"עדיף היה לקום בבוקר ולהרים גופות, ולא להיות אחת מהן"
אליעזר אייזנשמידט, ניצול אושוויץ בן 91, יוצא מדי בוקר מביתו בגבעתיים לעבודתו במפעל. "לנוח? זה לא בשבילי", הוא אומר בחיוך
הוא נולד בשנת 1920 בעיירה לונה שבפולין (שהיום שייכת לבלארוס). עד גיל 15 למד בבית ספר יהודי, ואז עבר לבית ספר פולני, בו למד את עבודת המסגר. כשהיה בתחילת שנות ה-20 לחייו הגיעו הנאצים לעיירה, והיהודים רוכזו בגטו.
"היתרון היחסי שלי בזמן הגטו היה שהייתה לי עבודה", הוא מספר. "היו שולחים אותי החוצה לעבוד באווירובטיקה". בנובמבר 1942 נשלחו היהודים למחנה הריכוז קלבסין. "המטרה העיקרית שלנו שם הייתה להעביר את הזמן", הוא מספר. "בניגוד לגטו, שם הייתה לי עבודה, בקלבסין היו מעטים שבאמת עבדו וגם אז, כל עבודתם הסתכמה בלהוציא את גופות היהודים החוצה מהחדרים שלהם.
"הרבה אני לא זוכר משם, אולי רק את המבנים, שהיו רובם מתחת לאדמה עם גגות רעפים אדומים. היה לנו חדר של 30 מטר ובו היו פזורות מספר מיטות, שעליהן ישנו, דיברנו ואכלנו את הלחם האפוי
כעבור חודש, בדצמבר 1942, נשלחו יהודי קלבסין לאושוויץ. שלושה ימים נמשכה הנסיעה ברכבת דחוקה, ורבים מהנוסעים לא שרדו את הנסיעה. "כשהגענו לאושוויץ ראיתי את ד"ר מנגלה לראשונה, והוא עשה לנו סלקציה", נזכר אייזנשמידט. "את אחי ואותי הוא העביר לחלקה בה עבדו בעוד את אבי ואמי לקחו לבירקנאו, להיהרג. משום שהשם שלי מתחיל באות א?' הייתי בין הראשונים שקיבלו מספר על היד- 80764.
"אחי, שהגיע מיד אחריי, קיבל את אותו מספר רק עם הספרה חמש בסוף. משם לקחו אותנו למקלחות ואחר כך לבלוק מספר שבע. בימים הראשונים היו עושים לנו בעיקר מפקדים, בוחרים ומפרידים בינינו. מי שנבחר, ואני הייתי אחד מאלו שנבחרו, הועבר לבלוק מספר שניים, ומי שלא נבחר הלך למשרפות. אחי, למשל, נשאר בבלוק מספר שבע לעוד חמישה שבועות עד שנשלח למותו".
אייזנשמידט נבחר להיכלל בתוך ארבע קבוצות העבודה, הזונדרקומנדו, שהיו יוצאות בכל בוקר לאחת העבודות הנוראיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "ביום הראשון שיצאנו מהביתן לא ידענו לאן אנחנו הולכים", מספר אייזנשמידט, "אבל כשהם פתחו את הדלת של תאי הגזים, הבנו. זה מדהים, ראינו את הגופות ופשוט התחלנו לאסוף אותן. זה קרה כי הם לא נתנו לנו זמן לחשוב, איך שנכנסנו הם החלו להרביץ לנו במקלות שנתחיל לעבוד. העבודה שלנו הייתה לקחת את הגופות לבורות, לשפוך סולר ולשרוף אותן. עבדנו בזה עד הקיץ של 1943, עד שפתחו את הקרמטוריום".
הזונדרקומנדו היו יחידות של אסירים יהודים שפעלו במחנות ההשמדה ותפקידם היה להוציא את הגופות מתאי הגזים ולשרוף אותן. אייזנשמידט הוצב במשרפה מספר ארבע, בה היו שמונה תנורים. "בכל פעם היינו סוחבים 16 גופות, האם לא קשה להיות סביב מוות כל הזמן? ובכן, לא הייתה לנו אפשרות אחרת. אם בבוקר לא יצאת לעבודה, הדוקטור היה בא, מסתכל עליך וקובע שיש לך טיפוס. בשעה שלוש כבר היה בא האמבולנס לקחת אותך ולעולם לא היית חוזר. ככה שהיה עדיף לקום בבוקר ולהרים גופות ולא להיות אחת מהן".
בהמשך נקרתה בדרכו הזדמנות פז, עד כמה שזו אפשרית במחנה המוות, כשאחד המכונאים במשרפות נספה ואייזנשמידט מיד התנדב להחליפו. "זה היה סוג של עלייה בדרגה", הוא מספר, "בעיקר משום שיותר לא הייתי צריך להתעסק עם הגופות".
העבודה, שאמנם הצילה את חייו, גם הובילה אותו לרגעים שהוא לא ישכח: "באחד הימים מצאתי שם את בת דודתי. כל מי שעבד בקרמטוריום ידע שאנו קרובי משפחה, ולכן כשהוציאו אותה מתא הגזים החברים קראו לי. אז לקחתי דלי מים, שטפתי אותה ואז שמתי אותה במכונית שהובילה אותה לבורות המוות. כמה שבועות לאחר מכן בעלה, שעבד במכרות הפחם, הגיע לעבוד בקרמטוריום. אני עדיין זוכר שביומו האחרון הוא ביקש ממני רק לתת לו משהו לאכול בשביל שלא ימות רעב".
את סוף תקופת אושוויץ סימנה עבור אייזנשמידט, כמו עבור ניצולים רבים, צעדת המוות ב-18 בינואר 1945. "הלכנו בשלג ובקור וראינו אנשים שמתו לידנו", נזכר אייזנשמידט, שהיה אז בן 25. עוד לפני הצעדה החל אייזנשמידט לתכנן את הבריחה: הוא לבש בגדים מתחת לבגדי האסירים וגנב צידה לדרך - חצי כיכר לחם וחצי קופסת מרגרינה.
"ידעתי שאני הולך לברוח ועשיתי הכול כדי שזה יצליח, אפילו נתתי לחבר שידע שאני הולך לעשות משהו שעון כיס רק בשביל שהוא לא יספר", אומר אייזנשמידט. "בשעת אחר הצהריים ניתנה לי ההזדמנות. החיילים הנאצים שהלכו לידנו מימין ומשמאל לא שמו לב שאני מאט מעט את הקצב וככה, בזמן שהייתי בין שניים, ניצלתי את העובדה שזה שמלפניי לא רואה אותי וזה שבא אחריי היה עסוק במשהו בצד השני, כדי לברוח עם עוד חבר. מיד הם התחילו לירות עלינו, פגעו באדם השני ובי פגעו רק ברגל, אבל המשכתי הלאה".
חודשים אחר כך הוא חזר לעיירה לונה, שם הכיר את יהודית טפנר, נישא לה ועלה עמה לארץ. אחרי שעלה לארץ, פתח מסגרייה בנחלת יצחק בתל אביב ובה ייצר במשך 40 שנה מכונות, דלתות ועוד. לו וליהודית נולדו שני ילדים - אסתר וישראל, ושבעה נכדים, שאחד מהם נהרג לפני 19 שנה בתאונה מבצעית במהלך שירותו הצבאי. יהודית נפטרה לפני 11 שנה, בגיל 80.
כבר לפני 18 שנים מאס אייזנשמידט בעבודה במסגרייה, והוא החליט למכור את הציוד ולהשכיר את החנות. "לא רציתי כל היום לעבוד, אבל רציתי לעבוד במשהו", הוא אומר. "אז הבן שלי, שעבד אז בד"ר פישר, הציע שאני אתחיל לעבוד שם בלתקן מכונות, דלתות ומה לא. מיד הסכמתי ומאז אני נוסע למפעל בכל בוקר ומטפל בכל הצד הטכני".
אייזנשמידט מספר שהוא זוכה ליחס חם מכל העובדים במפעל: "כולם מתייחסים אליי יוצא מהכלל, מהראשון עד האחרון, כולם אומרים שלום, כולל בעל הבית. כשהיה לי יום הולדת סידרו לי הפתעה ועשו לי מסיבה ובעל הבית אלי פישר נכנס למפעל, אמר לי מזל טוב והביא לי מתנה".
אתה בן 91, לא בא לך לפעמים להירגע?
"לא. יש לי כוחות פיזיים. יש לי בעיה עם הברכיים, אבל זה בסדר. מה כבר יש לי לעשות? לשחק קלפים? לנוח? זה לא בשבילי. אני מעדיף לעבוד, תודה רבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם