מי רצה להרוס את הקריירה של השופט מוחמד מסארווה?
הוא היה עורך הדין הערבי הראשון מהמשולש והדיפלומט הערבי הראשון שייצג את ישראל. עכשיו הוא גם השופט הראשון שהוגשה נגדו תלונת סרק במשטרה. אבל לא אחד כמו מוחמד מסארווה מבית משפט השלום בחדרה יתרגש. אבל הכול מתגמד לעומת מסע ההשמצה של מאיר כהנא
"נגד השופט מתנהלת חקירה משטרתית לאחר שביצע עברות פליליות", טען כהן בנחרצות. בפרקליטות נלחצו. לא כל יום מוגשת תלונה למשטרה נגד שופט, ובוודאי שלא בכל יום מועלות טענות קשות נגד בית המשפט.
בתום דיון קצר התברר כי התלונה שהוגשה הייתה תלונת סרק. האיש שהגיש אותה לא אהב, בלשון המעטה, את החלטותיו של השופט מסארווה, והגיש נגדו תלונה. לבייניש לא נדרש זמן רב כדי להבין שמסארווה לא ביצע כל עברה וגלגלה את כהן את המדרגות. "התלונה משוללת כל יסוד", היא קבעה.
הצעד שנקט האזרח כהן כלפי השופט היה חריג וחסר תקדים. אלא שמבחינת מסארווה, המונחים "חסר תקדים" ו"חריג" הפכו לחלק בלתי נפרד מהביוגרפיה האישית שלו. האיש שהתמנה לעורך הדין הראשון מקרב יישובי המשולש הצפוני, האיש שהפך לדיפלומט הישראלי הראשון מקרב ערביי המדינה, הפך בניגוד לרצונו לשופט הראשון (או לפחות בין הבודדים) שנאלץ להתמודד עם תלונת סרק במשטרה ודרישה הזויה להדיחו.
עם כל הכבוד למניפולציה שניסה כהן להפעיל על בית המשפט, מסארווה לא ממש התרגש. אחרי הכול, הוא כבר התמודד בעברו עם ניסיון של ח"כ מאיר כהנא לטרפד את מינויו לקונסול ישראל באטלנטה ועם הפגנות של הימין הקיצוני נגדו. "הוא סלל את הדרך לרבים בקרב הציבור הערבי", אומר עליו השבוע ד"ר יוסי ביילין, מי ששימש כמנכ"ל משרד החוץ שמינה את מסארווה לתפקידו הדיפלומטי.
חמולת מסארווה, אליה משתייך מוחמד מסארווה, בן 69, היא החמולה הערבית הגדולה בישראל. שמה של החמולה מעיד על מוצאה המצרי. כיום מונה החמולה, על פי הערכות שונות, כ-30 אלף איש והיא מרוכזת בעיקר באזור המשולש. כפר קרע, הסמוך לחדרה, הוא אחד הריכוזים הגדולים של החמולה, המונה קרוב למחצית מהתושבים.
למרות הדימוי של רוב הציבור הישראלי כלפי הכפרים הערבים, הרי שכפר קרע הוא יישוב גדול יחסית ומונה מעל 15 אלף תושבים. הכפר אף נושא בשיא הישראלי בשיעור הרופאים ביחס לאוכלוסייה. בשנות השישים כפר קרע היה יישוב קטן, הרבה פחות מפותח, והציבור הערבי בישראל נמצא הרחק מכלל החברה הישראלית.
מסארווה, שסיים בשנת 1960 את לימודיו בתיכון, הצליח לעשות
ראש מועצת כפר קרע, נזיה מסארווה, אחיינו של מוחמד, גאה בדודו. "הוא ראשון עורכי הדין במשולש הצפוני. אז להיות עורך דין היה משהו-משהו", הוא אומר. "מוחמד עשה שירות גדול להרבה אנשים. הרבה אנשים צעירים רצו ללמוד משפטים בזכותו".
אחד מהאנשים שפנו ללימודי משפטים בעקבות מסארווה היה בן החמולה שלו, איברהים. "מוחמד היווה השראה להרבה אנשים מהכפר שיצאו ללמוד והיה לו חלק בכך שאנשים הלכו ללמוד משפטים", אומר איברהים.
במשך מספר שנים עבד מוחמד מסארווה כעורך דין, ובשנת 76' נבחר לראשות מועצת כפר קרע כשהוא בגיל 33 בלבד. "כראש רשות הוא עשה המון דברים שהיו בעלי השלכות חיוביות על התפתחותו של כפר קרע", אומר נזיה. "הוא התעסק הרבה עם תוכניות המתאר וצירף לתחום השיפוט של היישוב שטח גדול מזרחית. הייתה לו ראייה לגבי עתיד היישוב מבחינת מבני ציבור וחזון חינוכי. השפעתו כראש רשות הייתה מורגשת".
בשנת 84' הוא הצטרף למפלגת "יחד" שהקים עזר ויצמן, ורץ במקום הרביעי לכנסת. הרשימה קיבלה שלושה מנדטים בלבד, ומסארווה נשאר בתפקיד ראש המועצה. שלוש שנים מאוחר יותר מסארווה סיים את תפקידו והמשיך לתחנה הבאה בקריירה הציבורית: הקונסוליה הישראלית באטלנטה שבארצות-הברית. שר החוץ באותם הימים, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו ביילין ביקשו למנות דיפלומט ערבי ראשון. "הייתי אז מנכ"ל משרד החוץ ורציתי ראש משלחת ערבי ראשון", נזכר השבוע ביילין.
"אי-אפשר היה למנות מישהו מתוך המשרד כי לא היה אז אף ערבי. לכן, זה היה חייב להיות מינוי חיצוני. ראיינתי מועמדים שונים, ומסארווה היה אחד מהם. בסופו של דבר המלצתי לוועדת המינויים למנות אותו, כי הוא היה המועמד המרשים ביותר. גם בזכות השליטה שלו בשפות וגם בזכות היכרותו את המערכת. הערכתי שהוא ראוי לייצג את ישראל. המינוי שלו עבר בקלות והוא נעשה קונסול באטלנטה".
עם אישור המינוי החלו הצרות האמיתיות. מינויו של הדיפלומט הערבי הראשון שייצג את ישראל לא עבר בשקט. באותה שנה, ראוי לזכור, כיהן בכנסת מאיר כהנא, הח"כ הקיצוני שנקט בשפה בלתי מתפשרת ובלתי מקובלת נגד הציבור הערבי. האיש שקרא לגרש את ערביי ישראל, איים "לעשות צרות" לדיפלומט הערבי הטרי. כהנא אף ערך הפגנות מחאה מול הקונסוליה.
לא רק הקיצוניים במערכת הפוליטית ביקרו את ההחלטה של פרס וביילין. "רק אז התחיל הסיפור", ממשיך ביילין. "היו כאלה שאמרו שמוקדם למנות ראש משלחת ערבי כי הוא מייצג את המדינה בנסיבות לא קלות. מישה ארנס היה נגד המינוי והוא ביקר אותי בכנסת".
באותה תקופה פרצה האינתיפאדה הראשונה, ומסארווה נאלץ לדברר את המדינה שלחמה בבני עמו. "במגזר הערבי היו כאלה שאמרו שלא יכול להיות שמישהו ערבי ייצג את ישראל ויצטרך להסביר מדיניות שלא עולה בקנה אחד עם התפישה של רוב בני המגזר", נזכר ביילין. "מבחינתם, זה שהוא יעשה קבלות פנים לנכבדי הקהילה היהודית באטלנטה נראה מבייש. הציגו אותו כסוג של משתף פעולה עם הממסד הציוני".
"מי שניסה לעשות פרובוקציה היה כהנא", נזכר עו"ד בשיר מסארווה, בנו של השופט מוחמד. "כהנא ניסה להיכנס לקונסוליה ואבא שלי החליט למנוע את זה ממנו. זה היה ממש בהתחלת כהונתו. הייתה אז באמת תקופה רגישה בגלל האינתיפאדה הראשונה שפרצה".
ואיך אבא שלך התמודד עם זה?
"הוא הסתדר מבחינה דיפלומטית. גם ביילין דיבר אז באותה תקופה על פתרון של שתי מדינות לשני עמים. בזכות זה הוא הצליח לייצג את הממשלה. אצלנו בכפר קיבלו את המינוי בלי בעיה. הכפר שלנו נחשב ליברלי, ואנחנו דוגלים בדו-קיום עד היום".
נזיה, אחיינו של מוחמד וראש המועצה כיום, נזכר בלא מעט ביקורת שהוטחה במינוי. "יש הרבה אנשים שלא יודעים איך להשתלב במדינה. ההשתלבות של הערבים היא לא דבר פשוט. מצד אחד מבקשים שנשתלב, אבל מצד שני המדינה לא ממש מתלהבת לשלב את הערבים בתפקידי מפתח. אסור לשכוח שבאותה תקופה לא היה קל לערבי לייצג את המדינה. היו מלחמות והתנגשויות של הפלסטינים בתוך ישראל".
ביקורת נוספת על המינוי נמתחה מצד הקהילה היהודית באטלנטה. "הם טענו שקונסול כללי הוא שגריר ליהודים", מספר ביילין. " מסארווה היה אמור להופיע בבתי כנסת בשבתות ובחגים, והיו כאלה שראו במינוי שלו כמעט זלזול בקהילה היהודית. זה היה מאוד קשה, הרבה יותר ממה שחישבתי. באיוולתי לא ציפיתי לביקורת כזאת קשה מקרב היהודים באמריקה. חשבתי שהיהודים הליברלים באטלנטה יראו במינוי דבר מרענן, מינוי שיראה שישראל ליברלית".
בחלוף זמן מסוים הקהילה היהודית החליטה לחבק את מסארווה. "הוא היה סיפור הצלחה", אומר ביילין בסיפוק. "מסארווה הבין את הביקורת שהופנתה מכל הכיוונים והופיע בבתי כנסת בלי שום בעיות. הוא נפגש עם ההנהגה היהודית והלא יהודית. עד כמה שאני יודע, הוא לא דקלם סיסמאות ישראליות חלודות ולא ניצל את הבמה לביקורת על ישראל. הוא ניסה בדרכו לייצג את המדינה. ההצלחה שלו סללה דרך לרבים. כיום יש צוערים ערבים ושגריר ערבי ראשון".
בשנת 89' שבה משפחת מסארווה לארץ, ומוחמד שב לעסוק כעורך דין. מתוך שלושת הילדים שלו ושל רעייתו חיתאם, רק בשיר המשיך בשושלת. אמיר, בנו הבכור, עובד כהנדסאי קרקע ומים. אמיר, בן נוסף, סיים לימודי הנדסה בטכניון ועובד בחברת אינטל. "אבא שלי מאמין שאדם צריך לנסות הכול", אומר בשיר כשנשאל כיצד אביו הצליח לשבור את כל תקרות הזכויות שמגבילות את רוב ערביי ישראל. "הוא אדם הישגי".
עם רוח ההישגיות הזאת, המשיך מסארווה לתחנתו הבאה והנחשקת ביותר: משרת שופט. בשנת 1998 הוא מונה לתפקיד רשם בבית משפט השלום בחדרה וב-2004 מונה לתפקיד שופט. "הוא שופט מאוד הגון, אחד שמנהל דיונים באופן ענייני", אומר עליו איברהים.
ואולם לא כולם שותפים להערכה כלפי מסארווה. בשבוע שעבר, כאמור, דנה הנשיאה בייניש בעתירה שהגיש כהן, אדם שנגדו מנהלת עיריית חדרה מספר תיקים, לפסול את מסארווה מלדון בתיק. לאחר שלא אהב את ההחלטה של מסארווה בתיק, ניגש כהן למשטרה והגיש תלונה נגד השופט. במקביל להגשת התלונה הוא ביקש ממסארווה שיפסול עצמו מלדון בתיק. כשהשופט סירב לכך, כהן מיהר להגיש ערעור לבית המשפט העליון.
בדיקה קצרה שנערכה העלתה שלא מתנהלת שום חקירה נגד השופט ואין גם שום עברה פלילית המיוחסת לו. "אין אינדיקציה שנפתחה חקירה בעקבות התלונה או שמתעורר חשד לעברה פלילית מצדו של השופט", קבעה בייניש בהחלטה שבה דחתה את הערעור.
בעוד שנה, כשיגיע לגיל 70, יפרוש מסארווה מבית המשפט. עד אז הוא מחלק את זמנו בין בית המשפט והדרכות והשתלמויות לעורכי דין במסגרת לשכת עורכי הדין. "ביקשו מאבא שירצה במכללות למשפטים, אבל הוא דחה את הבקשה", אומר בשיר. "מי יודע, אולי הוא יעשה את זה אחרי שיפרוש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם