ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

אחרי 20 שנה: איטו אבירם נזכר בערגה בימי "יעל ואני"

בשנות השמונים הוא היה הגורו של בני הנוער. את הטורים שכתב קראו בשקיקה אלפי תלמידים. בעידן האינטרנט איטו אבירם מרעננה, העורך המיתולוגי של "מעריב לנוער", מחפש את הקשר עם הצעירים, לא שוכח לרגע את יעל המיתולוגית, ומוסר ד"ש לכתבת מבית ראש הממשלה. נו ההיא, שרה נתניהו

אי שם בשנות השמונים, כשמארק צוקרברג עוד לא חלם על רשת חברתית, והאינטרנט היה בגדר חלום רחוק, היה בארץ עיתון שהכתיב את האופנה ואת השפה של בני הנוער - "מעריב לנוער".

עבור רבים מהתלמידים של אותן שנים, היה זה העיתון היחיד שסיפק עצות בתחום המין, חשף את קוראיו לתרבות מחו"ל ואיפשר להם לקרוא על מה שעניין אותם באמת - על בנים ועל בנות, כמובן.

לא מעט כתבים צמחו בעיתון, מקצתם נהיו עיתונאים מובילים וחברי כנסת בולטים. אך האדם המזוהה ביותר עם "מעריב לנוער" הוא עורכו המיתולוגי, איטו אבירם, שהיה הגורו של בני הנוער באותן שנים. הטור המצליח שכתב, "יעל ואני", הפך אותו לסלב בעידן שבו איש לא הכיר את המונח.

בגיל 61, אבירם, תושב רעננה, כבר מזמן אינו כותב בעיתון, אבל עוקב בסקרנות אחר ההתפתחויות בתרבות הישראלית, ובכלל זה במדיה המודפסת. להגיד שהוא מתמוגג מנחת? בואו לא ניסחף.

> nrg - גם בפייסבוק

אבירם חי כיום ברעננה עם אשתו השנייה אסנת והתאומים אדר ורומי בני ה-8. ילדותו עברה עליו בחולון.

עד לאחרונה ערך אבירם את מגזין הילדים "פילון", והיה שותף פעיל בהחייאה שעבר המגזין הוותיק. אולם גם אבירם לא יכל להתקדמות הטכנולוגית, ונכנס עמוק לעולם האינטרנטי של הילדים, באמצעות כתיבת סיפורים, יצירת משחקים וייעוץ.

"כשהייתי ילד לא קנו לי את 'מעריב לנוער', את 'הארץ שלנו', או 'דבר לילדים', מפני שלהורים לא היה מספיק כסף", מספר אבירם על תחילת דרכו העיתונאית. "כילד קראתי ספרים ומאמרים פה ושם, ובכיתה י"ב הצלחתי להגשים את החלום להיכנס ל'מעריב לנוער'. מיד לאחר מכן התגייסתי לצבא, התחלתי קורס טיס ונפלתי. כשהתגלגלתי לשריון והתחלתי לכתוב יומן. העורך של עיתון 'במחנה גדנ"ע' היה איש מאוד נחמד בשם יורם טהר לב. הוא קרא את היומן והחליט לפרסם קטעים ממנו. אלו היו למעשה הדברים הראשונים שפרסמתי".

אחרי הצבא חיפש אבירם את ייעודו בחיים. "נרשמתי לאוניברסיטה ורציתי

להצטיין. היה לי כלי עבודה מאוד חזק ויעיל וזה האקורדיון, אני אקורדיוניסט. ניגנתי באילת בלהקות מחול ובערבי שירה בציבור. לאחר מכן ניגנתי באורגן בלהקת חתונות. נהניתי והיה לי כסף, אבל בשלב מסוים בלימודים, נמאסו עליי חיי הלילה. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לנסות את התחום השני שבו אני יכול להצליח: הכתיבה".

וכך התגלגל אבירם אל "מעריב לנוער". "כשניגשתי לעיתון הם לא ממש זכרו אותי" הוא משחזר. "הייתי הרי כתב נוער וזה לא כל כך עניין אותם. אמרו לי: 'תעמוד בתור. יש בערך 80 כמוך שמנסים להכניס כתב יד לעיתון שלנו, אתה תהיה מספר 81'. לפני שאמתין בתור ביקשתי מהם לקרוא סיפור שכתבתי, ואמרתי להם שיכול להיות שזה יעניין אותם. לאחר כמה ימים קיבלתי מהם טלפון, אמרו לי שכתבתי יפה, אבל הוסיפו: 'בוא נראה שלא העתקת את זה ממישהו, תכתוב עוד שלושה כאלה ותעביר לנו'". "העברתי להם עוד כמה סיפורים כאלה, וכך נוצר 'יעל ואני'. בהתחלה, לפני שזה התפרסם, קראו לזה סיגל ואני".

יעל הפכה עם השנים לדמות מיתולוגית.
"כן. לימים יעל היא הייתה אשתי הראשונה שממנה יש לי שני בנים נפלאים, יואב וליאור. סיפרתי לה שאני כותב סדרה ל'מעריב לנוער' וביקשתי את אישורה לכך ששמה של הבחורה יהיה יעל. היא אמרה שאין לה בעיה עם זה. כך היא הכניסה את עצמה להיסטוריה. את 'יעל ואני' כתבתי בגוף ראשון. זהו סיפור אהבה הכולל הרפתקאות. אפשר לומר שמדובר לרוב בדברים שקרו לי בשנות העשרים לחיי, והייתי מאוד רוצה שיקרו לי בגיל מתקדם יותר ולא קרו. הנקמה המתוקה שלי היא לחזור ולכתוב על זה".

אפשר לומר שאתה מזוהה בעיקר עם "יעל ואני".
"לא קלטתי באותן שנים איזה כוכב אני. לא היה לי שום מושג. הייתי עיתונאי צעיר וחרוץ שהיה מכין לעיתון שלוש כתבות בשבוע ועורך חלק מהמדורים. אמנם אהבו אותי ואני אהבתי את מה שאני עושה, אבל בכל פעם שניסיתי לחבור לעיתון הגדול, זה לא הלך לי. הכי נהניתי לכתוב לנוער, לראיין נוער, זו הייתה הטריטוריה הטבעית שלי. אני אדם של ילדים, למרות שהיו לי תחנות של מבוגרים בחיים. ערכתי את 'טבע הדברים' ועוד כמה דברים בסגנון הזה".

האהבה האמיתית נשארה הילדים?
"עד היום אני ממשיך לכתוב לילדים וליהנות מזה. החיים משתנים והזמנים משתנים, אבל ילד נשאר ילד".

אתה זוכר תגובות של קוראים ל"יעל ואני"?
"באותן שנים היה נוהג ב'מעריב' שכיתות מבתי ספר היו מגיעות לבקר בעיתון כדי לראות את תהליך ההדפסה. אם התלמידים היו מתנהגים יפה ולא עושים בלגאן, היו מושיבים אותם בחדרון קטן ומביאים להם בקבוקון שתייה קטן ובורקס מהמזנון, והיו מבטיחים להם שעוד מעט ירד לפגוש אותם הכוכב האמיתי. היו אומרים להם: 'איטו אבירם ממעריב לנוער נמצא בקומה הרביעית. אם הוא במשרד ואם הוא מוכן, הוא יבוא לכאן'.

"אני לא קלטתי את זה באותו זמן. היו באים אליי ואומרים לי שיש כיתה שרוצה לראות אותי, אמרתי בסדר והייתי יורד למטה לפגוש אותם. כשהייתי מגיע, הייתה כזו התרגשות ומחיאות כפיים והערצה. אז לא היו מדורי רכילות. הרכילות ב'מעריב לנוער' הייתה משהו כמו: 'עמוס עוז הוציא ספר חדש'. זו הייתה הרכילות הלוהטת ורוב העיתון היה מוקדש לנוער".

היום, בעידן של הפייסבוק, האימייל והצ'אטים, יש מקום לטור כמו "יעל ואני"?
"אני לא יודע אם ב'מעריב לנוער', אבל אין לי ספק שסיפור טוב שמשלב בתוכו גיבורים מוזרים, אהבה, רומנטיקה ואקשן עם סוף מפתיע, תמיד יאהבו לקרוא אותו. זה משהו שתמיד יתפוס.  אומר לך משהו שמאוד חשוב לי לומר. בזמן האחרון אני מהרהר באפשרות שאקבל טלפון ממישהו ב'מעריב', ויגידו לי: 'בוא, היית כתב כאן, כולם הכירו אותך ויש דורות שגדלו עליך. בוא תתחיל לכתוב שוב'. אם זה יקרה, אני ארים את הכפפה בשיא הכיף ואחזור לכתוב לעיתון הזה. לגלגל שוב סיפור חדש ולכתוב לנערות ונערים בני 40-35, שהיו הקוראים שלי בעבר".

בתקופת השיא של "מעריב לנוער", העיתון הופץ בכ-100 אלף עותקים, מספר דמיוני כשמדברים על שבועון לנוער בשנות השמונים. מערכת העיתון נאלצה להתמודד עם גלי הערצה מטורפים, כשלפני המצאת הדואר האלקטרוני הציפו את המערכת יותר מ-5,000 מכתבים בשבוע.

"זה היה העידן של המכתב ובהמשך המציאו את הפקס", נזכר אבירם בערגה. "הייתי עובר על חלק מהמכתבים, אבל ברור שלא  על כולם. היו מכתבים מאוד מושקעים, עם קישוטים והדגשות. פעם אחת, כשניגשתי לסניף הדואר כדי לאסוף מכתבים שהגיעו למערכת, אחד מהעובדים אמר לי בכעס: 'תגיד להם שאסור לכסות את הכתובת בכל מיני קשקושים'.

"היה טירוף גדול סביב העיתון באותה תקופה. אני שמח שהצלחתי לקלוע לטעמו של הקהל. הכול בחיים זה עניין של טיימינג ובאותה תקופה זה היה הדבר הנכון בזמן הנכון".

באותה תקופה ניצלת את הטירוף הזה והוצאת את ה"יומנוער".
"המצאתי את ה'יומנוער' לאחר שהסתכלתי על כל מיני יומנים ואמרתי: 'מדוע שיומן יהיה ספר עם דפים ריקים, לוח שנה ובצד כתובים תאריכי לידה של אישים שונים כמו הרמב"ם ומה היה פועלם? או מה גובהו של האוורסט?' יכול להיות שאלו דברים שבאמת מעניינים את הילדים, אבל אותם ילדים רוצים לדעת איך להתחיל עם הצד השני ולהצליח, איך לאכול נכון כדי להיות ספורטאי, איך להתלבש ומה זה מין. הפכתי את היומן למעין מגזין חד שנתי לילדים, שקיבלו תשובות בנושאים שעניינו אותם. זה היה הקונספט, ובכל שנה ידעתי איך לחדש. הרי עבדתי בעיתון נוער וכל הזמן הייתי עם האצבע על הדופק. הייתי מודע לכל השינויים".

15 שנים יצא לאור ה"יומנוער" של אבירם. "בשנה הראשונה הייתה לי בלעדיות", הוא מספר. "אבל בשנה השנייה כבר הייתה לי תחרות. יצא יומן 'העולם הערב' של אברי גלעד וארז טל, ולאחר מכן יצא היומן של סמדר שיר, שאיתה הייתה התחרות הקשה שלי. לדעתי, היום הז'אנר הזה כבר מת. יש אין-סוף יומנים מכל מיני סוגים, אבל זה לא זה. אני עזבתי את זה ברגע שהבנתי שהתחרות קשה מדי ולא ראיתי מזה הרבה כסף".

במהלך השנים, אבירם גידל וטיפח כתבים רבים. מקצתם, כאמור, זכו לפרסום רב. "בוא נתחיל מכתבת שהייתה מוכשרת, אבל לא כל כך התאמצה לכתוב ולכן החזקנו אותה רק שנה אחת", אבירם שולף סקופ היסטרי. "לכתבת ההיא קראו שרה בן ארצי, ובמרוצת השנים היא החליפה את שם משפחתה לנתניהו. היא התגוררה בטבעון והייתה כתבת בכיתה י"א. בכיתה י"ב היא כבר לא הייתה כתבת.

"היה גם אופיר אקוניס, שהיה כתב נוער חרוץ מאוד ונתתי לו לכתוב ב'יומנוער' ושילמתי לו. היום, אני לא יכול לראות אותו כחבר כנסת לצידו של ביבי נתניהו, אלא רק כאופיר אקוניס מכיתה ח'. ייאמר לזכותו, שכבר אז הוא היה בנוער חירות ותיעל את עצמו לכיוון הזה. כנער אקוניס תמיד התווכח עם כל השאר, מפני שהרוב אז היו שמאלנים. אבל הוא היה חרוץ מאוד, והתכונות האלה דוחפות אותו גם היום".

אבירם לא שוכח לציין גם כוכבים נוספים שצמחו אצלו בחממת "מעריב לנוער", כמו גפי אמיר, גולן יוכפז, גיא בכור, מנחם בן ועמנואל רוזן "שהיו כתבים צעירים חרוצים".

איך אתה רואה את ההבדלים בין הדור הישן של המכתב והבול, ובין הדור הנוכחי עם הדואר האלקטרוני והאינטרנט?
"אני כבר 20 שנה לא נמצא ב'מעריב לנוער', אבל אני יכול לומר שההבדל הוא בכלים שיש לנוער של היום ובאפשרויות שלו. בזמנו היה לנוער רק 'מעריב לנוער' וכמות הידע שיש לנוער היום היא הרבה יותר גדולה. הם חשופים להרבה יותר גירויים, להרבה יותר כלי תקשורת. המון אינפורמציה עוברת דרך העיניים והאוזניים של בני הנוער, אבל היא עוברת ולא נעשה בה שימוש, מפני שלא מושקע מאמץ. לעומת זאת, קריאת ספרים דורשת ממך מאמץ. לא מדובר בדקדוק, אלא בפענוח של המילים שמפעיל את הדמיון האין-סופי של האדם. קריאת ספרים והיא ממש כמו חדר כושר למוח. היום הנוער כבר לא קורא ספרים".

מה אתה חושב על הרשת החברתית, הפייסבוק?
"הפייסבוק יכול להיות מנוף לעסקים ופרסום ויש בו לא מעט צדדים חיוביים, אבל הסיפור הטראגי של הנער שהתאבד הוא פשוט איום ונורא. אנחנו נותנים לילדים כלי נשק רבי כוח, שאנחנו לא משערים את עוצמתם. בעבר, ילד היה מחרים ילד אחר וכל הכיתה הייתה מחרימה את אותו ילד. היום, כל המדינה יכולה להחרים ילד מסוים, ובגלל שטויות כאלה נחתכים גורלות. כיום הסכנה תמיד קיימת. מבחינתי, הסכנה הכי גדולה באינטרנט היא לאו דווקא פדופיליה. בפייסבוק אפשר לייצר מניפולציות וילדים יכולים לייצר שנאה המונית כלפי אחר.

"אבל למרות הכול, אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם ללא אינטרנט. צריך לדעת לנצל את הפלוסים ואת המינוסים של הטכנולוגיה. גם הטכנולוגיה שמתפתחת בכל יום לא יכולה להביא את האושר, כי את האושר יביאו רק ימים אחרים".

גם היום, כשחלפו יותר מ-20 שנה, שמו של אבירם ממשיך ללכת לפניו. אמנם בני הנוער שנולדו במילניום הנוכחי מעדיפים לסגוד לאלילים אחרים, אבל בני דורו ממשיכים לשמור לו אמונים. כשאבירם עובר כיום בין בתי ספר יסודיים ומעביר סדנאות ללימוד כתיבה, המורות מביטות בו בעיניים מלאות הערצה.

"הנועזת שבמורות ניגשת אליי ומודה בחיוך מבויש שהיא כל כך חיכתה לראות אותי ולהודות לי על כך שהעשרתי את ילדותה ונעוריה בסיפוריי המקסימים", מספר אבירם בחיוך. "הילדים עצמם יודעים שקוראים לי איטו אבירם, אבל לא מכירים את העבר. כשהם רואים איך המורה שלהם משבחת ואוהבת אותי, זה עושה להם משהו. היום אני בתהליך מאוד מעניין. יש דור ותיק שקרא אותי, כי 'מעריב לנוער' היה העיתון של המדינה. התמזל מזלי לכתוב סיפורים שהילדים אהבו.

"אני עדיין זכור אצל כל כך הרבה אנשים וזה מאוד כיף. אני לא כוכב ריאליטי שבעוד חצי שנה אף אחד לא יזכור מיהו. נגעתי בהרבה אנשים והסיפוק הוא גדול. כשאני רואה היום שילדים חוזרים לספרים שלי בספריות בזכות ההרצאות והעבודה איתם, אני מתחבר מחדש לילדים בגילים השונים".

במה אתה עוסק בימים אלה?
"אחד הפרויקטים שאני עובד עליהם כרגע נקרא 'סיפור ליום'. אימהות יקבלו בכל יום לאימייל שלהם סיפור חדש ויצירתי, שלפעמים גם קשור לאותו יום, כמו לדוגמא סיפור לערב פסח. במקום לקנות ספר, יחכה בכל יום סיפור חדש במחשב, ממש כמו לחמנייה טרייה בבוקר. זהו רעיון שצריך מימון ואני עובד על זה כרגע".

אתה מוצא ההבדלים בין עיתוני הנוער בתקופתך לאלה של היום?
"העיתונים היום הרבה יותר מוצלחים מבחינה טכנולוגית. הם מודפסים על נייר איכותי יותר, הדפוס נראה טוב יותר, איכות הצילומים הרבה יותר טובה וזה פשוט תאווה לעיניים. עד שאתה מתחיל לקרוא. מאותו רגע, כל היתרון עובר לטובת העיתונים הקודמים. אז היה תוכן אמיתי יותר, פחות מתחנף לפרסום, לסלב'ס ולמה שפופולארי. הטקסט התייחס יותר לקורא עצמו.

"בזמנו, קוראי העיתונים קיבלו חומרים על מה שרלוונטי לחייהם. פסיכולוגים כתבו על מה שמציק להם, יועצי מין נתנו עצות על מין, סופרים כתבו סיפורים על הנוער עצמו והכתבות היו מעניינות. היום העיתונים עברו למבוגרים והעיתונים מדברים על היפים, החתיכים, הבגדים והקישוטים. כיום זה נראה קישוט אחד גדול. זו הסיבה לכך שעיתונות הילדים והנוער לא מצליחה היום, חוסר ההצלחה לא נובע רק מהשימוש באינטרנט. אם העיתון קולע למה שהילדים רוצים, הוא יצליח".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...