לגלוש ולעולם לא לשכוח: ניצולת השואה כותבת בלוג מרגש
את הזוועות שעברו עליה כנערה צעירה בימי השואה מספרת היום יוכבד זיו (85) מכפר-סבא בבלוג "זו שוב אני" שהקימו עבורה שתי תלמידות תיכון. כעת היא מספרת על נדודי השינה, על אובדן האמונה באלוהים ועל חייה החדשים כבלוגרית: "היום האינטרנט זו הדרך להגיע לכולם"
במהלך שנות השבעים נפרץ הסכר, ומאז לא מפסיקה זיו לספר. לספר למכריה, לספר לתלמידים בבתי הספר שאליהם היא מגיעה לעתים קרובות, ובאחרונה, לספר באמצעות הבלוג "זו שוב אני", שאותו הקימו עבורה שתי נערות צעירות, בנות גילה פחות או יותר בימים שבהם חוותה דברים שמילים לא יתארו.
הנערות, רוני פורת וגבי רדוש, תלמידות כיתה י"ב בתיכון מור מטרווסט ברעננה, השתתפו בשנה שעברה בפרויקט חילופי משלחות נוער עם פולין. במסגרת הפרויקט הן הכינו בלוג אינטרנטי על זיו ועל סיפור חייה.
"ברגע שאני ורוני הכרנו את יוכבד, היה ברור לנו שזו אישה שיהיה קשה מאוד לשכוח גם אם נרצה, ושאנחנו חייבות לשמור איתה על קשר", מספרת רדוש. "נושא השואה מאוד רגיש אצלי, כי אבי הוא בן לניצולי שואה והוא גדל בבית שבו אסור היה לדבר על השואה. אבא שלי לא יודע את הסיפור האמיתי של סבי וסבתי. לשבת עם יוכבד היה סגירת מעגל בשבילי.
"התחברתי אליה כאילו היא הייתה סבתא שלי. זכיתי להכיר דמות שלא היה יוצא לי להכיר בשום דרך אחרת, והיא סיפרה לי את הדברים הכי אישיים שעברו עליה. זה הדבר הכי מדהים שיצא לי לעשות אי פעם".
לאחר שהבנות סיימו להכין את הבלוג הן הגיעו לביתה של זיו עם מחשב נייד והראו לה את התוצאה. "היא מאוד התרגשה שאפשר למצוא אותה באינטרנט ושהסיפור שלה מפורסם לציבור כולו, והתקשרה אל הבת ואל הנכדה שלה בהתרגשות", מתארת רדוש.
"בני
"אנחנו מצליחים להנציח ולהפיץ את הסיפורים של הניצולים דרך לחיצה פשוטה על העכבר. בעוד כמה שנים לא יהיו עדויות בגוף ראשון כמו שיש היום, חבל לי שהדורות הבאים לא ישמעו על השואה ממקור ראשון. זה אחרת לגמרי מכל ספר או סרט".
זיו מתגוררת עם בעלה מרדכי בן ה-92 בכפר-סבא זה 18 שנה. זיו נולדה בסקרנביץ', עיר פולנית קטנה בין לודג' לוורשה. משפחתה הייתה אמידה, והוריה נמנו עם מכובדי הקהילה. כשהייתה בת 15 התחילה המלחמה ולאחר שהסתיימה עלתה ארצה. אחיה הצעיר שרד יחד איתה ועם הוריה את השואה, אך נרצח לפני 18 שנה בביתו בדרום אפריקה. עד היום, 70 שנה אחרי, היא לא מסוגלת לישון שינה רציפה במשך לילה שלם בשל הסיוטים שחוזרים לרדוף אותה.
בד בבד עם עליית הבלוג, פרסמה זיו את זיכרונותיה גם בספר. "התחלתי לכתוב את הספר לפני כשלוש שנים. הרגשתי שאני חייבת לכתוב את הזיכרונות שלי. קשה להתמודד עם זה, כי זו הייתה תקופה מטורפת. עד היום יש סיפורים שלא נותנים לי מנוח ויש לי ייסורי מצפון.
"אני לא ישנה בלילות, ומשתדלת שלא להירדם כדי לא להיזכר בזוועה בחלומות שלי. אני שוכבת במיטה בלילה עם רדיו ליד האוזן. אני בדרך כלל ישנה שעה-שעתיים בלילה. במשך היום אני משתדלת לישון שעתיים-שלוש, אז השינה שלי רגועה יותר. אור היום כנראה מרגיע אותי".
זיו מתחילה לגולל את סיפורה בפנים מתוחות. "בשנת 41' הגענו לגטו ורשה, ולמרות הזוועה והמוות שאפף את כולנו, לאימא שלי היה חשוב שאלמד", היא מספרת. "ליהודים אז אסור היה ללמוד, ובכל זאת אימא שלי שלחה אותי לקומפלטים. קבוצות קטנות של חמישה ילדים שהיו מתחבאים במרתפים עם המורים שלהם ולומדים. אסור היה להסתובב עם דף ועיפרון. אחרי השיעור כל אחד היה חוזר לביתו וכותב במחברת את כל מה שהוא זכר מהשיעור.
"יום אחד, בדרכי לקבוצת הלימוד, הרגשתי שמישהו עוקב אחריי. כשהמוות רודף אותך אתה מרגיש את זה. החלטתי לשנות את הכיוון ולא ללכת לקומפלט, כדי שלא יתפסו את הילדים והמורה ויהרגו את כולנו. חיפשתי מקום להתחבא בו, נכנסתי לתוך אחד המבנים בגטו ועליתי במדרגות עד הקומה השישית, שם מצאתי דלת פתוחה, דלת הצלה.
"נכנסתי פנימה לסלון גדול, וחייל האס.אס שרדף אחריי נכנס איתי. במרכז החדר הייתה מיטה ועליה אישה שנמצאה כבר על סף מוות. אז היינו כבר מומחים איך נראה אדם שנמצא על סף מוות. האישה החזיקה עובר שזה עתה נולד והוא צייץ. החייל לקח את התינוק והשליכו בחוזקה על הקיר. התינוק מת במקום והשאיר על הקיר כתם. אני זוכרת בבירור את הכפפות מעור חזיר שהחייל לבש, הוא זרק אותן מגואלות בדם לרצפה. אני גם זוכרת טוב מאוד את העיניים שלו, עיניים של רוצח.
"אחר כך הוא נתן לאישה פקודה להרים ילד קטן נוסף שהיה בחדר ולזרוק אותו מהחלון של הקומה השישית, והאישה זרקה, וראיתי את זה כי הייתי בחדר. אחר כך החייל פשוט יצא מהחדר והשאיר אותנו עומדות קפואות במקום. מאז אני כל הזמן בייסורי מצפון שהבאתי את המוות לחדר הזה. הייתי בטיפול פסיכיאטרי הרבה שנים, ניסו להסביר לי שלא יכולתי לעשות כלום".
הטראומה, מספרת זיו, אינה מרפה ממנה וממשיכה לרדוף אותה גם היום. "במרפסת הבית הייתה לי אדנית עם פרחים, והצופיות היו מגיעות לפרחים ומצייצות. אני מאוד אוהבת בעלי חיים אך קול הציוץ של הציפורים הזכיר לי את התינוק והחזיר אותי לטראומה ההיא, אז החלטתי להוציא את הפרחים כדי שהציוץ לא יחזור. אני גם לא מסוגלת לראות כתמים על הקיר כי הם מיד מזכירים לי את המקרה".
לאחר תקופה בגטו ורשה, הבינה אמה של זיו כי אם המשפחה לא תברח סופה יהיה מר כשל אלה שמתו ברעב או נלקחו לתאי הגזים. "הורי היו מאוד מקושרים, וחבר פולני מהעיירה שלנו עזר לנו והביא שקית מלאה בזהב. אימא שיחדה את אחד החיילים שיעזור לנו ולעוד 50 יהודים לעזוב את הגטו בתמורה לזהב. הוא הסכים. אולם זמן קצר אחרי שברחנו מהגטו, עצרו אותנו צעירים פולנים והסגירו אותנו בחזרה לנאצים, שהעבירו אותנו לשדה תעופה אוקנצ'ה בוורשה.
"הובלנו לחצר פנימית עלובה, מוקפת קירות גבוהים מבטון. היו שם עוד כ-100 איש שנתפסו גם הם בניסיון הבריחה. עמדנו שם במשך כמה שעות ללא מזון ומים, ואז נפתחה דלת כבדה של מרתף, וקיבלנו הוראה לרדת לתוכו. המרתף היה מתחת למשרדים של שדה התעופה, והיה בו מקום לכ-100 איש. הנאצים דחסו לתוכו 300 איש, והדלת בקושי נסגרה. הם דחסו אותנו בכוח פנימה, כמו דגים מלוחים בחבית.
"המקום היה לח, מצחין, מחניק וחשוך לחלוטין. לא יכולנו לשבת, לא הייתה אפשרות להסתובב או לעשות אף תנועה, אפילו את צרכינו לא יכולנו לעשות אלא במקום עומדנו. למזלי עמדנו עם הפנים לקיר, במרתף היו צינורות ביוב מפוצצים שנזלו על הקירות. באופן אינסטינקטיבי ליקקנו את הנוזל, שהיה המזון היחידי שלנו. בהתחלה שמעתי צרחות עד לב השמים, ימים בודדים אחר כך, התחלפו הצרחות במלמולי תפילות, ומדי יום זה נרגע. הגוש האמצעי, האנשים שעמדו בלי יכולת לזוז, התפללו ובכו, ושוב פנו לאלוהים.
"בכל יום הבכי הלך ופחת עד שגוש האנשים השתתק. לאחר 12 ימים, לפתע נפתחה הדלת, והחיילים צעקו לנו לצאת החוצה. הגוש האמצעי מת בעמידה. נותרו בחיים רק אלה שעמדו עם הפנים לקיר. זחלנו החוצה. האנשים שמתו בעמידה קרסו אל הרצפה".
זיו מפסיקה ולוקחת נשימה עמוקה. "הפסקתי להאמין באלוהים במקום הזה. היו שם ילדים קטנים שצעקו אימא'לה ואבא'לה, אחר כך התפללו לאלוהים ודיברו לאלוהים. היו הרבה תפילות".
לאחר החוויה הנוראית הצליחה משפחתה של זיו להגיע בחזרה לסקרנביץ', שם הסתתרה ועברה מבית לבית. באחד מחיפושיה אחר אוכל, הגיעה זיו אל לוכד הכלבים העירוני, אדם בשם רוז'יינסקי, שסייע לה להסתתר למרות היותה יהודייה, ואף סיפק לה תלבושות של נערה לוביצ'אית.
"לוביץ' הייתה עיר קטנה בסמוך. צבעתי את שערותיי לבלונד, וקראתי לעצמי סטפניה. שיניתי את הקול ואת המבטא, והתחזיתי לכפרייה. כשתלמידה מהכיתה שלי זיהתה אותי, התחזיתי למישהי אחרת. אין לי כלל מושג מי זו יוכבד".
עד היום מחזיקה זיו בביתה בובות לוביצ'איות המזכירות לה איך היא הצליחה לשרוד את השנים האחרונות של המלחמה, כשהתחזתה לכפרייה מלוביץ' ויכלה להתהלך בחופשיות ברחבי העיירה סקרנביץ'.
היום את מאמינה באלוהים?
"גם היום אין אלוהים. אם הוא היה, אז איך הוא יכול היה לעולל את הזוועה הזאת לילדים הקטנים? איפה הוא היה? אני הצלחתי להינצל בדרך נס, אני מאמינה בגורל. באחת הפעמים שהתחפשתי ללוביצ'אית, בא לקראתי חייל אס.אס שהיה מגיע אלינו הביתה באופן קבוע, והוא פשוט לא זיהה אותי. פשוט נס".
במשך שנים לא הסכימה זיו לספר את סיפורה. "בהתחלה לא רציתי לספר, כי פעם אחת שבתי חזרה מבית הספר, ביקשו ממנה לכתוב על זיכרונות השואה של הוריה. הסכמתי, סיפרתי לה את הסיפור שלי, והיא התחילה לבכות. מיד הפסקתי ואמרתי שאני לא רוצה שהבת שלי תבכה, השואה נגמרה"", אומרת זיו בקשיחות.
"התחלתי לספר רק בשנות השבעים המוקדמות כשגרנו בגבעתיים. מרדכי עבד אז כרופא נשים. מול הדירה גרה משפחה שהגיעה מעירק. ביום השואה הלכתי אליהם, צלצלתי בדלת ופתחה לי הבת הצעירה שלמדה בתיכון. בפנים הבית היה מלא עשן, אנשים שיחקו פוקר, היה שמח. אמרתי לה שכדאי לפתוח את הטלוויזיה כדי לראות מה עבר על יהודי אירופה, כי היום זה יום השואה.
"היא אמרה לי 'גברת זיו, את מאמינה שזה היה?', ושמה אצבע מתחת לעין. היא חשבה שאני עובדת עליה. חשבתי לעצמי שמדובר בתלמידת תיכון, אחת שכבר למדה בבית הספר על השואה, ואם היא לא מאמינה למשמע אוזניה אז אני חייבת להתחיל לספר את הסיפור. התחלתי ללכת לבתי ספר ולתת הרצאות לתלמידים. עכשיו אני עושה זאת גם באמצעות האינטרנט".
ספרי קצת על הבלוג.
"כשהבנות באו אליי, והראו לי את הבלוג המוכן, חשתי גאווה גדולה. התרגשתי שאני יכולה לכתוב את השם שלי באינטרנט, ועכשיו כולם יכולים לקרוא ולהכיר את הסיפור שלי. הבנות הכינו משהו יפה מאוד. אני מניחה שהיום האינטרנט הוא הדרך להגיע לכולם והוא גם כלי חשוב כדי לספר את מה שעברנו אז בשואה".
הכתיבה, עבור זיו, היא גם סוג של תרפיה. "אני רוצה לספר לדורות הבאים על הניצחון הפרטי שלי על הגרמנים שניסו להשמיד את כל היהודים. בתוך הזוועה מצאתי אנושיות, תקווה וכוח חיים. החיים לימדו אותי לא להזדקק לעזרה של איש ולסמוך רק על עצמי.
"כיום אני יכולה ליהנות מהמשפחה היפה שאני ומרדכי יצרנו כאן, מהבת שלי, משני הילדים שלה ומהנינים שלנו. לו היו מספרים לי באותם ימים של רעב ואימה במרתף של שדה התעופה, שיום יבוא ואשב בביתי בארץ ישראל ואספר את סיפורי לבתי ולנכדיי האם הייתי מאמינה? אינני יודעת".
הבלוג "זו שוב אני" של יוכבד זיו: http://grandrp.blogspot.com/2010/05/httpwww.html
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם