ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

שעות מתות: האם השלאף שטונדה עברה מן העולם?

השלט הכי מוזר היום בתל אביב תלוי בגן מאיר. כתוב עליו: "אין להרעיש בין 14:00 ל-16:00". מה קרה למוסד שנת הצהריים הוותיק והאם עוד תחזור עטרה לישנים?

לפני כחודש הייתה אמורה להתקיים מסיבת הרחוב הרביעית בשדרות רוטשילד בתל אביב, שהפכה בשנה שעברה למנהג פופולרי בימי שישי בצהריים. אלא שהפרסומים לגבי האירוע טמנו בחובם הפתעה קטנה: מסיבת הרחוב הועברה לשדרות שאול המלך.

הסיבות להעברת האירוע לרחוב אחר הן לכאורה רבות: יותר אנשים יוכלו להגיע, הצפיפות תפחת, לא יהיה צורך לסגור צירים ראשיים בעיר, כמו חלקים מהרחובות אלנבי והרצל, ויהיה נוח יותר לאבטח את המקום.

עם זאת, אחת הסיבות המרכזיות למעבר מרחוב אינטימי, המייצג יותר מכול את החוויה התל-אביבית, לדרך מנוכרת ועמוסה היא - תושב כבן 40 המתגורר בשדרות רוטשילד והיה מוטרד מאוד מהרעש וההמולה מתחת לחלון ביתו, שאיימו להפריע את מנוחתו בשעות הצהריים.

אותו תושב איים בתביעות נגד העירייה על כך שהיא פועלת בניגוד לחוק, והעירייה העדיפה שלא להסתבך. "בינתיים העדפנו שלא להתעסק אתו, אבל צריך עוד לבחון את התוקף המשפטי של זה", אומר סגן ראש העיר מטעם סיעת הצעירים "רוב העיר" ואחד היוזמים של מסיבות הרחוב, אסף זמיר.  "אני לא בטוח שתושבים יכולים בכלל להתנגד למסיבה בחסות עירונית, גם אם זה בשעות הצהריים".

אף שהתושב הוא "הבחור הרע" בסיפור, קשה להתעלם מההתעקשות הרומנטית שלו על שנת הצהריים שלו ומגילו הצעיר יחסית. מצד אחד הדבר מזכיר את המוסד הישראלי הוותיק והצרוב כל כך בתודעה ואת הזמנים שמנוחת השכנים עוד הייתה ערך; מצד שני הדבר מעלה תהיות: האם בכל זאת יש לשנ"צ שריד בחברה הישראלית, ובמיוחד התל-אביבית? מי הם האנשים שעוד מקיימים אותה? ושאלת השאלות - האם יש סיכוי שעוד תחזור עטרה ליושנה, כלומר - לישנה?

מי שהנחילו את מוסד הפסקת הצהריים בישראל הם העולים היקים, שהגיעו מגרמניה לפני קום המדינה. "השינה בין שתיים לארבע מושרשת עמוק בתרבות הגרמנית, ובמדינות כמו שווייץ ואוסטריה", מסבירה פרופ' דליה מור, דיקאן בית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "הרבה יהודים שעלו מהארצות האלה הנחילו את המנהג הזה גם פה".

הסופרת והמשוררת רעיה הרניק אף כתבה ספר על הנושא "בין שתיים לארבע צריך להיות שקט", שמספר על ילדות בתל אביב בשנות ה-30. הרניק מנתחת: "באירופה, בייחוד במעמד הבינוני פלוס, רוב העסקים והחנויות היו צמודים לבתים הפרטיים, לכן אנשים נעלו בשעה שתיים את העסק, עלו הביתה, אכלו צהריים, נחו עד ארבע ורק אז פתחו שוב.


"זה היה מנהג גם במדינות דוברות הספרדית, כמו ספרד וארגנטינה, אבל שם הסיבה הייתה מזג האוויר החם. בישראל שני הדברים

השתלבו: גם העולים שהגיעו ממרכז אירופה והביאו את התרבות הזו; וגם האקלים החם והחוסר במזגנים באותה תקופה".

לא כל פרקטיקה שעולים מביאים אתם מחו"ל משתרשת בארץ. למה דווקא הפסקת הצהריים השתרשה כל כך בתרבות התל-אביבית?

"צריך לזכור שהעלייה הגרמנית הגיעה בשנות ה-30 וה-40 בזמן שגרמניה נתפסה כאויב האנושות והיהדות. הם גם הביאו סטנדרטים יותר גבוהים מהישראלי הממוצע, ולכן היה אנטגוניזם חזק מאוד בחברה כלפיהם. היקים בתגובה הסתגרו ולא ויתרו על המנהגים שלהם. הם למשל גם לא חשבו שהם צריכים ללבוש מכנסי חאקי קצרים.

"בנוסף לכך, זו עלייה שהסמכות ההורית בה לא נשברה בכלל, בניגוד לעליות מארצות המזרח ומאתיופיה. הילדים היו ממושמעים מאוד ובין 14:00 ל-16:00 אני זוכרת שאני ובני הדודים שלי שיחקנו ב'רביעיות' בקלפים כי לא יכולנו לעשות שום דבר אחר".

תהא הסיבה אשר תהא, ה"שלאף שטונדה" הגרמנית הגיעה כמעט לכל בית בישראל והייתה למוסד מוכר גם אחרי הקמת המדינה. בשנות ה-60 הייתה כבר נהוגה הפסקת צהריים גורפת בבתי העסק בין השעות 13:00 ל-16:00, והאגודה לתרבות הדיור הנפיקה מודעות שנתלו בכניסות לבניינים ונשאו אזהרות על כך שאין להרעיש בשעות אלה.

"היה משפט קבוע שהיו אומרים ברדיו לפני שעת הצהריים: 'אנו מבקשים מכל המאזינים להנמיך את קול המקלט, לבל תופרע מנוחת השכנים'", נזכרת השחקנית רבקה מיכאלי, בת ה-73, ומסבירה : "שתיים עד ארבע היה אז קדוש, החנויות היו סוגרות ולילדים היה אסור לשחק בכדור".

חבורת "לול" אגב עשתה פרודיה על אותה הנחיה כשב"לול 2" אריק איינשטיין אמר: "אנו מבקשים מכל המאזינים להנמיך את קול השכנים, לבל תופרע מנוחת המקלט".

בספרה של יהודית קציר "סוגרים את הים" יש סיפור קצר ידוע בשם "שלאף שטונדה", ובו היא מתארת חוויות של בני דודים בחיפה של שנות ה-60 בזמן שסבם וסבתם ישנים שנת צהריים. בשנת 1961 המנהג הפך לחוק כשהחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 עבר בכנסת.

החוק ידוע גם בשם "חוק כנוביץ", על שם יוזמו, חבר הכנסת ורופא הילדים שמעון כנוביץ, מי שלדברי הרניק, עלה בעצמו מגרמניה. החוק נחשב פורץ דרך בזמנו בכך שהגדיר מפגעי רעש, ריח וזיהום מעל רמות מסוימות כ"מטרדים", וקבע כי הפרעה לשכנים בנסיבות מסוימות היא עבירה פלילית.

בשנת 1966 חוקקו תקנות שסייעו לאכוף את החוק. מעניין שדווקא דודו של סגן ראש העיר זמיר, היועץ המשפטי ושופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, הוא אחד האחראים לכך. זמיר ג'וניור מספר שבזמן שעבד כמרצה באוניברסיטה פנתה אל דודו קבוצת אזרחים והתלוננה על כך שחוק הרעש לא נאכף משום שהממשלה לא הגדירה לו תקנות ברורות כפי שנדרשה. זמיר פנה לבג"ץ, דרש התקנת תקנות, וכך היה.

גם ילידי שנות ה-80, שעמם נמנית כותבת שורות אלה, זוכרים היטב את האיסור הגורף להרעיש בין 14:00 ל-16:00. עד לפני 30-20 שנה תל אביב הייתה משתתקת בשעת צהריים: מגרשי המשחקים היו מתרוקנים; אף אחד לא העז לצפור, לצעוק או לראות טלוויזיה בלי להנמיך את הווליום; וביקורי מכרים או הרמת טלפון בשעות האלה נחשבו טאבו חמור.
 

אלא שעם הזמן הלכה המסורת הזו ואיבדה מכוחה. כיום כמעט בלתי אפשרי למצוא עסקים בעיר שסוגרים להפסקה וחוזרים לעבוד לאחר מכן, ובמוקד של עיריית תל אביב מדווחים כי תלונות על הפרעה בין 14:00 ל-16:00 מתקבלות רק פעמים ספורות בשבוע, לרוב מנשים בחופשת לידה.

אפילו יו"ר סיעת הגמלאים בעיריית תל אביב וסגן ראש העיר נתן וולוך מציין כי לרוב הגמלאים עמם הוא נפגש אין זמן למנוחות צהריים. "אני נפגש עם מאות רבות של גמלאים מבוקר עד לילה, אין מנוחה ואין הפסקה. רובם כבר לא נחים בצהריים. זה מוסד שהיה קיים ובוטל", הוא פוסק.

הסיבה הראשונה לכך היא כמובן תהליכי קפיטליזציה שהלכו והואצו משנות ה-90 והשפיעו על מספר שעות העבודה ועל קצב החיים. הישראלי הממוצע עובד כיום כ-43 שעות שבועיות, יותר מאשר בארצות הברית ובמערב אירופה, ויום העבודה בארץ הקודש הוא מבין הארוכים בעולם המערבי. במציאות כזו למי יש זמן לנוח.

"מה ששבר את התרבות הזו זה קודם כל התחרות", אומרת הרניק. "ברגע שנכנסו הרשתות והקניונים לא היה אפשר לסגור בצהריים, והחנויות הקטנות היו צריכות ליישר קו. מלבד זאת, כמעט כל הדור הראשון של היקים שעלה מגרמניה כבר לא בחיים, ולדור השני, הדור שלי, היה מאוד חשוב להתערות בארץ ולהיות כמו כולם, אז הוא פחות התאמץ להשאיר את המנהגים הללו".

פרופ' מור מרחיבה: "בשנות ה-50 וה-60 רוב החנויות היו בבעלות פרטית, ומי שעבד בחנות היה בעל החנות, המכולתניק, הירקן וכדומה. אותו אדם הרגיש צורך והייתה לו היכולת ללכת לנוח. היום, עם הרשתות הגדולות, השיטה השתנתה: הרשת עובדת ברצף משעות מוקדמות יותר עד מאוחרות יותר, כולל בימי המנוחה, כי הם משרתים את הקהל כגוף כלכלי ולא תלויים באדם בודד. החנויות הקטנות המעטות שנשארו מתנהגות כמו הרשתות מחוסר בררה".

סיבה בולטת נוספת לביטול השנ"צ, על פי פרופ' מור, היא חדירת הנשים לשוק העבודה ולמקצועות "גבריים": "פעם אמהות היו נחות בצהריים כשהן היו חוזרות מחצי יום העבודה שלהן, לפני שהן מתחילות את יום העבודה הנוסף שהוא הטיפול במשפחה ובבית. כיום, כשהרבה יותר נשים עובדות יום מלא, וקצב החיים הוא אחר לגמרי, הנשים כבר לא הולכות לנוח בצהריים".

סיבה שלישית שהיא מציינת היא הקושי להפגין סמכות על ילדים בימינו. במציאות שבה הילדים הם הבוסים בבית ובכיתה, לכו תבקשו מהם להנמיך את "האח הגדול" בערוץ 20 בשעות מסוימות. מור: "הילדים עצמם הרבה פחות ממושמעים וקשה להשיג מהם שקט בצהריים. בעבר זו הייתה נורמה מקובלת שלא מפריעים כשאמא ישנה. כיום המשמעת חלשה יותר, והצורך של הורים לקבל את הילדים שלהם בכל תנאי ולהיות החברים הכי טובים שלהם מוביל לכך שהם לא יכולים להפעיל סמכות ולדרוש את זה".

הסבר אחר להתפוגגותה של מנוחת הצהריים נוגע לאקלים בארץ ולהתפתחות הטכנולוגיה. "פעם לא היו מזגנים ברוב המשרדים ובבתים והחום בחודשי הקיץ היה בלתי נסבל, לא היה אפשר להסתובב בחוץ. לא היו קניונים ומרכזים ממוזגים, אז אנשים פשוט שכבו מתחת למאווררים בבית וחיכו שהחום יעבור", מסבירה פרופ' תמר אלמור מבית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל.

"ברגע שנכנסו לחיינו כיתות ממוזגות, מקומות עבודה ממוזגים ובתים ממוזגים אז אין צורך יותר לנוח בצהריים ואין את העייפות הזו שנלווית לחום. אפשר ללכת לעשות קניות בקניון הממוזג עם המכונית הממוזגת גם בצהריים ולא צריך להפסיק את החיים".

תל אביב והסביבה מתאפיינות בשיעור גבוה יחסית של קשישים וגמלאים (ברמת גן הם מהווים 22 אחוז מהאוכלוסייה, נכון ל-2010; בגבעתיים - 18 אחוז, ובתל אביב- 14 אחוז, נכון ל-2008). מתבקש להניח שדווקא אוכלוסייה זו, שלכאורה פרשה ממרוץ החיים, תשמר את המוסד הוותיק, אבל כאמור - לא כך הוא.
 
וולוך מסביר את השינוי בכך שרבים באוכלוסייה המבוגרת בוחרים לפרוש בגילים מאוחרים, ואחרים מעסיקים את עצמם בפעילויות שונות. "העצמאים לא פורשים, הם ממשיכים לעבוד", הוא אומר. "יש כאלה שכבר עברו את גיל 80 ואומרים לנו שהם לא רוצים שנקרא להם גמלאים. אלה בדרך כלל עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים.
 
"השכירים שכן פורשים בזמן הופכים לאנשים חופשיים, אבל הם לא יושבים בבית. הם הולכים ללמוד, יושבים בבתי קפה ומסייעים בהתנדבות בארגונים כאלה או אחרים, אז גם להם אין זמן לנוח בצהריים".

ובכל זאת, סימנים רבים מעידים שאין למהר ולהספיד את מוסד המנוחה, וכנראה, למרות הכול, הוא טבוע עמוק למדי בדי-אן-אי הישראלי.
 

לפני כשנה לדוגמה הכריז השר להגנת הסביבה גלעד ארדן כי הוא פועל לשינוי תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג 1992 כדי להפחית רעשים באזורי מגורים. השינוי המוצע כלל איסור על שימוש במפוחי עלים והגבלת שעות השימוש בציוד גינון רועש, ביצוע עבודות בנייה, תיקונים ושיפוצים באזורי מגורים, ובנוסח המקורי שלו גם הגבלה על הפעלת מכשירים מרעישים מתוך בתים במשך כל שעות היום. לאחר מחאה ציבורית גדולה צומצמה הגבלה זו לחלק משעות היום.

לפני ארבעה חודשים אישרה הכנסת את התקנות החדשות, ובסוף אפריל הן צפויות להיכנס לתוקף ולהיאכף בהתאם. יש לציין כי בעוד שארדן הוסיף הגבלות על מכשירי רעש שלא היו בנוסח המקורי של החוק, והרחיב את שעות הגבלת הרעש ממוקדם יותר בלילה ועד מאוחר יותר בבוקר, הוא בחר שלא לגעת בהגבלות הקיימות על שעות הצהריים.

כך, בחוק הקיים וגם בחוק החדש, אסור להפעיל כלי נגינה, מקלטי רדיו, טלוויזיה ומכשירי קול בווליום גבוה באזורי מגורים בין השעות 14:00 ל-16:00, וגם אסור לחבוט בשטיחים או במזרנים בשעות אלה.

אם כך אף שנדמה שמנוחת הצהריים עברה מן העולם - המחוקקים הישראלים עדיין שוקדים על שמירה על שקט בשעות אלה. כמו כן, היום אולי נדיר למצוא עסקים קטנים שסוגרים בשעות הצהריים ל"שלאף שטונדה" ופותחים לאחר מכן, אבל קל למצוא עסקים קטנים נעדרי תחרות - כמו תופרות וסנדלרים - ש"מושכים" עד השעה שלוש בצהריים וסוגרים את החנות עד היום למחרת.

עדויות להפסקת צהריים ממושכת אפשר לראות בשעות קבלת קהל במשרדי ממשלה, בדואר ובעיריית תל אביב (למשל משרד הפנים בתל אביב מקבל בימים א' עד ה' בשעות 8:00 עד 12:00 ובימים ב' ו-ד' גם בשעות 14:30 עד 17:30, לאחר מנוחה).

כאמור, המשוטטים בגן מאיר שבמרכז תל אביב אף נתקלים בשלט מאיר עיניים ליד מגרש כדורסל משופץ, המתריע: "אין להפריע בין 14:00 ל-16:00". כשפנינו לעמית תומר בת ה-17, תלמידת תיכון אליאנס וכתבת בעיתון זה, מה דעתה על ההוראה, ציפינו לשמוע צחוק מתגלגל.

התוצאה, לעומת זאת, הייתה מפתיעה: "ברור שמקפידים יותר על השקט", היא עונה. "זה ערך מאוד מוכר, יודעים על זה מההורים ומבית הספר. אצל חברות שלי שיש פסנתר - זה ידוע שלא מנגנים בין שתיים לארבע. פשוט לא עושים את זה".

ויש כאלה שעושים את זה. כלומר, עדיין מקפידים על המסורת הוותיקה. אחד מהם הוא עזרא (50), תושב רמת גן ומאמן אישי בעיסוקו, שכבר שנים מקפיד באדיקות על מנוחת הצהריים עם אשתו ושלושת ילדיו.
 

"זה התחיל כשאשתי הייתה בחופשת לידה", הוא מספר. "היא הייתה נחה בצהריים ומבקשת מהילדים לא להפריע בשעות האלה ולהיות בשקט. השקט הזה בבית גרם לי גם ללכת לישון אתה. מכיוון שלא הרשינו לילדים לשחק, לרדת למטה או לעשות רעש, הם גם התחילו לישון כשהם חזרו מהלימודים".

והיום הילדים גדולים, ועדיין ישנים בצהריים?
"הבן שלי בצבא ומשרת בקרבי אז הוא נגיד לא תמיד יכול לישון בצהריים, אבל בסופי שבוע הוא מקפיד. הבת שלי בתיכון והיא עדיין ישנה בצהריים. אשתי עובדת במשרה חלקית כמורה, היא מגיעה הביתה באחת וחצי, ואני מפסיק בשעה הזו את העבודה בקליניקה ואנחנו ישנים יחד בצהריים. אנחנו לא מוותרים על זה אפילו כשאנחנו נוסעים לחו"ל".

אתה ממליץ על זה למטופלים שלך?
"לא לכולם זה מתאים, אבל אני ממליץ לכולם לעשות הפסקה מסוג כלשהו, אם לשינה או לפעילות גופנית. חשוב מאוד לעשות הפסקה, זה לא הגיוני שבן אדם יעבוד רצוף משבע בבוקר עד שבע בערב. שנת הצהריים העניקה לי ולמשפחה שלי הרבה מאוד רוגע".

עזרא לא לבד. "אני חושב שהפעם האחרונה שפספסתי את שנת הצהריים שלי הייתה באוגוסט 2008", אומר הווטרינר ד"ר רפי קישון (54), בנו של אפרים קישון ז"ל. "זה באמת כמו התמכרות. זה התחיל בתקופת הלימודים שלי בגרמניה, אז היו לי מבחנים גדולים מאוד וגיליתי שנוח לי ללמוד בבוקר, לנוח בצהריים ואז לקום רענן וללמוד לתוך הלילה. לדעתי חלק גדול מהישגיי בלימודים קשור בכך".

קישון פגש לפני כשנתיים את בת זוגו הצעירה ממנו במספר שנים, והתפלא לגלות שגם היא מורגלת לשנת צהריים. "היא מדריכת ספורט ומרתוניסטית והייתי בטוח שהיא תלעג לי על ההרגל", הוא מספר, "אבל התברר לי שגם היא הולכת לישון בצהריים ומכורה לזה. אנו נפגשים כל צהריים והולכים לישון יחד, זה נורא תורם לזוגיות בינינו ואנחנו ממש מחכים לזה".

לא קשה לך מבחינה מקצועית ואישית לעצור כשמסביבך כולם ממשיכים?
"להפך, אני אוהב את ההתנתקות הזו באמצע כל ההתרוצצויות והבעיות. זו תחושה של התעלות רוחנית לפעמים. אני מנתק את כל הטלפונים, נכנס למיטה. לפעמים בזמני לחץ אני ישן אפילו רק חצי שעה ודי בזה כדי למלא את המצברים. אני חושב שאנשים בעיקר מקנאים בי, אני מרגיש שהרבה מהם היו רוצים לעשות את זה בעצמם, אבל סגנון החיים שלהם לא מאפשר".

דוגמה לעסק בעיר שסוגר בצהריים וממשיך לעבוד לאחר מכן היא מספרת "ז'נין" בשכונת נווה שרת בצפון תל אביב. "פעם עבדנו רצוף, אבל כשלז'נין, בעלת המקום, נולדו ילדים היא החליטה שהיא רוצה להיות אתם בארוחת הצהריים בבית", אומרת יפה אסייג, אחותה של ז'נין העובדת במקום. "גם היום כשהם כבר גדולים השארנו את זה מתוך נוחות. מאוד נוח לנו שעה וחצי של הפסקה בצהריים כי אנחנו עומדות כל היום על הרגליים".

ללקוחות זה לא מפריע?
"זה הכול עניין של הרגל. אנחנו הרגלנו את הלקוחות שבצהריים סגור והם התרגלו, זו לא בעיה מבחינתם".

אז אולי האנשים והעסקים שבוחרים להתנתק מהעולם מדי יום בשעה 14:00 הם לא ה"מוזרים", אלא אנחנו - שנכנעים למרוץ החיים המטורף? ואולי הסימנים מעידים דווקא על צורך עז בטיים אאוט מדי יום ועל ראשיתו של גל חדש?
 

ד"ר קישון מצדד גדול בתחייתה של השנ"צ. "אבי, מלבד כל התארים הידועים שלו, היה חוקר טבע האדם. הוא תמיד אמר שתנאים פיזיולוגיים משפיעים על תפיסת העולם שלנו, ובין היתר עייפות. כשאנחנו עייפים אנחנו בדיכאון והכול נראה רע. גיליתי שאני מזדהה עם התפיסה הזו ברמה העמוקה ביותר", מסכם קישון.

"ידוע ששנת צהריים היא דבר מאוד בריא. בחיים שלי בסביבה המודרנית, בעבודה שרוויה במתח ולחצים, אני הולך לישון ועושה לעצמי 'ריסטארט'. אחד ההישגים הגדולים בחיי הוא שאני מצליח כל יום להתנתק ולישון צהריים, וזה בהחלט מומלץ לכולם".

לעומת זאת, הרניק, בעלת השורשים היקים, אינה אופטימית: "התרבות של מנוחה בצהריים עברה מן העולם", היא פוסקת. "היום יש חזרה לשורשים היקיים בהרבה תחומים - ישראלים אוהבים לנסוע לברלין, לימודי הגרמנית פופולריים מאוד, אבל מנוחת הצהריים לא יכולה לחזור כי כבר בכל העולם היא לא נהוגה, אפילו לא בספרד. העולם הפך לקפיטליסטי מאוד ולחוץ ולוחץ מאוד. מי היום יכול להרשות לעצמו לסגור בין שתיים לארבע? מי יכול להרשות לעצמו לעבוד רק שמונה שעות ביום?"

אחד האנשים הדוגלים במנוחת הצהריים הוא התושב מספר אחת של תל אביב, ראש העיר רון חולדאי. מתברר כי אפילו תפקיד תובעני כמו הנהגת העיר המרכזית ביותר בארץ לא מונע מחולדאי לתפוס תנומה קלה בשעות הצהריים.
 

חברי מועצה מספרים כי לחולדאי חדר סודי קטן במשרדו, שם ממוקמת מיטה צרה. מדי יום פורש חולדאי למנוחת צהריים, במיוחד בימים ארוכים שבהם הוא צריך לעבוד עד הערב. "הוא אדם מבוגר, הוא בן 66, אז לא אחת הוא עושה סייסטה בפינה כזאת שיש לו. בכל זאת, קשה לו לסחוב לפעמים עד הלילה בלי מנוחה", אומר אחד מחברי המועצה.

מעיריית תל אביב נמסר: "כשמתאפשר לראש העיר הוא משתדל מאוד לתפוס תנומה קלה של 20 דקות - חצי שעה מדי צהריים וחוזר לפעילות ממושכת שמסתיימת בשעות הקטנות של הלילה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...