ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"היינו יכולים להיות עשרה": מכתב לנער המבקר במחנות ההשמדה

ההורים שלי שרדו את התופת, עלו ארצה והקימו משפחה. שלושה אנשים סך הכל. בליל הסדר אליהו הנביא היה נכנס, שותה משהו והולך. כי מה כבר היה לו לחפש אצלנו?

כשמשלחות נוער מישראל נוסעות לבקר במחנות ההשמדה בגרמניה ובפולין, כותבים להם ההורים מכתב ומפקידים אותו בידיו של המורה המלווה.

ביום הלפני אחרון של המסע מתאספים כולם והמורה נותן להם את מכתבי ההורים. אביתר הוא נער בן 17 שנסע בחורף האחרון לביקור במחנה השמדה. אביו, רופא בכיר באחד מבתי החולים באזור, ביקש ממני שאכתוב גם אני לבנו ערב הנסיעה. כתבתי.

אביתר יקר,
אתה ודאי זוכר אותי, מנחם, מליל הסדר אצל סבתא ציפורה וסבא אבינועם, הדוד שמספר בדיחות, ושר "אליהו הנביא אליהו הגלעדי" כשפותחים את הדלת ומחכים שייכנס בעל הזקן, אולי רכוב על חמור לבן, ישקה את החמור, ויכריז: "הגעתי!". כי אולי זה הוא... אבל ברגעים אלה הינך נמצא במקום שמעולם לא הייתה בו אווירה של בדיחות דעת, אז ברשותך, ועל דעת המקום, אלבש את המסכה של הרצינות.

כשהיית שם - באושוויץ, טרבלינקה או דכאו - ראית ושמעת מראות וסיפורים שהעבירו בך צמרמורת ועורך התברווז. הרם ראשך לכמה דקות וזרוק מבט חד אל מעבר לגדרות התיל, הסתכל היטב אביתר, על האדמה והשדות, ועל הפרחים המוזרים שמכסים אותה, את האדמה.

אלה פרחיהם

הצהובים של החמניות, ואתה רואה, הן אדומות החמניות. לא אביתר, זה לא חזיון תעתועים, הן באמת אדומות, מדמם של הסבא והסבתא שלי, הדודים ובני הדודים, שנרצחו ונקברו בשדות האלו, והארץ לא כיסתה את דמם. זהו קבר האחים שלהם, ושל שישה מליון נוספים, מספר זניח שישה מיליון, קבר אחים וחמניות אדומות.

ההורים שלי שרדו את התופת, עלו ארצה והקימו משפחה. שלושה אנשים סך הכל, שלושה בשבתות ובחגים ושלושה גם בשמחות. לפעמים היינו יותר, למשל בבר המצווה שלי, אחרי העלייה לתורה התכנסה כל המשפחה המורחבת לארוחת צהרים חגיגית. לא פתחנו את השולחן, לא ביקשנו כסאות מהשכנים, שולחן אחד, שמונה אנשים, ארוחת צהריים של בר מצווה.

אבל השעות הקשות ביותר היו בלילות הסדר. בכל שנה, בבתים שמסביב רעש והמולה, כולם קוראים את ההגדה, שרים ושואלים את הקושיות, חלקם מזייפים. סביב שולחן ליל הסדר שלנו לא זייפו, כי רק אני שאלתי את ארבע הקושיות, ומה נשתנה, ועבדים היינו. שלושה אנשים סביב השולחן - אימא ואבא ובן. יכולנו להיות עשרה, כמו אצל הסבא והסבתא שלך בליל הסדר האחרון, או עשרים. אבל הם נשארו שם, והארץ לא כיסתה דמם.

לפעמים היה נכנס אליהו, שותה משהו והולך, ואנחנו המשכנו לקרוא את ההגדה שהייתה לאגדה. כי ככה כתוב אצלנו בספרים, כי אנחנו עם כזה עם עתיד לא ברור, ולכן חיים על סיפורים מהעבר, סנה שלא נשרף, ים שנחתך לשניים, ואלוהים. אבל הוא כנראה עזב אותנו לפני כשבעים שנה. אבא ואימא שלי היו שם ולא סיפרו כלום, לפעמים הם באים אליי בחלום ומבקשים: "תאמין ילד שלנו, תאמין". לא קל אביתר, בכלל לא.

בשילומים החלפנו דירה, קנינו מקרר חשמלי, ובמה שנשאר, אופניים לבר המצווה. וכשג'ף הרסט הכניס את הגול השלישי בגמר של 66', לא הבנתי מהן חילוקי הדעות. מאה אחוז גול חוקי. הכדור קרע את הרשת והקפיץ אותי לשמיים. בגמר של 74' לבשנו כתום למרות אנה פרנק ובכינו כמו ילדים כשגרד מילר הכניס את הדרדלה. שלחנו את בורוצ'אגה שיעשה בשבילנו את העבודה בגמר של 82' ואת רונאלדו הברזילאי בגמר ב-2002.

ואני, מעולם לא ביקרתי בארצות הארורות האלו, גרמניה ופולין. אבל אתה שם, אז תסתכל מעבר לגדר אביתר יקירי, ודאי תשמע אותם זועקים מן האדמה, הסבים והסבתות, הדודים והדודות.

ומחר, כשהחזן בטקס יקרא את תפילת אל מלא רחמים, תהיה - אם לא קשה לך - הנציג של המשפחה שלי שאיננה, וגם של אלה שנשארו, שלושה אנשים סביב השולחן בליל הסדר. לפעמים, לקראת הסוף נכנס אליהו, שותה משהו והולך. כי מה כבר היה לו לחפש אצלנו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...