ראשי » מקומי » לא יאומן כי יסופר

תלויה: ידעתי, אני אמות פה כמו חיה באטליז

השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה, וידעתי - ככה זה מרגיש, למות

נועה אסטרייכר | 25/4/2011 9:19

תגיות: לא יאומן כי יסופר

למה להקדיש פרויקט שלם למעשי נסים ולכוח עליון?

הידיים התמלאו זיעה והחליקו כשניסיתי להיאחז במשהו. סוליית הגומי של נעלי הספורט חרקו שוב ושוב על דפנות המתכת העגולות, לא מצליחות להתייצב. ואז ידעתי שזהו. במרחק מטרים ספורים ממני התרוצצו עשרות ילדים וכמה מורות, היה אפילו חובש. שמעתי את הכיתה שלי, ד'1, צועקים "אחת שתיים ושלוש, ד' 1 תמיד בראש", ולא שומעים את הבעיטות שלי בברזל. הם העבירו ביניהם לחמניות ושקיות טרופית - ואני הבנתי שככה מרגישים כשעומדים למות.

גן משחקים צילום: אדי ישראל

באותו בוקר יצאנו, שכבת ד', במכנסיים קצרים, מימיות וכובעי מצחייה להרפתקה מסעירה: טיול לגני יהושע בתל אביב. כל הדרך שרנו "אני יושב בכלא שש, א-לה-דיר-לה-דה-דה, יושב יושב ומחשש, אשתי אשתי בהיריון, והיא בחודש הראשון" בלי להבין מה זה כלא שש, לחשש או היריון. טוב, אני כן הבנתי, בערך - אימא שלי עמדה ללדת משהו, אח או אחות. לא הסכימה לגלות, שתהיה לנו הפתעה.

אז היינו כולנו על האוטובוס, בנסיעה לתל אביב, שמירושלים תמיד נדמה כאילו לא תיגמר לעולם. השדות שבין שער הגיא לבן שמן היו אלפי קילומטרים של שיממון חרוש, בלי כלום, עד שפתאום מופיעה תל אביב, לא דומה לכלום, בטח לא לירושלים, שלא היו בה מחלפים וגשרים בכל פינה.
אבל יותר מכול אהבנו בתל אביב את שלטי הפרסומת המתחלפים: פרסומת אחת, והופ - פרסומת אחרת! לא יכולנו לתפוס את מנגנון הפעולה של השלטים האלה, הוא נראה לנו כמו נס. לפעמים, כשהאוטובוס עצר ברמזור, התערבנו בינינו על שלט מסוים: יתחלף או לא?

כשהגענו לגני

יהושע המורות היו צריכות ממש לחסום את דלתות האוטובוס בגופן שלא נפרוץ החוצה ונתפזר לכל עבר. לנו בירושלים היו גם פארקים, אבל הם היו מאוד שונים מהמדשאות האין-סופיות של גני יהושע. הטיילת בשכונת ארמון הנציב אמנם יפהפייה, אבל תלולה ומלאת שבילי אבן וגדרות אבן ומעקות אבן - לא מקום שאפשר לרוץ בו בחופשיות. הסמיכות לכפרים ג'בל מוכבר וצור-באהר לא הדאיגה אותנו, אבל הורינו חששו - האינתיפאדה עוד הייתה טרייה בזיכרון (אף אחד לא חשב שיום אחד תבוא האינתיפאדה השנייה ותהפוך את ההיא לראשונה).

"גן ההרפתקאות" בשכונת בקעה היה מסתורי, אי שודדים אמיתי, אבל המגלשות בו היו עשויות פח וכל יום שמש הפך אותן למחבתות ענק. פארק גילה היה הגדול והפראי מכולם, מבוך אין-סופי של סולמות, חבלים ונדנדות, אבל קרקעיתו הייתה אדמה קשה, מלאת אבנים חדות. כל נפילה או החלקה מקרית עלו לנו בברכיים וזרועות מדממות. וכאן, בתל אביב - דשא! ומתקני משחקים בדשא! פלא שזינקנו לשם ברגע שהרשו לנו?

תלויה בתוך גליל מתכת

אחרי התופסת, תופסת-גובה, תופסת-צבעים ומחבואים, רינת ואני המצאנו מין משחק רדיפה רק לשתינו. לא זוכרת מה הייתה המטרה - לאחוז בשרוול הבגד או מה – אבל נסחפנו בהתלהבות ורצנו שוב ושוב סביב קבוצת המתקנים הקטנה, מטפסות, יורדות, מזנקות מהסולם ושוב עולות. ברגע מסוים נכנסתי לאחת המגלשות, מין גליל מתכת סגור, וכבר התכוונתי לגלוש כששמעתי את רינת מתקרבת. בטיפשות שרק ילדים בכיתה ד' מסוגלים לה ניסיתי לזחול בחזרה למעלה, להפתיע אותה מהצד העליון. איזו טעות.

כמו לא מעט ילדים בשכבה שלי, גם אני הייתי ילדת מפתח. כזו עם שרוך תלוי על הצוואר ואליו מחובר מפתח הבית. אבל שלא כמו ילדים אחרים, השרוך שלי לא היה סליל הגומי הצבעוני הרגיל, אלא סתם שרוך נעליים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיה תלוי על הצוואר שלי. גם באותו יום, כמו תמיד, השתלשל ממני שרוך המפתח, כדי שאחרי הצהריים, כשנחזור הביתה, אוכל לאסוף את אחי הקטן מהגן וללכת אתו הביתה, לפתוח לבד את הדלת, לנעול אותה אחרינו ולראות סרטים מצוירים בערוץ הראשון.

באותו רגע, כשניסיתי לזחול כלפי מעלה בגליל-המגלשה, היטלטל המפתח ונתפס בין קורות העץ של הגשר המוביל אליה. נתפס, וזהו.

נתליתי. במקום חבל עבה, שרוך נעליים דק. בטח תכף ייקרע, ואני אצא מפה. והשרוך לא נקרע. שרוך קצר, דפוק, לבן. מצאתי את עצמי תלויה כמעט במאונך בתוך גליל מתכת, בגרון חסום. לא יכולה לצעוק או לקרוא לעזרה. רינת, שחשבה שאני משחקת עדיין, רצה לפינה מרוחקת משם, להתחבא.

שמעתי את שאר הילדים מסביב, שרים, צועקים, מתיזים טרופית זה על זה. ניסיתי להיאחז בדפנות החלקות אבל הידיים שלי הזיעו מפחד. נעלי הספורט החליקו ברעש. השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה. אף אחד לא עלה למעלה, להתגלש. וידעתי - ככה זה מרגיש, למות. לא חשבתי על כלום, רק על הילדים האחרים, המורות, כולם כל כך קרובים אליי ובכל זאת אני אמות פה כמו חיה באטליז.

בסוף הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, להישכב במין כיפוף מוזר, הצוואר צמוד לקורות העץ, ולשחרר בידיים רועדות את המפתח שנתקע ביניהן. ירדתי בסולם והתקרבתי לאט אל העץ שתחתיו התרכזו הילדים לשמוע סיפור. הם נראו לי מטושטשים, לא אמיתיים. התיישבתי ביניהם. המורה התחילה לספר.