אייכמן אמר: "תפליגו מיד או שתישלחו לדכאו"
רענן גלילי ז"ל היה ניצול שואה שהפליג לארץ תחת איום הצורר הנאצי, ותיעד במצלמתו את המדינה הצעירה. בתו יזמה פרויקט ייחודי המפגיש ניצולי שואה עם תלמידי כיתות ו' ביישוב להבים בו היא מתגוררת. התלמידים מתעדים את סיפוריהם האישיים של הניצולים
רענן גלילי כרועה צאן בצעירותו צילום: מהאלבום המשפחתי
בלהבים נחנכת השבוע, לרגל ליום השואה, תערוכה שתסכם את שיתוף הפעולה שנוצר בין רוני גלילי-פרנצוס, בתו של הצלם וניצול השואה רענן גלילי, ובין מערכת החינוך המקומית, ובמסגרתו ילדי בית הספר להבים ביישוב תיעדו את סיפורי העדות של מי שהיו שם והצליחו להישאר בחיים.
"רציתי לקדם את הפרויקט, מאחר ויש תכנית בית-ספרית של משימות בני מצווה, במסגרתה ילדים בכיתה ו' עושים פרויקט למען הקהילה. השתבצתי בתכנית, בניתי תכנית מפורטת ואותה הגשתי למנהלת מחלקת החינוך בלהבים, בתיה הרפז, ולמנהלת בית הספר, רונית אביטן. הן נענו ברצון, ומונתה מורה מלווה לפרויקט, ענת וגו.
"עבדנו בשיתוף פעולה מלא ומרגש מאוד עבור כולנו, ובמיוחד עבור הילדים. הפגשנו את ילדי בית הספר היסודי להבים עם הניצולים שחיים ביישוב. קדמה לכך עבודת הכנה, במסגרתה הילדים למדו כיצד לשאול וכיצד לתעד, כיצד לדבר עם אנשים מבוגרים שעברו את הנורא הזה.
גלילי-פרנצוס מספרת כי המפגשים היו מרגשים מאוד עבור כולם: "עבור הניצולים, הפותחים את סגור לבם מול ילדים שהם בגיל הנכדים והנינים שלהם; עבור הילדים, ששומעים את העדויות המצמררות בגוף ראשון; עבור אנשי החינוך, אשר חוו משהו ייחודי. אני גם התרגשתי לראות את התכנית יוצאת לפועל".
לגונן על המשתתפים
גלילי-פרנצוס מספרת על הדרך ועל הייעודים הרבים של התכנית שיזמה: "הוגדרו מראש מטרות המפגשים - לעסוק בתרומת ניצולי השואה להקמת מדינת ישראל ולביסוסה, לאו דווקא בהקשר של הסיפור האישי ההיסטורי שלהם, בתקופת מלחמת העולם השנייה; לפתח קשב בילדים צעירים לדור העבר כחברה ולאו דווקא דרך הקשר האישי-משפחתי של הילדים; ללמד את התלמידים לתת ביטוי לאנשים שעברו חוויות מאוד קשות; סיוע לניצולי השואה דרך פעילות בין-דורית זו; הנחלת תרומת הניצולים לדור השלישי בצורה מיוחדת וחווייתית, קשר בין-דורי של תקומה ותקווה".
רוני גלילי פרנצוס צילום: מהאלבום המשפחתי
הייחוד בתוכנית הזו, מסבירה גלילי-פרנצוס, בולט במיוחד לאור העובדה שדור השואה הולך ונעלם, "וזו דרך ייחודית לשמר את אירועי וחוויית תהליך קליטתם ושגשוגם בארץ, תוך התייחסות אישית לניצולים, שקמו ועלו מתוך הלהבות והשתלבו בהקמת מדינת ישראל. אנו עוסקים בזיכרון ובאנשים ששרדו וחיים בינינו כיום, דרך תהליך הבנייה וההשתקעות שלהם בארץ. הזכות היא לנו, לפעול לשימור הזיכרון בקהילה על ידי המחשת עדויות אלה ששרדו את התופת, הקימו בית בישראל והגשימו את החלום הציוני למען הדורות הבאים".
אחת המטרות החשובות של
הפרויקט, מסבירה גלילי-פרנצוס, היא לאפשר פתיחת סגור לבם של הניצולים, באמצעות יצירת דיאלוג והקשבה, במיוחד בנוגע לנושא עלייתם ארצה. "התהליך יאפשר היכרות עם אנשים אמיצים, שאולי בפעם הראשונה, יספרו את סיפורם שלא סופר אף לילדיהם ולנכדיהם", היא מוסיפה.
גלילי-פרנצוס בנתה תכנית שמנסה לגונן על העדים המבוגרים וגם על המתעדים הצעירים. "התהליך יצר קבוצה חובקת אשר בראה צורה של מפגש, שהופך למסמך אנושי עם תכנים לא פשוטים, מצד אחד, ומצד שני, מצמיח תקווה והמשכיות. המפגש וקול הניצולים מפקיע את האלם".
הגאווה קדמה ליצר ההישרדות
גלילי-פרנצוס אינה אשת חינוך במובן המקובל של המילה. היא בכלל למדה קרימינולוגיה באוניברסיטה, אבל כאם וכבת לניצול שואה, הנושא קרוב ללבה. אביה, רענן גלילי ז"ל, היה אחד הצלמים החשובים והפוריים ביותר שפעלו כאן לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות. מצלמתו תיעדה את המדינה שבדרך ואת ישראל הצעירה באלפי תמונות סטילס.
רענן גלילי בצעירותו צילום: מהאלבום המשפחתי
לאחרונה, החליטה אוניברסיטת הרווארד האמריקנית לפרוש את חסותה על האוסף ההיסטורי, ואלפי התמונות והתשלילים נסרקו באמצעים דיגיטליים מתקדמים. ככל שגלילי היה צלם נחשב, כך היה איש צנוע, שהעדיף את מרעה הצאן בשדות קיבוץ חמדיה על פני המצלמה, אבל לא היה יכול לנתק את עצמו מתיעוד המתרחש סביבו.
רענן גלילי נולד במינכן שבגרמניה ב-23 באפריל 1920, בשם קורט ורטהיימר. בשנות ילדותו ונערותו קדרו שמי אירופה: גרמניה הובסה במלחמת העולם הראשונה ומשבר כלכלי גדול פקד את המדינה, הקיצונים מימין עלו לשלטון ומעשיהם וקריאותיהם ליוו אותו עד אותו לילה נורא, הזכור לדראון עולם.
ליל הבדולח, הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו בוצעו ברחבי גרמניה ואוסטריה פוגרומים ביהודים, כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי העסק והמגורים של היהודים. קורט, הנער בן ה-18, נמלט לצ'כיה, אך לרוע מזלו, הוא נעצר בגבול על ידי הגסטאפו.
שוטרי הגסטאפו שאלו אותו אם הוא יהודי, והוא בחר לומר את האמת. "זו הייתה גאווה של צעירים. גאווה שקדמה ליצר ההישרדות", אומרת הבת גלילי-פרנצוס. הגסטאפו עצר אותו והוא עבר עינויים קשים. כשהוא שוחרר, הוא היה פצוע וחולה, עד כי נזקק לכמה חודשי החלמה.
הוא הצליח לחצות את הגבול לצ'כיה, שאותה החשיב לידידותית יותר ליהודים, מעט אחרי סיפוחה על ידי הנאצים לגרמניה. "אבא זכר את צלילי המארשים הנאציים ברחובות ואת רקיעות מגפי החיילים הגרמנים. הוא חשב שיוכל למצוא את המסמכים שלו בבית הקהילה היהודית בפראג, אך נדהם לגלות שראשי הקהילה בחרו להשמיד את כל המסמכים, כדי לא להסגיר מידע לנאצים.
