ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

על הגובה: כך הפך הילד שגדל בפנימיות לאקרובט מצליח

11 יניב סוויסה קשר לצווארו גלימה, רץ במהירות לחלון פתוח וזינק. הוא כמובן לא עף לשומקום אלא צנח למטה מגובה שלוש קומות. עכשיו הוא סגר מעגל כשגילם את סופרמן בפארק הקולנוע בראשון לציון. סיפורו של האקרובט שכישף את יהורם גאון ויעל בר זוהר

כשיניב סוויסה עלה לכיתה ה', הגיע לארץ הסרט "סופרמן". לאחר שראה את כריסטופר ריב עף בשמיים כציפור, החליט שגם הוא רוצה. בריצה הוא חזר לפנימייה בה למד, קשר לצווארו גלימה והתחיל לרוץ במהירות הבזק היישר לחלון הפתוח. הוא כמובן לא עף לשומקום אלא צנח למטה מגובה שלוש קומות.

למזלו, נחת על שיח קוצני, מה שהציל את חייו. אז נכון, הוא שבר את היד, נשרט בכל גופו, אך עדיין יצא בתחושה עילאית. "בשתי השניות הראשונות עפתי וזה היה הכל מבחינתי", הוא נזכר. עכשיו בגיל 35 הוא סוגר מעגל ומגלם את סופרמן בפארק הקולנוע בראשון לציון, עיר מגוריו.

אחרי שקפץ מחלון פתוח בגיל 11, היו כאלה שסברו כי על סוויסה לפגוש פסיכולוג. נכון שהילד שובב, אבל בכל זאת, המבוגרים סביבו חששו שבתוך תוכו חשק למות. הוא עצמו סירב ליוזמות הללו. "אין לי נטיות אובדניות", הוא מדגיש, "הייתי בטוח במיליון אחוז שאני עף. כשלא עפתי זה היה בעבורי שוק טוטאלי. תמיד חייתי עם הפרעה קלה של רצון לעוף גבוה".

מאז הילד התבגר אבל את הרצון לעוף לא זנח. הוא הפך אקרובט וייסד את קרקס Y – קרקס אווירי המאגד בתוכו 25 לוליינים מעופפים. לפני כמעט ארבע שנים זכה להכרה בפריים טיים, כשזכה במקום הראשון (יחד עם בת זוגתו לתעלולים אוויריים עוצרי נשימה) בתוכנית "הדבר הגדול הבא" עם יהורם גאון ויעל בר זוהר.

סוויסה, נשוי ואב לשניים, מתיישב מולי ואני פשוט נפעמת. מדובר בגבר נאה, חיוך ממיס שמקרין טוב לב. הדבר הבולט בהופעתו טלה הראסטות הארוכות שלא היו מביישות את עידן רייכל, כתמי צבע על הידיים ושריטות על זרועותיו החסונות.

בתור עיתונאית סקרנית אני מיד תוהה: כשאתה נתלה לך

באוויר עם החבל והברזלים, אתה לא מפחד שהראסטות הארוכות שלך יתקעו בברזלים ואז תיפול?
סוויסה מביט בי בהפתעה כאילו מנסה להבין את השאלה. מבחינתו הראסטות הן חלק ממנו, מגופו, מה פתאום שיפריעו לו? "אני לא רואה את עצמי בלי השיער שלי. הוא ממש לא מפריע לי", הוא עונה.

מדוע אתה מכוסה כתמי צבע? זה קשור ללוליינות?
"אני אחראי גם על התחום הטכני בתחום התעופה, אני בונה במות מעוף".

"ומדוע הזרוע שלך מלאה שריטות? יש לך חתול?
"בניתי עגורן קטן, חמישה מטרים אורך, שמעיף אנשים, ואת השריטות חטפתי מגלגל השיניים שלו".

נשמע כואב.
"זה לא היה פיקניק. אבל זה מה שקורה כשנשים יפות ועדינות כמו השותפה שלי קרן מנסות להרים דברים כבדים".

ממממ... שוביניסטי משהו.
"ממש לא, קרן מדהימה והיא גם חזקה יחסית. אבל ביקשתי ממנה שתעזור לי להרים את העגורן בזמן הבנייה, והוא קרס לה ותוך כדי כך שרט אותי".

ואני חשבתי שיש לך נטייה להיפצע הרבה בזמן שאתה נתלה באוויר.
"בעבודה שלי אומרים שעור זה רק עור, עור מתחדש כל הזמן. אם תרגיל מסוים מקלף לי את העור, זה לא נורא. פציעה היא חלק מהעבודה שלנו. מי שלא יכול להתמודד עם הכאב, אין לו מקום בקרקס. כאב הוא הדבר הראשון עמו צריך להתמודד לפני שעולים לגובה, לפני הכל".

רגע, אתה בעצם אומר, שכשהצופה רואה אותך ואת קרן מחייכים מהמרומים אתם בעצם סובלים נורא מכאבים?
"אני נמצא על מסגרת ברזל, תלוי ממרפק, כף רגל או רגליים מכופפות, כשאני מחזיק עליי את המשקל של קרן, ואת חושבת שזה לא כואב? כדאי לצופים לבוא אחרי המופע לראות את הסימנים הכחולים על הגוף".

תאר לי פציעה קשה שחווית?
"פעם הייתה לי פריצת דיסק בצוואר", סוויסה מזיז את צווארון החולצה כדי להראות לי את הצלקת הוורודה המעטרת את צווארו, "ניתחו אותי ושיקמו אותי, ותודה לאל אני בסדר. בעצם הפציעות הכי שכיחות אצלנו זה דלקות בכתפיים, מפרקים".

יצא לך ליפול מגבהים רציניים?
"הכי גבוה שנפלתי היה מתשעה מטרים, שזה כמו נפילה מקומה רביעית או חמישית. נפלתי על הראש בפתיחה של פסטיבל עכו לפני שמונה שנים. אחרי שנפלתי מיד קפצתי על הרגליים, עליתי שוב על החבל והמשכתי את המופע. תוך שש שניות הייתי שוב באוויר".

רוב האנשים היו הולכים לרופא.
"הלכתי לרופא אחרי המופע. הוא ייבש אותי אצלו יותר משעתיים כי הוא לא האמין שנפלתי מכזה גובה ושרדתי. הוא כל הזמן אמר שאין סיכוי שאני עדיין בחיים. עשו לי את כל הבדיקות האפשריות".

אז נפלת מגובה רב, עברת ניתוח קשה. אולי זה סימן מלמעלה והגיע הזמן לפרוש?
"אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אני אפילו לא מרגיש שאני קם לעבודה. אני מודה לאלוהים ולמזל שלי שאני יכול לעבוד בתחום הזה. אם זה כרוך בלהיפצע פה ושם, אז בסדר, העיקר שאני יכול לחזור".

אל התחום הלא שגרתי בו הוא עוסק, בטח במונחים ישראליים, הגיע סוויסה לגמרי במקרה, למרות שהרצון לעוף טמון בגנים שלו. סבו נולד בקרקס והתמחה בהליכה על חבל מתוח, וחלק נכבד מדורות משפחתו היו צוענים נודדים בספרד.

"לא זכיתי להכיר את סבא שלי, אבל אני יודע שהיה לו שיער עד למותניים ושישה עגילים", מספר סוויסה, "הוא נפטר בגיל מאוד צעיר, כי הרופאים של פעם לא היו מתקדמים. גם הוא היה נודד ממקום למקום, מעולם לא היה לו בית".

בחרת בעיסוק מאוד דומה.
"אני לא בחרתי בזה, המקצוע בחר אותי. לפני 16 שנה מלצרתי על חוף הים, ומישהי ניגשה אליי ושאלה אם אני יודע לרקוד. פתאום מצאתי את עצמי רוקד בכל מני הפקות, ויום אחר ידידה רצתה לצלם אותי לקטלוג של מופעי אש, חבר אחר שלי נתן לי קביים כך שהתחלתי ללכת גם על קביים, ובסוף התקבלתי דרך אודישן למופעי אוויר".

איך עברת את האודישן בלי ניסיון?
"היום אני מבין שזה לא טריוויאלי לעבור אודישן כזה, לאחר שהתאמנתי רק שלושה ימים על דאבל טרפז עם שותפי לשעבר יואב יצחקי. אז לא הבנתי את הסכנות האפשריות".

את הצלחתו באודישן ניתן לזקוף אולי לדרך יוצאת הדופן בה גדל. כאשר מלאו לו שלוש שנים, התגרשו הוריו והוא נשלח לפנימייה.

הרבה אנשים מתגרשים, אבל מעט ילדים נשלחים לפנימיות בשל כך. מדוע לא נשארת אצל אחד ההורים?
"זה תלוי איזה סוג הורים יש לך. לי היו הורים מרוקאים ישנים של פעם, והגירושין לא היו יפים, כך שבית המשפט הוציא אותי ואת שלושת אחיי מהבית. לאחר הרבה דיונים הפרידו בינינו.

"שני אחים הלכו לאבא ואני ואחותי עברנו לאמא. לא ראיתי את שני אחיי הגדולים במשך שבע שנים. כולנו גדלנו בפנימיות, עברנו ממוסד כזה או אחר. אני הייתי בפנימייה בתל אביב, בכפר סבא, בפנימייה צבאית, הייתי בקיבוץ".

כיצד השפיעה עליך היעדרה של מסגרת משפחתית נורמטיבית מגוננת?
"שאלו אותי לא פעם אם לא הייתה לי חסרה דמות של אבא, ועל זה תמיד אמרתי, שכשאתה גדל מכלום, שכבר מגיל שלוש אין לך אבא, אז זה נראה נורמלי.

"הרגשתי שככה זה אצל כולם, זה לא משהו שיוצר חסך. מה שכן, ההתפרקות והפירוד מהאחים שלי היו דבר טראומתי עבורי. אליהם הייתי הכי קרוב, לא לראות אותם כמה שנים היה קשה ביותר".

כשגדלת חידשת את הקשר עם אחיך?
"כן, עד היום אנחנו בקשר. הם אמנם גרים בחו"ל, אני היחיד שנותר בארץ. הם לא מצאו את עצמם כאן, אבל שם הם חיים די טוב. אני למדתי דבר חשוב אחד, שהחיים זה לא פיקניק, שאתה אחראי לעצמך ולגורל שלך".

כבר בגיל צעיר הוא נחשב מאוד אתלטי. את זמנו הוא חילק בין קריאת ספרים לבין טיפוס על עצים. משום מה העדיף לשחק גומי עם הבנות על פני משחקי כדורגל, ובמהרה הפך אלוף הגומי בזכות העובדה שאף אחת לא יכלה לקפוץ גבוה יותר ממנו.

בגיל העשרה הספיק לעבוד בעשרות סוגי עבודות, לרבות עבודת בניין בגיל 12. הרמת הבלוקים וקירות הגבס הם אלה שהקנו לו, בדיעבד, כוח פיזי אדיר, שאפשר לו בהמשך להיתלות באוויר ממוטות ברזל.

למרות החזות האופטימית, קל לראות כי נותרו בו צלקות רגשיות. בכל זאת, כבר בגיל 12.5 שכר לעצמו דירה, ובגיל 15 הרשויות גילו זאת ושלחו אותו לאבחון כדי לראות מי הוא, ואיך ייתכן שהוא דואג לעצמו. סוויסה: "ולמרות כל זה הצלחתי לא להיות עבריין, לא לגנוב, לחיות בצורה מכובדת. להיות מסכן זו בחירה. אין דבר כזה 'אין לי עבודה'. לאורך כל חיי עבדתי.

"עבדתי בחלוקת פלאיירים, כנהג, כשוטף מדרגות, אני לא חושב שכל חיי החסרתי יום עבודה אחד. זה עניין של הבנה מסוימת, שאתה אחראי לגורל שלך, ואתה לא יכול להאשים אף אחד אחר אם לא הצלחת. התפקיד של ההורים בעיניי הוא רק להביא אותך לעולם ולהקנות לך ערכים בסיסיים. את הערכים שלי אני קיבלתי בפנימייה".

כיום אתה אבא לשני ילדים קטנים. מה עדיף - להיות אבא מגונן לילדיך כמו שלך מעולם לא היה, או שאתה נוקט בגישה אחרת?
"אני נותן לילד שלי לגדול. כיום הוא בן שנה ותשעה חודשים. אם אני רואה אותו חוטף מכות מילד אחר, או נופל, אני לא רץ להרים אותו, אך תמיד אהיה חמישה מטרים מאחוריו. אני אוודא שכלום רע לא קרה לו, ואראה איך הוא קם בעצמו. אני מאמין שהדרך להתמודד היא לחוות את החיים".

אתה אבא ובעל, אך במקביל אתה עובד במקצוע מסוכן. אתה לא פוחד שחלילה יקרה לך משהו ואז לא ייוותר מי שידאג למשפחתך?
סוויסה צוחק. "אם היית מראיינת את אשתי, אז סביר להניח שהיית שומעת דברים אחרים לגמרי"
.
היא בטח מפחדת עליך. אין לחץ מצידה לפרוש מהמקצוע?
"אשתי מאוד מפרגנת. היא רואה אותי קם כל בוקר מאושר. אני הולך לישון במחשבה איזו אטרקציה אצור מחר. היא מעדיפה גבר מאושר בבית שמסתכן לעומת גבר אומלל שעובד במפעל. מצד שני, כמה אנשים לא חזרו הביתה כי הם חצו את הכביש?".

אם הבן, כשיגדל, ירצה גם כן להיות לוליין, תתמוך בו?
"הלוואי שירצה! אני אתן לו את כל הכלים שהוא צריך, אבל אני גם אתמוך בו בכל תחום שיבחר".

את שותפתו להנהגת הקרקס האווירי, קרן אלנקווה, הכיר כמתחרה למקצוע. את הקרקס ייסד כבר בשנת 2006 ואז חזרה אלנקווה לארץ מסן פרנסיסקו כבוגרת בית ספר לקרקס. מיד כשרגליה הגמישות נחתו בארץ, הקימה קרקס משלה. ובמקום שתיווצר בין השניים תחרות קשה, הבינו כי מדינת ישראל היא מקום קטן ועדיף לאחד כוחות.

איך מחברים שני קרקסים ביחד? זה לא נשמע פשוט.
"בלשון המעטה. כל אחד בא עם קבוצה משלו, עם אגו משלו. בהתחלה היינו שני מחנות, הייתה גישה שלך יש עסק ולי יש עסק, גם היו לנו דרכי ניהול שונות, אך בסוף החלטנו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד. התחברנו כזוג אומנים ויצרנו מוצר חזק בהרבה".

החיבור המושלם ביניהם הוביל אותם אל המקום הראשון בתוכנית עתירת הרייטינג של ערוץ 2. "על ידי כך", מדגיש סוויסה, "לא רק שהוכחנו עצמנו כצמד חזק, אלא הראנו כי תחום הקרקס מעניין את ישראל. הקרקס בעצם ניצח".

הקרקס לכשעצמו נשמע מעניין, אך יש הרבה שחושבים שמדובר באנשים מוזרים שלא הסתדרו בחברה המודרנית.
"את צודקת במה שאת אומרת. אנשי קרקס מצטיירים כמעוותים, גמדים, אישה שמנה עם שפם, וזה נכון גם היום. מה ששינה את פני הקרקס בעולם זו קבוצה 'סירק דה סולה', שהוכיחו לכל העולם שאמנות יכולה להיות גוף עסקי מפותח, וכי משתתפים בקרקס אמנים מוכשרים לכל דבר".

איזה סוג של אנשים מושך הקרקס שלך?
"אנו מחפשים לרוב אנשים עם רקע בהתעמלות קרקע, מכשירים, התעמלות אמנותית, ריקודים, אנשים שיכולים לעשות הסבה לתחום האוויר ולא מפחדים מכאב".

בטלוויזיה מראים כי אנשי הקרקס חיים בתוך קומונה אחד עם השני ולא ממש יוצאים לעולם החיצון. והרי אתה חי בבית משלך.
"זה באמת כמו שמראים, החיים בקרקס דורשים המון שעות של אימונים. בשביל חמש הדקות שהראו בתוכנית אני וקרן התאמנו במשך שמונה חודשים, 14 שעות ביום.

"תרצה או לא, אתה נמצא בקומונה. הקבוצה שלנו אמנם לא חיה כקומונה, אך יש קבוצות שכן חיות ככה וזה הדבר הכי נכון כדי להגיע ליצירה אידיאלית. היצירה בקרקס דורשת ממך ברמה הבינאישית לסמוך על מי שלצידך, חייבת להיווצר קרבה בין האנשים, והקרבה שבקרקס היא מאוד נדירה".

החיים כקומונה יוצרת מובדלות חברתית?
"קרקס Y מתעסק בעיקר עם אנשים שבאו מרקע הספורט ובכך אנו שונים משאר האנשים העוסקים בתחום. אנחנו אנשים מאוד מסודרים, נקיים, מודעים לעצמנו, לגוף שלנו. לא מדובר בקרקס רגיל כפרי, שנע ממקום למקום וחי בקומונה ומתעסק בעיקר באמנות".

אתה וקרן נוסעים ברחבי העולם לתחרויות ולהופעות, בארץ אתם מבלים יותר שעות אחד עם השני מאשר עם בני הזוג שלכם. איך אשתך ובעלה של קרן מקבלים זאת?
"כולנו חברים מאוד טובים בתוך הרביעייה הזו. להגיד שאין קנאה זה קשה. בזמן התוכנית 'הדבר הגדול הבא' הייתה לי בת זוג אחרת, והיה לה מאוד קשה עם זה, כי ברחוב כל הזמן שאלו אותה אם היא קרן. בסוף נפרדנו. אבל אשתי מפרגנת לי מאוד, היא גם יודעת שקרן היא הדבר הכי טוב בעסק, ואם היא רוצה בטובת העסק, שזה טובת הבית, אז זה המצב. קרן הביאה את החיוך לקרקס".

זה משתלם כלכלית להיות בעלים של קרקס?
"מדובר בעסק מאוד יקר, כי אני כל הזמן בונה אלמנטים, מתקנים ומערכות מעוף. אני לא עשיר, אבל אני מתפרנס בכבוד. הבעיה העיקרית בתחום היא שאין לנו בית מסודר, אין גוף שאנו יכולים לפנות אליו, לא ניתן לפנות לעירייה ולומר שאנו יוצרים. כל מה שאנו צריכים זה מבנה מספיק גבוה. אנו בעצם נתמכים בטובות של אנשים".

סוויסה מתכוון לחברת המזון לבעלי חיים "רויאל קנין", שלקחה על עצמה לספק לקרקס שטח, חשמל וזמן להתעמלות במשך השנים האחרונות.

אני לא מבינה מדוע לא לקנות מבנה כלשהו ולשבור את התקרות.
"חיפשתי בנרות מבנה כזה. אפילו שטח אדמה ועליו לבנות, אבל מדובר בהמון כסף. אפילו אם אשיג את המיליונים, הארנונה תהיה מאוד גבוהה. חייב להיות שיתוף פעולה בין הממשלה לאמנות".

לפחות יש לכם את הפסטיגל. אתה מופיעים שם בקביעות.
"מדובר בשלושה חודשים בהם אתה מוותר על החיים שלך כדי להופיע ארבע פעמים ביום. אבל זה כיף, כי במצב רגיל אתה צריך להילחם על כל שקל, ואילו מיקי פלד, מפיק הפסטיגל, יודע שבשביל איכות צריך להשקיע".

יש נקודות שבירה?
"כשאתה מקים הפקה גדולה ואתה לא חוזר הביתה בלילה, לא מתקלח. לפעמים אני צריך לבנות במשך ימים מבנה כדי שאדם יעוף במופע של חמש דקות. אך למרות שקשה לא לראות את האישה והילדים, מתגברים, כי זה חלק מהמחיר שצריך לשלם כדי לעשות את מה שאוהבים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...