אם לא הייתה לי חרדת טיסות, הייתי עפה מכאן

בגלל היחס לפלסטינים, בגלל חוק שלילת האזרחות, בגלל התגובות לרצח של ג'וליאנו מר. אם לא היה לי פחד טיסות הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בו, ובורחת הכי רחוק שאפשר

נועה אסטרייכר | 12/4/2011 15:53 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם), חיפה היא פתרון לא רע בכלל.

בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות "נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס" שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן בתל אביב כמעט ואין), מדרכות רחבות, נקיות ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.
 
 צילום ארכיון: ברקאי וולפסון

נדמה לי שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עיר לא עיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכול מנומס, נעים הליכות, תרבותי ו... נו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכול כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפה-פאב "מסדה", מקום מלא היפסטרים חיפאים, זן מעניין כשלעצמו, נעים יותר מזה התל-אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפ-הופ בערבית מתנגן ברקע - תענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד).

בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי.
לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חניה ליד ביתי. חיפוש חניה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האזור הכי צפוף בארץ מבחינת חניה.
חומר מצוין להתעצבן איתו

בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי 40 דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החניה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

בסוף מצאתי איזו חניה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. האחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, בלי שתמיד ניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה.

תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לשמונה ימים, ורק אז שמים אתכם בפני שופט, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שאסור לכם לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים

מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם.

וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבוע-שבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר ב"גלובס", חומר מצוין להתעצבן אתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר.

כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות או החוק שלפיו אסור לציין את ה"נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

הטינופת הלאומנית

בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במיליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם איש עסקים, שלא נזכיר את שמו, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב-מ-וו שמתפרעת על הכביש?

לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאות הכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי בחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי. מה? מה?
אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערבים-יהודים, נשים-גברים, עשירים-עניים.

העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות הייתי משאירה לכם את המקום הזה - להרוג ולהיהרג בו - ובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם. תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה קמתי עם חום. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אחת העם

צילום: עצמי

נועה אסטרייכר היא עיתונאית, כותבת ואשת אינטרנט. התחילה לכתוב ברשת בשנת 1998 ומאז לא הפסיקה. נולדה בירושלים, מתגוררת בתל אביב, משתדלת לשלם חשבונות בזמן

לכל הכתבות של אחת העם

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/center/ -->