"אבא מצא בעצמו את המסמכים שלו, שלא הושמדו, ושרף אותם בעצמו. באותה תקופה טרם נהגה רשמית 'הפתרון הסופי'. אבא הצטרף לקבוצת אנשים שהצליחה למצוא אונייה טורקית בשם 'סקריה', שאמורה הייתה לשאת אותם לפלשתינה, אבל העניינים התנהלו בעצלתיים. גם אם בעל האונייה היה מסכים לקחת אותם, לא הייתה מדינה, כולל ארצות הברית, שתסכים לתת להם מקלט.
"היציאה התעכבה, פעם אחר פעם. באחת הפעמים, הגיע למקום אדולף אייכמן. הוא אמר למארגני ההפלגה: 'או שאתם יוצאים כעת או שתישלחו לדכאו'. עדיין לא היה ידוע ברבים מה קורה במחנות הריכוז, אבל ההפלגה יצאה מיד. זו הייתה אוניית מסע רעועה, ובה הם היו אמורים להיות חודשים בלב ים. אחרי חצי שנה בים, האונייה מגיעה לפלשתינה. כשהם תשושים, נעצרים אנשי האונייה ונשלחים למחנה המעצר בעתלית".
חליל רועים ומצלמה
כשהשתחרר בתום חצי שנה במעצר במחנה הבריטי למעפילים בלתי לגאליים בעתלית, הופנה גלילי למושבה החקלאית גבעת עדה, ומשם לקיבוץ חניתה. תוך כמה חודשים הוא נקלט היטב והתיידד מאוד עם חביבה רייק, אך היא עזבה אחרי שחשה שלא נותנים לה להתבטא בקיבוץ, כפי שסיפר לבתו.
רענן גלילי בצעירותו, כצלם צילום: מתוך האלבום המשפחתי
"אבא ביקש להתגייס לצבא הבריטי, אבל אמרו שהמכסה כבר הייתה מלאה. למזלו, הוא פגש בלשכת הגיוס בחיפה את גיורא יוספטל (שהיה גזבר הסוכנות, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל), שהכירו מפעילותו במינכן. אחרי הכשרה בת מספר חודשים בסרפנד (צריפין), הוא נשלח למצרים, שם עשה חיל בתפקידו".
כשגלילי השתחרר מהצבא הבריטי, הוצע לו לעבור קורס צוערים של שירות החוץ הבריטי, אבל הוא סירב. הוא העדיף ללכת לקיבוץ חמדיה ושם עבד, בין היתר, כרועה צאן. עם הכסף שקיבל כשפרש מהצבא, הוא קנה מצלמה והחל לתעד את כל מה שסביבו. כך נוצר אוסף ובו 8,000 צילומים, ייחודיים ונדירים, בנוסף ל-4,000 תשלילים, שבהם מתועדת המדינה הצעירה. כאמור, אוניברסיטת הרווארד נתנה את חסותה לתיעוד האוסף הנדיר הזה.
"אבי היה אוטודידאקט. כשהיה במחנה המעפילים, הסוהרים הבריטים אישרו לו, באופן נדיר, ללמד עברית. הוא כתב כל הזמן, תיעד, סיפר. בשנות ה-70', רצו להרוס את מחנה המעפילים בעתלית, על מנת להקים שם שכונת עולים. כשאבי שמע על כך, הוא רתח מזעם. הוא פנה לחברת כנסת מסיעת העבודה שהתערבה, על מנת למנוע את הרס המחנה ההיסטורי.
"מחנה עתלית נותר על כנו, כאתר היסטורי, בזכות אבי. בעיניי, אבי ובני דורו סימלו את אותם אנשים שעלו מן הלהבות, הגיעו לארץ חדשה מחוסרי כל והקימו מדינה, למרות כל הקשיים. דור התקומה".
רענן גלילי נפטר בגיל 85, בשנת 2005.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם