיעלה ראש הממשלה בשבועות הקרובים תצייר מחדש את מפת הנגב. בדואים יוכלו לקבל בטאבו מאות אלפי דונמים, שלטענתם היו שייכים לאבותיהם לפני קום המדינה. פסקי דין שבהם הפסידו למדינה יבוטלו. והם יוכלו לקבל קרקעות גם באזור של נתיבות, אופקים ושדרות. חשיפה ראשונה
מסביב לשולחן, לבד מחברי הכנסת, ישבו כל הקשורים בתוכנית המתהווה, וסכרו את פיהם נוכח שאלותיו הנוקבות של יושב ראש הוועדה חבר הכנסת יואל חסון. מנהל מינהל מקרקעי ישראל ירון ביבי הציע "לא להיכנס לפרטים".
כך גם ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, יהודה בכר, וראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה אהוד פראוור, שעומד בראש הצוות שהכין את התוכנית.
"למה אתם נראים כולכם מפוחדים נורא? ", שאל ח"כ חסון את המוזמנים. "מה שלי נראה פה זה חבורה של אנשים מפוחדים, שמפחדים לעמוד מאחורי מה שיש להם להגיד". מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי הגיע גם הוא נחוש לא לשתף את חברי הכנסת בתוכנית הנרקמת.
"אנשים לא יוכלו לדבר, כיוון שאין מה להציג", הצהיר בפני חברי הכנסת, "הצוות לא סיים את עבודתו, ולא הגיש המלצות". שבוע אחרי האמירה הזו של המנכ"ל גבאי כבר שלחה הלשכה המשפטית שלו לכמה משרדי ממשלה מסמך, שמציג במפורט את ההצעה שתוגש בקרוב לאישור הממשלה. הפקידים שקיבלו את הנוסח נדרשו להגיב עליו בבהילות, בתוך חמישה ימים, שכללו שישי ושבת.
הצעת החוק, הנחשפת כאן לראשונה, מרחיקת לכת בכל קנה מידה. בסיומה, אם תעלה יפה, יירשמו מאות אלפי דונמים ברחבי הנגב כקרקע טאבו של הבדואים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמשרדו עומד מאחרי התוכנית על כל משמעויותיה, לא הביא עד היום את הנושא לשום דיון רציני בממשלה.
שרי הממשלה לא עודכנו על ידו בפרטים, הם לא נטלו חלק בהתוויית המדיניות, ורובם הגדול עתיד להיחשף לדברים לראשונה רק זמן קצר לפני שיידרש לאשר אותם בממשלה. נתניהו עצמו כבר פנה באחרונה לכמה אישים, והציע להם לרכז את ביצוע יישום החוק.
את הצעת החוק הכינו במשרד ראש הממשלה במעטה של חשאיות, ושמירה על ערפל קרב. צוות היישום של משרד ראש הממשלה, שניסח נכונות מרחיקת לכת לרשום מאות אלפי דונמים בטאבו, בכל רחבי הנגב, על שמם של אנשים בדואים פרטיים, אינו מסוגל להעריך נכון לעכשיו כמה יישובים בדואיים חדשים הוא עומד להקים, היכן בדיוק הם יוקמו, איזה חלקים מהנגב עומדים לעבור לשליטה בדואית, ומה יהיה גודלו של השטח שעליו תוותר המדינה בסופו של ההליך.
כבר כאן יש להדגיש נקודה חשובה. על פי ההערכה, מדינת ישראל מתכוונת להקים לפחות 40 יישובים בדואיים חדשים, בעלות מוערכת של לפחות שמונה מיליארד שקל, אבל לא רק אותם. הצעת החוק מדברת בפועל על העברה סיטונית של חלקים נרחבים מהנגב לידיים פרטיות של בדואים רבים, לצד פיצוי כספי גדול על נכונותם להגיע להסדר עם המדינה.
נכון לעכשיו, מנהיגי הבדואים משמיעים קולות של התנגדות לתוכנית. רובם סבורים שאין בה די. מנגד, בין
דבר אחד ברור בכל זאת. אם למישהו נראתה עד היום הפזורה הבדואית הבלתי חוקית רחבה, פולשת ומתפשטת מדי, כעת ברור שבעוד כמה שנים היא תתפרש על פני שטח רחב הרבה יותר - הפעם ברשות ולפי חוק.
כך, לדוגמה, משרטט החוק החדש את גבולות הגזרה שבהם תוכל המדינה להעביר קרקעות נוספות לבדואים. אם עד היום היו הבדואים מרוכזים במשולש ערד דימונה-באר שבע, קרי הנגב המזרחי, הרי שכעת גם בנגב המערבי, בין מושבים לקיבוצים, יוכלו הבדואים לקבל קרקעות. כך לפי החוק החדש.
בצוות ההכנה אמנם לא הייתה נציגות למערכת הביטחון, אבל החוק החדש שהנפיק הצוות הזה, יאפשר להעניק קרקעות טאבו לבדואים גם בשטחים שמוגדרים היום כשטחי אש.
קצת רקע: עם קום המדינה היו בכל רחבי הנגב כעשרת אלפים בדואים. האוכלוסייה הזו, הגדלה בקצב המהיר בעולם, מכפילה את עצמה פעם ב-13 שנה , וכיום עומד מספרה על כ-180 אלף .
מעט יותר ממחציתם מתגוררים בשבע העיירות שהוקמו בעבר. השאר פזורים בעשרות אלפי מבנים לא חוקיים, במה שנהוג לכנות "הפזורה" או "הכפרים הבלתי מוכרים".
בשנות השבעים אפשרה המדינה לבדואים לרשום בצורה מסודרת את מה שהיא מכנה "תביעות הבעלות" שלהם. כל בדואי שרצה, הגיע לפקיד ההסדר, ורשם את מה שלטענתו שייך לו מדורי דורות. בלי אישורים. בלי הוכחות. בלי אסמכתאות. המדינה, מצדה, התייחסה אל הרישומים הללו כאל אוסף טענות.
בחלק מהמקרים היה ברור שאין להן בסיס. על כמה שבטים מעיד שמם כי באו ממצרים או מאזורים אחרים. שבטים אחרים הם בנים למשפחות שהובאו בעבר על ידי הבדואים כעבדים, ובוודאי לא החזיקו כאן קרקעות משלהם. בחלק מהמקרים הצביעו כמה בדואים על אותה קרקע, כשכל אחד נשבע שהיא שייכת לאבות אבותיו. הבדואים, מצדם, ראו ברישום תביעותיהם משום הכרה שלטונית בטענותיהם.
יותר מ-3,000 תביעות נרשמו אז על שטח של קרוב ל-800 אלף דונם, פי 16 משטחה של תל אביב. עשרות שבטים ומשפחות הגישו תביעות על אדמות שעליהן הוקמו עם השנים ערים, מושבים וקיבוצים.
בעשורים האחרונים עשתה המדינה שורה של ניסיונות להגיע להבנות עם הבדואים, לרכז אותם ביישובים מסודרים, ולהביא להפסקת הבנייה הלא חוקית שלהם.
הרעיון של המדינה בכל ההצעות הללו שהציעה לבדואים היה פשוט. הבדואי יקבל הצעה נדיבה בכסף ובקרקע שתירשם על שמו בטאבו, יעזוב את השטח שבו הוא מחזיק, ויעבור ליישוב מסודר. את השטח שתחלץ ממנו המדינה אפשר יהיה להעניק כפיצוי לבדואי אחר, שיעשה הסדר ויהיה צורך לשלם לו.
אלא שאז גילתה המדינה שחוקיה וחוקי המדבר לא תמיד מדברים באותה שפה. שכן, כלל בדואי עתיק יומין קובע ששום בדואי לא יתיישב לעולם על קרקע, שבדואי אחר טען לבעלות עליה. ומכיוון שהנגב כולו מנוקד בתביעות בעלות כאלה, אין שום אפשרות שבעולם ליישב בדואי על קרקע, גם אם פינה אותה אחר.
חוסר ההבנה הזה של המדינה את המציאות הבדואית, הביא אותה "לרכוש" מהבדואים במשך שנים אדמות שהיא עצמה טענה שאינן שייכות להם, ואז להיתקע עם כמויות קרקע שאף בדואי לא יגור בהן גם בחינם, כשלה עצמה אין מה לעשות באדמה. מיליונים ירדו לטמיון, קרקע נרשמה בטאבו על שם בדואים פרטיים, ושום בעיה לא נפתרה.
וכך נשארה המדינה עם 20 דונם שהעביר לה בדואי אחד, ועוד 30 של השני, ועוד 300 שקיבלה מהשלישי, שטחים שבפועל לא הצליחה לעשות בהם דבר, ולפי טבעו של עולם שבו אט אט לשליטה בדואית.
כל הניסיונות הללו לפתור את בעיית הבדואים, נכשלו עד האחרון שבהם. כל כישלון כזה הביא בעקבותיו ניסיון נוסף, נדיב יותר. למשל, פיצוי על כל דונם תפח מאלף שקל בשנת 1993 לעשרת אלפים כעבור עשור. כך גם ההצעה לרשום את הקרקע בטאבו קפצה מ-20 אחוז ועד 50 אחוז היום.
בתוכנית הנוכחית יש עוד חידוש משמעותי. עד עכשיו העביר מינהל מקרקעי ישראל לבדואים קרקעות במסגרת הסכמים, שעל כולם הקפיד לציין שהם נעשים "לפנים משורת הדין". מהיום כל העברת הקרקעות תהיה על פי חוק. בעיית הקרקע, אגב, תישאר כנראה ברובה אותה בעיה. השבוע נתן לי גורם המכיר היטב את מפת הנגב, את התרחיש שהוא צופה שיקרה כמעט בכל מקום.
"קח לדוגמה חמולה בת 200 נפש שלפני 40 שנה רשם אבי המשפחה תביעת בעלות על כמה מאות דונם. ברבות השנים הלך לעולמו והותיר אחריו חמישה או שישה ילדים, לאו דווקא מאותה אישה. מספיק שאחד מהם יסרב ללכת להסדר שמציעה המדינה, מכל סיבה שלא תהיה, כדי לתקוע את כל ההליך. וככל שיהיו יותר צאצאים, כך יש סבירות גבוהה יותר לבעיות".
מעבר לפתרון בעיית הקרקעות, במשך השנים הבינה המדינה כי לב העניין מצוי בצורך להביא את האוכלוסייה הבדואית לשיתוף פעולה עם המדינה ולהכיר במוסדותיה. הצעת החוק הזו, למרבה הצער, חוזרת במובן הזה הרבה לאחור.
הנה שתי דוגמאות: בשנים האחרונות, בניסיון לדחוף את הבדואים להגיע להסדרים עם המדינה, הגישה המדינה נגד עשרות תובעי בעלות תביעות משפטיות, כדי לברר את סוגיית הבעלות בבית
המשפט.
הבדואים, מצדם, יכלו לגשת לבית המשפט, להגיש כתב הגנה, ולשכנע את השופט שהקרקע שלהם. כמעט אף בדואי לא עשה את זה, אחרי שארגונים שונים הפעילו לחץ על התושבים שלא לשחק במשחק של הממסד. התוצאה של ההליכים הללו הייתה עשרות פסקי דין שניתנו לטובת המדינה, ושקבעו כי המקרקעין יירשמו על שם המדינה, כשתביעת הבעלות הבדואית תימחק.
כעת קובע החוק החדש כי כל פסקי הדין הללו יבוטלו. כל מי שצפצפו על בית המשפט והפסידו בתביעה שנוהלה נגדם, יוכלו לקבל בטאבו 50 אחוז מהקרקע שבית המשפט פסק שאינה שלהם.
ממש כאילו לא זכתה נגדם המדינה בפסק דין. לעומתם, בדואי שומר חוק שטרח להתייצב בבית המשפט ולנהל תיק אבל הפסיד בו, יישאר בידיים ריקות.
הנה עוד דוגמה. רוב הבדואים סירבו עד היום לערוך הסדרי קרקעות עם המדינה. המיעוט שעשה קיבל את מה שהמדינה הייתה מוכנה להציע עד היום. פעם זו הייתה תמורה כספית, בשנים האחרונות הגיעה התמורה עד ל-20 אחוז מהתביעה באדמת טאבו. אלה לא יקבלו עכשיו שום פיצוי. הם יצטרכו להסתפק במבט מקנא בשכניהם, מי שסירבו עד היום לנהל דו שיח עם המדינה, ושכעת ייצאו בכיסים מלאים ועם 50 אחוז מהתביעה שלהם בטאבו.
אם מביאים בחשבון שבלב לבו של הסדר הקרקעות נעוצה סוגיית מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה, נראה שגם כאן עלולה המדינה לדרוך לעצמה על הרגל, כשהיא פוגעת דווקא במי ששיתפו איתה פעולה.
הצעת החוק החדשה מלמדת עד כמה הייתה המדינה מוכנה להרחיק לכת, כדי להניח בפני הבדואים הצעה אטרקטיבית. אחד הסעיפים התמוהים בחוק מלמד עד כמה חושדת המדינה שהבדואים לא ייתנו לה לעשות שום שימוש בקרקע, גם אחרי שיעזבו אותה.
עד עכשיו חתמו הבדואים על הסדר, והעבירו למדינה את האחריות לשטח שפינו, אולם זו לא הצליחה ליישב בו איש, שכן החוק הבדואי קובע שלא יישב בדואי על קרקע שבדואי אחר חושב שהיא שלו. מה עשו מנסחי החוק במשרד ראש הממשלה? החליטו להתחכם. מעתה, כל בדואי שירצה להצטרף להסדר, יצטרך לחתום על התחייבות שלא להפריע לבדואי אחר להיכנס לשטח שפינה, שזה בערך כמו לדרוש ממוכר רכב לאפשר לקונה לנהוג בו אחרי העסקה.
לבדואי, אגב, לא תהיה שום בעיה לחתום. זה לא יעזור לאף בדואי אחר להיכנס הקרקע. העובדה שבנגב המזרחי, העמוס כולו בתביעות בעלות, אין שום אפשרות להעביר לבדואי אחד קרקע שבעבר ישב בה בדואי אחר, הביאה את הצוות לחפש פתרונות קרקע לבדואים באזורים אחרים, כמו בסביבה של נתיבות, שדרות ואופקים, אזורים שעד כה היו מחוץ לתחום.
אחת הסכנות הגדולות בהצעת החוק הזו, כפי שמזהים מתנגדיה, מצויה בנכונות לפתוח לדיון מחודש קרקעות שנרשמו לפני עשרות שנים על שמה של המדינה, ושכבר מזמן נראה היה שאינן עוד בסיס למשא ומתן. כך, לדוגמה, נקבע בעבר בהחלטת המינהל כי שלושה קריטריונים מרכזיים חייבים להתקיים, כדי שתושב בדואי יוכל לקבל תמורה בקרקע בטאבו בגין תביעתו.
הראשון, שהוא רשם על הקרקע הזו תביעת בעלות. השני, שהוא החזיק בקרקע ביום הגשת התביעה. השלישי, שהקרקע לא רשומה על שם המדינה. כעת צפויה המדינה לוותר על התנאי השלישי. בדואים יוכלו לקבל גם קרקע שהייתה רשומה על שמה.
הסעיף הזה מכניס למשחק באופן מיידי כמעט 300 אלף דונם באזורים הר הנגב, ירוחם ודימונה, שבשנות השישים הופקעו לטובת המדינה. על הקרקעות הללו הוקמו יישובים יהודיים. בעבר, כשביקשו הבדואים לרשום תביעת בעלות על הקרקעות הללו, דחתה אותה המדינה. כעת עם השינוי בתפיסה, יוכל בדואי שתביעתו נדחתה בעבר, לתבוע אותה מחדש. אם עד היום היה ברור שמה שכבר נרשם על שם המדינה לא חוזר אחורה, עכשיו הכל נפתח. הבדואים יכולים לקבל גם אדמות מדינה.
אלי עצמון, לשעבר סגן יושב ראש מינהלת הבדואים והיום מייעץ להם, תומך בגישה הזו. "אם רוצים שיהיה מהלך כוללני, צריך לפצות את כל הבדואים על כל תביעות הבעלות שלהם באופן שווה, גם בהר הנגב ובכל מקום שהופקעו להם אדמות. ואם צריך להקים להם עוד יישובים בהר הנגב, באזור רביבים או איפה שצריך אז שיקימו".
עצמון משוכנע שהתוכנית המוצעת לא ישימה. "בשיטה שבה המדינה עובדת כרגע, היא לא תצליח לשכנע את הבדואים גם אם תציע להם עוד מאה יישובים חדשים. אמרתי לאודי פראוור שהמדינה צריכה לתת להם יותר קרקע ביישובים. צריך לשבת עם כל קבוצה וקבוצה, לפתור את הבעיות שלה, ולנסות לשכנע. אין היום שבטים כפי שהיו פעם. היום כל קבוצה וקבוצה מנהלת את המאבק של עצמה".
העובדה שבשנות השבעים היו רק 2,500 תובעים , וכעת יהיה צורך לסגור עניין עם צאצאיהם המתרבים, רק מגבירה את הקושי על כל פתרון. ומה יעשו בדואים שהחזיקו בקרקע עם קום המדינה, ופונו ממנה בצו של המושל הצבאי? עד היום הסבירו להם שמכיוון שבעת רישום תביעות הבעלות בשנות השבעים לא ישבו פיזית על הקרקע, לא יקבלו כלום.
עכשיו יבואו המפונים, יציגו את צו המושל שפינה אותם, וידרשו לראות בהם כמי שהחזיקו בקרקע וראויים לפיצוי בטאבו, אף שלא דרכו בה כבר יותר מ-50 שנה . המשמעות בפועל של המהלך הזה היא הכנסתו מחדש של כל הנגב כמעט למונופול הקרקעות. כך הר הנגב, כך שטחים בנתיבות, באופקים, בקיבוץ רביבים, בקיבוץ בית קמה ואפילו בחוות שקמים. על כל אחד מהשטחים הללו יש בדואי שתובע בעלות.
"הרעיון להתייחס לאדמות שהופקעו בעבר לטובת המדינה כאל עניין הפיך, עלול להיות מסוכן", מזהיר גורם המעורה במגעים בין המדינה ובין הבדואים כבר שנים רבות. "זה יכול להיות פתח לתביעות של פליטי48' בכל הארץ. כי אם מי שאדמתו בנגב הופקעה לפני 50 שנה יכול לתבוע אותה, אז למה לא להחיל את העיקרון הזה בכל הארץ? ".
בשורה התחתונה, אם מחיר כישלונה של התוכנית הזו היה מסתכם בעוד ועדה שבזבזה את זמנה לריק, ניחא. אלא שכישלון של התוכנית הזו ישאיר אחריו נגב עם אותן בעיות בין המדינה ובין הבדואים שלה, אבל עם מפה טריטוריאלית שונה לגמרי. ח"כ יואל חסון מתכוון להפוך את הדיון בחוק לאחד מהעיסוקים המרכזיים של הוועדה לביקורת המדינה, שבראשה הוא עומד.
"אני מתכוון לעקוב אחרי המהלכים, הן של הדרג המקצועי והן של הממשלה, כדי לוודא שהשרים שאמורים לקבל את ההחלטה יכירו אותה על כל משמעויותיה והשלכותיה בטווח הקרוב ובעיקר בטווח הרחוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם