תראו, דולפינים
ים עם דולפינים זו פריבילגיה של מקומות רחוקים. המרדף של משפחת לביא אחרי להקות דולפינים ברחבי העולם הסתיים בצורה מפתיעה
אף פעם לא חיבבתי הפלגות, אבל בקיץ ההוא הייתה לנו משימה: לראות דולפינים. וכך מצאנו את עצמנו יושבים במשך שעות על הסיפון, בוהים במרחבים המסנוורים של הים האגאי, משייטים מאי יווני למשנהו, מדרגים אותם לפי מידת היופי ואיכות הטברנות, ומחפשים דולפינים. אבל דולפינים לא היו.
חלום הדולפינים היה בעיקר שלה. אולי תיאור שובה לב שקראה באיזה ספר, אולי הם הופיעו על רקע כתוביות הסיום של אחד הסרטים של אריק רוהמר, אולי משהו שנתקלה בו ב"נשיונל ג'אוגרפיק" והצית אצלה את התשוקה לראות דולפינים. לא כאלה שמשכשכים ומשעשעים את הצופים באיזו בריכה מדכאת בדולפינריום סינתטי, אלא להקה אמיתית, בים אמיתי, כזו שמתקדמת בניתורים על רקע השקיעה.
אז ישבנו על הסיפון של מעבורות עם שמות שתמיד מהווים גרסה כלשהי של "אקרופוליס", ולכולן יש קפיטריות דלוחות ושירותים צפופים עם ארומה עזה של שתן, והבטנו אל האופק הכחול של הים היווני. הכול היה שם: שקיעות נוגות, גלים מקציפים, ארכיפלגים מלוא העין והרבה רוח ורסס ים ומלח בשיער. אבל דולפינים לא היו. אחר כך גם ישבנו במפרצים של האיים הקסומים האלה, על המצוק או על קו המים, ולפעמים היה רגע מרטיט שבו היה נדמה שהנה – יש משהו במים, באמת, נשבע לך שראיתי סנפיר מציץ שם מבין הגלים – אבל חלפו עוד כמה שניות של מבטים
המידע שזרם אלינו מהיוונים רק הגביר את התסכול. "בטח", גייס פעם מלח חביב שעבד באחת המעבורות את כל אוצר המילים האנגלי שלו, "בכל הפלגה יש מסביב לאנייה דולפינים". בכל הפלגה, חוץ מזו שבה אנחנו היינו על הסיפון. גם בעלי הטברנות התרברבו שאצלם, מהמרפסת, תמיד רואים דולפינים. אז ישבנו בהרבה מרפסות שהים פרוס למרגלותיהן כמו שטיח טורקיז. בקיתנוס, בסנטוריני, בקיאה ובסיפנוס – אח, סיפנוס הנפלא – אכלנו הרבה עלי גפן, שתינו גראפה כמים, אבל אפילו בהשפעת האלכוהול לא הצלחנו לראות דולפינים.
כשעלינו להפלגה האחרונה, זו שהחזירה אותנו לאתונה בואכה הטיסה לישראל, ידענו שזה הסיכוי האחרון שלנו. הרי ים עם דולפינים זו פריבילגיה של מקומות אחרים, רחוקים, מחוזות פנטזיה, ארצות קסומות עם ים קדמוני בגוון כחול עמוק. דולפינים, היינו משוכנעים, לא יכולים לשחות סתם כך מול נתניה או תל אביב. יש להם סטנדרטים. לכן ריכזנו מאמצים גדולים בהפלגה האחרונה, סרקנו את הים בתשומת לב עד הרגע שבו המעבורת השמיעה את הצפירה האימתנית שמבשרת על הכניסה לנמל פיראוס. אבל דולפינים לא הצלחנו לראות.
זמן מה אחרי שחזרנו לארץ הצטרפתי במסגרת העבודה להפלגה לאורך חופי ישראל. משהו שקשור לסכנות הזיהום בים. לספינה הקטנה היה שם עברי בנאלי, בים לא שלט גוון כחול עמוק שמזכיר אי יווני, צוקים מרהיבים לא התנשאו מעל קו החוף של אשדוד. הכול היה מאוד חולי, נטול קסם וזוהר. הספינה היטלטלה ברוח העזה של סוף הקיץ הישראלי, והתחלתי לתהות אם נספיק לחזור לפני שאפצח במחרוזת הקאות. ואז מישהו פלט שתי מילים שפילחו את חלל הבטן שלי: "תראו, דולפינים".
והם היו שם. לא רחוקים מאתנו, עניין של כמה עשרות מטרים, להקה שלמה, אולי עשר, אולי 15, מתקדמים בניתורים, משרטטים קשתות מרהיבות בכל פעם שהגיחו מהמים. דולפינים, דולפינים אמיתיים, מול חופי בת ים. זה היה כל כך תלוש, מופרך ומרגש, עד שבפעם הראשונה בחיי שקלתי להאמין במעורבות של יד מכוונת. הרי עד קצה הים האגאי רדפתי אחריהם, ואם אני פוגש אותם דווקא כאן, ליד הבית, זה כנראה סימן שמישהו שם למעלה שלח אותם במיוחד בשבילי.
עם נשימה לפותה מהתרגשות, התקשרתי אליה כדי לספר. בצד השני של הקו לא הייתה שום התרוממות רוח. היו רק לקוניות וחוסר אמון קיצוני. זה היה כמעט לפני עשר שנים, לא שמענו אז על מחמל"י (המרכז למידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל), לא ידענו שלהקות דולפינים מקננות במים הישראליים דרך קבע. חשבנו שדולפינים בים הישראלי הם תופעה על-טבעית, חסרת היתכנות ביולוגית.
היא פקדה: "תצלם". אבל לא היה לי איך. לא הייתה מצלמה על הספינה, את הניידים החכמים רק התחילו אז לתכנן במעבדות של "אריקסון". אין לי שום הוכחה שראיתי להקת דולפינים מרחפת על רקע השקיעה בחוף בת ים. התמונה הזו צרובה רק בזיכרון שלי, שגם הוא הולך ומקליש, וביני לביני אני תוהה מדי פעם אם זה קרה באמת, אבל אף אחד שם למעלה לא עונה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם