אחרי 100 שנות סכסוך: סולחה בין דגניה וכנרת
אחרי 100 שנות סכסוך החליטו הקיבוצניקים מדגניה וכנרת: הגיע הזמן להתפייס. בטקס מרגש שיתקיים בסוף השבוע יעבירו ותיקי כנרת את עגלת העץ העתיקה שלהם לאנשי דגניה. אפילו בויכוח לגבי רחל המשוררת יש פשרה: "היא העבירה את שנותיה בשני הקיבוצים"
הקיבוצים הקרובים-רחוקים רשמו באותה הפגישה פרק כבד משקל אך גם משעשע בהיסטוריה העשירה והמפוארת אותה הם חולקים, היסטוריה שהפכה עם השנים לסמל ההוויה של ארץ ישראל הישנה והטובה.
הפגישה הייתה אחת מיני רבות שהתקיימו במהלך החודשיים האחרונים ובמרכזה עמדה הכנת התוכנית לטקס שיסמל את הסולחה בין הקיבוצים שמאז הקמתם התכתשו על הבכורה, הראשוניות,
היוקרה והמעמד. במהלך הטקס, שיתקיים ביום שבת הקרוב באתר "אום ג'וני" - אתר ראשיתה של דגניה - יוסר הלוט מ"עגלת העץ" באום ג'וני ואחר כך יתקיים כינוס ב"חצר הראשונים" של דגניה לכיבוד, שירה, סיפורים והענקת שי לותיקים. בכותרת של ההזמנה כבר נכתב:
"מפגש ותיקי דגניה וכנרת וטקס הענקת "עגלת העץ" מקבוצת כנרת לקבוצת דגניה". ספק אם כשיעקב אורלנד כתב בשירו הקלאסי את המילים "במשעולים בין דגניה לכנרת, עמדה עגלת חיי העמוסה", הוא ידע עד כמה יהיו המילים הללו משמעותיות עבור חברי הקיבוצים שהחליטו כי שיאו של האירוע יהיה בטקס הסרת הלוט מ"עגלת העץ" העתיקה.
"השיר מדבר על משעולים, אבל אנחנו מרגישים שהמשעולים הם יותר מנטאלים. המשעולים שלכאורה מפרידים בין דגניה לכנרת, אבל בפועל דגניה וכנרת ממש דבוקות אחת לשנייה, כל מה שמפריד ביניהן זה בעצם נהר הירדן", מסביר שי שושני, מזכיר קיבוץ דגניה.
"אחד המיתוסים הבולטים לסיפור היריבות בין חברי דגניה לחברי כנרת מספר שהמשקעים החלו כבר כשאנשי דגניה יצאו מ'חצר כנרת', חוות פועלים חקלאית בה הוכשרו, וכאילו לקחו לאנשי כנרת את הבכורה בכך שהקימו את דגניה - הקיבוץ הראשון בישראל, אם הקבוצות והקיבוצים.
"היריבות המשיכה להתהוות עם השנים ולמרות שאנשי הדור הראשון ואפילו השני כבר אינם בחיים היום, היא חלחלה מדור לדור וקיימת אפילו בין הילדים שלנו שמעידים על מלחמות של "גאוות יחידה" בבית הספר "בית ירח" בו הם לומדים יחד.
"ביום יום קשה לראות את היריבות הזאת, יש ביקורים של אנשים בודדים מדגניה ומכנרת, אבל דווקא אחרי חגיגות המאה שלנו, החגיגות לדגניה, הקיבוץ הראשון
טרם העלייה לקרקע של דגניה וכנרת ישבו אנשי שתי הקבוצות בחצר כנרת שהוקמה בהמלצת ארתור רופין - מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית - במטרה להכשיר פועלים חקלאים יהודים להתיישבות קבע. חצר כנרת הייתה חווה ניסיונית להקמת הקבוצה, הקיבוץ והמושב. חברי קיבוץ כנרת כמו חברי קיבוץ דגניה מספרים עד היום בגאווה איך בקיבוץ שלהם, שנולד בחצר כנרת ההיסטורית, הונחו אבני היסוד לארגונים המרכזיים שעיצבו את פני המדינה שבדרך, ביניהם: ההגנה, המשביר לצרכן, סולל בונה, תנובה ונעמ"ת.
חלפו השנים ובית העלמין של קיבוץ כנרת זכה ליוקרה ולמעמד של "הפנתיאון הלאומי" בו נקברו הבולטים שבמנהיגי התנועה הציונית ברל כצנלסון, נחמן סירקין, דב בר בורוכוב והמשוררות הלאומיות שכתבו רבים מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית - רחל המשוררת ובת קיבוץ כנרת נעמי שמר.
"כולם מייחסים את רחל המשוררת לקיבוץ כנרת אבל לפי המיתוס שמייסדי דגניה הנחילו מדור לדור רחל העבירה את ימיה היפים ביותר בהם", אומר ישי הדס מקיבות דגניה הנמנה עם מארגני טקס הסולחה. "היא גם כתבה את השירים המפורסמים ביותר שלה על האזור. רחל טיפלה בילדי דגניה וכשהיא חלתה בשחפת החברים נאלצו להסביר לה בצורה דיפלומטית שהיא צריכה לעזוב את הקיבוץ כדי שהילדים לא ידבקו ממנה".
גם ילדי קיבוץ דגניה שנשאלים מדוע רחל המשוררת קבורה בבית העלמין של קיבוץ כנרת הנושק לאגם הלאומי, יסבירו כי המשוררת המיתולוגית בסך הכל ביקשה להיקבר על שפת הכנרת ובגלל שבית העלמין של דגניה, שהוא פנתיאון לאומי לא פחות מכובד משל כנרת, נמצא מצדו המערבי של כביש 90 היא בחרה בקיבוץ "המתחרה".
"בבית העלמין שלנו קבורים א.ד גורדון, ארתור רופין, ורבורג ועוד רבים וטובים מאבות הציונות", אומרת הדס ורדי, המגדלת דור רביעי בדגניה ונמנית עם צוות ארגון אירועי הסולחה בין הקיבוצים. "מוקי צור, היסטוריון וחבר הקיבוץ השכן עין גב נענה לקריאתנו לפשר בין הצדדים ולהסביר כי רחל המשוררת העבירה את שנותיה היפות בשני הקיבוצים".
"רחל הייתה בתקופת העלייה השנייה בכנרת אבל כשהיא חזרה הקיבוץ היה במשבר גדול", מסביר צור. "היא רצתה לחזור לכנרת אבל הקיבוץ היה בשיפוצים וכשחברי כנרת חזרו רחל כבר הייתה בדגניה. צריך להזכיר שרחל המשוררת הצליחה לעשות באותם ימים דבר גדול:
כשהיא הייתה בכנרת היא הרקידה את פועלי כנרת עד לדגניה ברונדו. אני חושב שיחסי היריבות בין דגניה לכנרת נובעים גם מדברים אובייקטיבים אבל בעיקר מהשוני התרבותי הגדול ביניהם. לדגניה יש תרבות של ריסון והתאפקות ולכנרת יש תרבות של עימותים וישירות. צריך להבין שבדרך כלל יישובים הם כמו אחים. הם בונים את הזהות שלהם על פי מה שהם לא והשכן כן".
דווקא חגיגות המאה של "אם הקבוצות והקיבוצים" הביאו באופן ספונטני את בני דור הביניים של הקיבוצים השכנים לערוך את מפגש הסולחה ההיסטורי. "לקראת החגיגות פנו אלי ישי ואפרים מדגניה א' וביקשו את עגלת העץ שיושבת בכנרת כדי להציב אותה ליד הצריף באום ג'וני (המקום הראשון אליו עלו מייסדי כנרת לקרקע בו גם התקיימו חגיגות המאה)", משחזר יונתן בוברוב, מנהל ענף התיירות של קיבוץ כנרת ומיוזמי האירוע.
"חודש אחרי שנגמרו החגיגות, מתקשר אלי ישי ואומר לי'מצאה חן בעיננו העגלה. אנחנו רוצים להשאיר אותה באום ג'וני. אמרתי להם שזאת החלטה כבדה אבל הבטחתי שאתחיל לגלגל את זה בכנרת. כשניגשתי לראות את העגלה ראיתי שהיא דומה אחד לאחד לתמונה ההיסטורית של אום ג'וני. אמרתי לעצמי שזה מקומה הטבעי של העגלה".
בזמן שיונתן מספר את הסיפור, שכמו רבים אחרים בוודאי יהפוך גם הוא למיתוס בעמק, מהנהנים המארגנים בחיוך על היריבות שהמשיכה משום מה לחלחל מדור לדור.
"מישהו מהוותיקים שעבר את גיל 80 אמר לי שהוא שמע שמתארגן מפגש כזה וביקש ממני פרטים", מספר בחיוך ישי הדס מדגניה. "כשהוא שמע שכנרת הסכימו לתת את העגלה כדי להציב אותה בחגיגות המאה באום ג'וני כמו בצילום ההיסטורי, הוא אמר לי 'אל תתלהב.
ברגע האחרון, אחד הוותיקים בכנרת ישים וטו על ההחלטה. אבל בפועל, ביום יום היחסים בין אנשי כנרת לאנשי דגניה הם מצויינים, כבר היו שיתופי פעולה פורים ואני חושב שמה שנשאר מהסיפורים על היריבות ההיסטורית בין הקיבוצים, הם בסך הכל מיתוס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם