"מביה"ח המקומי לא נותר כלום": ראיון עם סגן ראש המשלחת ליפן
רב סרן שי צוקרמן מקרית מוצקין (32), מראשי משלחת הסיוע של צה"ל ביפן, מספר בראיון מיוחד ל"זמן קריות" על הטיפול באוכלוסייה מוכת הגורל, על ההתמודדות עם הבעיות התרבותיות ("לפי התרבות שלהם אסור לקבל טיפול מזרים"), על הפחד מהקרינה ועל היחס המיוחד שמקבלים חברי המשלחת מהמקומיים
בטורקיה ובהאיטי ישראל הקימה מחנות סיוע רפואי והומניטארי שתפסו כותרות בכל העולם. הפעם היפנים דחו בתחילה את הצעת הסיוע מישראל. אלא שבשקט-בשקט ישראל קיבלה אור ירוק ושלחה בסוף שבוע שעבר משלחת סיוע צה"לית. אחד מהעומדים בראש המשלחת הוא רב סרן שי צוקרמן (32), סגן ראש המשלחת ליפן ותושב קרית מוצקין.
האסון שפקד את חופה המזרחי של יפן, בחודש שעבר, הותיר אחריו חורבן עצום לאין שיעור. מספר ההרוגים באסון, יותר מעשרת אלפים בני אדם, מצביע על מימדיו ההרסניים, אלא שנזקיו ממשיכים לפגוע גם בברי המזל שהצליחו לשרוד אותו ונותרו בחיים.
חייהם של רבים משורדי האסון, אשר מתגוררים במחוז מיאגי, הפכו לסיוט נוראי, היות וגלי הענק לא ריחמו ושטפו איתם כמעט את כל רכושם של השורדים, כולל כמובן את בתיהם ומכוניותיהם. עתה, משהם מנסים להשתקם ולמצוא מענה לצרכיהם הבסיסיים ביותר, כמו מזון, קורת גג או קבלת טיפול רפואי, הם נותרים חסרי אונים, שכן גם שירותי הבריאות והרווחה בעירם נפגעו כליל מההצפות ודלקות הענק שפרצו בעקבות הצונאמי. כשעננת הקרינה הרדיואקטיבית המסוכנת, שדלפה מהכורים בפוקושימה מרחפת מעל ראשיהם, הסיוט של נפגעי הצונאמי נמשך.
מיד לאחר רעידת האדמה הקשה, הציעה ישראל עזרה, אולם היפנים סירבו. לפני כשבוע, בלי הרבה רעש תקשורתי, ניתן האור הירוק ומשלחת צה"לית
המשלחת שיצאה מישראל מונה חמישים קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים, וכוללת צוותי רפואה, לוגיסטיקה, תקשוב, מבצעים, מומחים מיחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, מתורגמנים לשפה היפנית ומומחים מהוועדה לאנרגיה אטומית. המשלחת המריאה ליפן במטוס נוסעים של חיל האוויר, ואיתה 60 טון של ציוד רפואי וציוד סיוע נוסף.
בראיון מיוחד מיפן, מספר קצין הארגון וסגן מפקד המשלחת, רס"ן שי צוקרמן, ל"זמן קריות", על המראות הקשים ברחובות, על מאמצי המשלחת לסיוע בשיקום חייהם של שורדי האסון, ועל ההתמודדות של משפחתו עם ההחלטה לעזוב הכול ולנסוע ליפן, על אף החששות מקרינה רדיואקטיבית מסוכנת.
בימים כתיקונם, משרת צוקרמן כקצין ארגון בבה"ד 10 של חיל הרפואה. הוא בן 32, נשוי ללירן ואב לנועם הקטן, אותם השאיר בדירתם בקרית מוצקין, ועלה על מטוס ליפן כדי להציל את חייהם של המשפחות והילדים, שביום בהיר אחד נותרו חסרי כל.
מה גורם לאב צעיר לעזוב הכול ולהרחיק עד יפן מוכת הגורל?
"מרגע שהתקבלה ההחלטה שאנחנו יוצאים, מיד התחלנו לארגן ולתאם את כל הפרטים שקשורים בנסיעה. הבנו שזקוקים לנו שם בדחיפות, ובלי שהיות מיותרות התארגנו על הרכב המשלחת, על הציוד הדרוש והסדרי ההסעה, והתאמנו אותם לציפיות והצרכים של היפנים. חשוב להדגיש שמשלחת הסיוע שלנו היא התנדבותית, ואני כמו שאר החיילים והקצינים שנמצאים איתי בחרנו להצטרף, למרות הסיכון והחששות מהבית".
אילו חששות התעוררו בקרב בני משפחתך ערב היציאה ליפן?
"החששות המרכזיים היו סביב עניין הקרינה באזור. הוריי ואשתי חששו שאהיה חשוף לענן הקרינה שמרחף מעל המקום, אבל מרגע שהגענו לכאן, אנחנו מסתובבים כל היום עם מכשירים שמודדים את רמת הקרינה שנמצאת בכל דקה בגופינו, ואני יכול להרגיע ולספר שרמת הקרינה היא לא גבוהה, והיא דומה מאוד לרמת הקרינה בארץ. בנוסף, אנחנו גם בודקים את רמת הקרינה בקרב המטופלים שמגיעים אלינו, כך שבינתיים החששות מפני הקרינה הגבוהה מהכורים התפוגגו".
המשלחת הישראלית יצאה מהארץ במוצאי שבת שעברה והגיעה ליפן בערב יום ראשון. רס"ן צוקרמן מספר על השעות הראשונות של המשלת ביפן: "נחתנו בטוקיו והתחלנו בנסיעה לעיירה הצפונית קוריאמה שבמחוז מיאגי. בקוריאמה אנחנו ישנים ואוכלים. זו עיירה בסדר גודל של קרית מוצקין. היא מרוחקת מרחק של כשעה וחצי נסיעה ממנימי סן ריקו, פגועת הצונאמי, אליה אנחנו מגיעים בכל יום מחדש באוטובוסים, בכדי לסייע לתושבים ששרדו את האסון.
"אנחנו לא נשארים לישון במנימי סן ריקו, אלא חוזרים לישון בקוריאמה, כיוון שעיי החורבות שנותרו ממנימי סן ריקו לא מאפשרים תנאי לינה ראויים. לפני האסון, מנימי סן ריקו מנתה כ- 17,000 איש, אך כעת נותרו בה רק כ-2,000 איש. היא הייתה ידועה כעיירת נופש, ולפי השרידים בה, נראה שהיא הייתה מאוד יפה, עם חוף ים ואתרי תיירות. אז כואב הלב לראות את העיירה הזאת במצב כזה".
מה מצב האנשים בעיירה?
"מספיקה נסיעה קצרה בעיירה כדי להבין את גודל האסון. אפשר לראות שם בתים מרוסקים, ילדים ומשפחות זרוקים ברחוב, ללא קורת גג, משפחות שגרות בקופסאות קרטון, זה נראה כאילו נחתה כאן פצצת אטום. העיירה עברה אסון שאי אפשר לתפוס ולתאר במילים, ממש מחזה סוריאליסטי. כל מה ששטף הצונאמי, הכל נעלם, וכל מה שליד והגלים לא הכו בו, נותר על תילו - עניין של מזל, איפה שאתה גר".
מדוע תושבי העיירה זקוקים לסיוע מישראל הרחוקה, ולא מצליחים לטפל בפצועים ובחולים בעצמם?
"הבעיה המרכזית במנימי סן ריקו היא הרפואה. אומנם בית החולים המקומי שם עומד על תילו מבחינת המבנה, אבל לא נשאר בו כלום מעבר למבנה. הכול נשטף ונשרף. ראינו בבית החולים המקומי שרידים של שקיות שתן וצילומי רנטגן פזורים. מעבר לזה, כמעט ולא נשארו רופאים בעיירה, בעיקר לא רופאים מומחים. נותרו רק מספר מתמחים, וכך נוצר מצב שנשים בהריון איבדו גם את הרופא המטפל שלהן.
אנחנו לא מתמודדים עם סיפורים הירואים של קטיעות איברים, אלא נותנים מענה לבעיות רפואיות של אנשים מן היישוב שצורכים שירותי רפואה, שלא קיימים כרגע. הערך המוסף שאנחנו מביאים היא רפואת המומחים, שכמעט ולא נותרה: רופא ילדים, רנטגן, אורתופדיה, בדיקות מעבדה.
מה תפקידך בפועל, כסגן מפקד המשלחת?
"אני אחראי על העניינים המנהלתיים - ענייני משמעת וארגון. אחת ההבנות שהגענו אליהן, עוד בארץ, לפני שהגענו לכאן, הייתה להביא איתנו את כול הציוד הדרוש מהארץ, כדי לא להישען על היפנים ולהקשות עליהם. אפילו דלק הבאנו מהארץ, משום שיש כאן אנשים שלא יכולים לראות רופא, פשוט כי אזל להם הדלק ואין להם את היכולת או האמצעים להשיג דלק, אז אנחנו מסייעים להם עם דלק. זה דורש כמובן היערכות מדוקדקת מבעוד מועד.
"זה אולי ישמע לך מוזר, אבל כאן ביפן אנחנו מסתובבים לאורך כל היום עם מדים צבאיים ושומרים על משמעת צבאית. אני אחראי על תיאום וארגון מול היפנים. את המרכז הרפואי בעיירה מנימי סן ריקו הקמנו בתוך ארבע שעות מרגע שהגענו למקום. משימה לא פשוטה נוספת, היא הטמעת המשלחת באוכלוסיה המקומית, וזה לא קל כי התרבות היפנית מאופיינת בסגירות כלפי תרבויות אחרות.
ביפן, למשל, ישנו חוק האוסר קבלת טיפול רפואי ממטפלים זרים, שאינם תושבי המקום. זו תפיסה מושרשת תרבותית, ונדרשות שיחות רבות עם בני המקום, כדי לגרום להן לבוא ולהיעזר בנו. הם כמעט ולא פונים מיוזמתם לקבלת עזרה, בגלל האיפוק הרב שמאפיין אותם, ואנחנו נדרשים כל העת לעודד אותם, שלא להסס להיעזר בנו".
איך המקומיים מתמודדים עם האסון הנורא שפקד אותם?
"ביפן, התרבות מאוד מאורגנת. למרות כל הקושי והזוועה שהם עברו, אין אנדרלמוסיה ברחובות. אני לא רוצה לתאר לעצמי איך הבלגאן היה חוגג אם חלילה דבר כזה היה קורה אצלנו בארץ. המקומיים ממשיכים לשמור על איפוק גדול ונימוס גם כשהם זקוקים לעזרה".
אילו תגובות אתם מקבלים על הסיוע שאתם מעניקים?
"הם אנשים שיודעים מאוד להעריך, כל הזמן אומרים תודה, וכל הזמן מצלמים אותנו כהכרת תודה למה שאנחנו עושים בשבילם".
הכרת התודה של המקומיים במנימי סן ריקו, כלפי המשלחת הישראלית, אינה רק בזכות הסיוע הרפואי בלבד, כפי שמספר רס"ן צוקרמן: "שטח שהיה מגרש כדורסל לפני האסון, הפכנו לאתר קליטה. מגיעות לשם משפחות ללא קורת גג, ואנחנו מספקים להם מזון, ומנסים לעודד את רוחם באמצעות משחקים שאנחנו משחקים עם הילדים.
"מעבר לפעילויות במתחם עצמו, צוותים שלנו יוצאים אל האוכלוסייה הפזורה, ואוספים מהם בדיקות מעבדה. יש לנו צוות שיצא ארבע פעמים לבתים ששרדו, כדי לעשות בדיקות של מעקב הריון. אתמול ערכנו משימה של סיוע למפונים. סידרנו להם מזרונים וחילקנו להם מזון".
איך אתם מתקשרים עם המקומיים?
"עם חלקם בשפה האנגלית כמובן, אבל יש איתנו גם מתורגמניות שהגיעו איתנו, שביניהן יש קצינה וחיילת, שהן אחיות ובעברן הן היו תושבות יפן. הן מתרגמות בעבורנו".
אתה מצליח לשמור על קשר עם הבית?
"אחת ליום אני משוחח עם המשפחה. האינטרנט והמיילים מסייעים לנו להתכתב. היום קיבלנו כל חברי המשלחת מכתבים עם תמונה מהבית, וזה היה מאוד מרגש. סך הכול התנאים כאן מצוינים ודואגים לנו כאן להכול, כך שאין מה לדאוג", חותם צוקרמן בחיוך.
על פי הצפי, המשלחת אמורה לסיים את תפקידה מחר (ב'), והיא אמורה למסור את המתחם ליפנים, שימשיכו להפעיל את המקום בעצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם