ג'וליאנו הגדול: נתן זהבי נפרד מג'וליאנו מר
על סט הצילום הוא היה מכונת מלחמה. עם בת זוגו היה רך ומלטף. את הילדים הפלסטינים לימד מהו קרב בלי שפיכת דמים. פרידה מאיש שנקרע בין זהויות עם אומץ בלי גבולות
ב-1998 ליהקה אותי הסוכנת לביאה הון לסדרה ששמה "החוף הדרומי". אף שלא התלהבתי מי יודע מה מהתסריט, רציתי לעשות את התפקיד כי השחקן שהייתי אמור לשתף אתו פעולה בסצנות האקשן באילת היה השחקן ג'וליאנו מר.
כבר בחזרות הבנתי למה ג'וליאנו נחשב שחקן גדול. הבן אדם נכנס לתפקיד ולרגע מאבד את עצמו והופך להיות 100 אחוז הדמות שבתפקיד. במקרה ההוא - צעיר קשוח רודף צדק, שהיה איש חוק אבל גם על הגבול של לעבור על החוק. קשה לתאר במילים את העוצמה שהקרין סביבו הן כשחקן והן כבן אדם כשהסתיימו החזרות או בתום יום הצילומים.
ישבנו שעות ארוכות בקיבוץ אילות בו התגוררנו וניסינו למצוא פתרונות יצירתיים למשבר בין הישראלים לפלסטינים. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שהתחולל בנפשו ובראשו של ג'וליאנו. נדמה לי שאין שום מקרה דומה לזה של אדם דעתן שאמו היא יהודייה, שחלק גדול ממשפחתה הושמד בשואה, ואביו ערבי נוצרי, שרוב משפחתו גורשה ב-1948 ללבנון.
קשה להיכנס לנבכי נפשו של מי ששירת בצנחנים (אמו יהודייה ולכן הוא יהודי חייב גיוס) ואביו קומוניסט, שמתעב את משטר הכיבוש הציוני על אחיו הפלסטינים, והוא מזדהה עם המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי.
העברנו לילות בחזרות לקראת יום הצילום הבא, ואחרי החזרות בדיבור על הארץ ששנינו אוהבים אבל מתעבים את המתרחש בה.
קראתי את דברי הטוקבקיסטים שהשתלחו ברובם הגדול בג'וליאנו, כולל קללות מהסוג הנחות ביותר. חלקם שמחו שפלסטינים חיסלו אותו והציגו כעובדה מוגמרת שהפלסטינים רוצחים מלידה. המנוולים שכתבו בסגנון הזה לא הבינו את אמירתו של ג'וליאנו, שהיה ראוי שתילמד בבתי הספר הישראליים והפלסטיניים: "אני מלמד את ילדי מחנה הפליטים שיהיו לוחמים נגד הכיבוש באמצעות התאטרון ובאמצעות המשחק, ולא יהיו מתאבדים".
להעמיד את "חוות החיות" של אורוול
ג'וליאנו, גבר קשוח בעל חוזק פיזי נדיר ויופי של אל יווני, לא עשה חשבון לאף אחד. הוא הסתבך בקטטות גם כשידע שהוא עלול לספוג מכות רצח; הוא היה מיומן בקרב מגע וזה הציל אותו לא פעם כשניסו לסגור אתו חשבונות באלימות בעניינים שונים.
בלילות כשהיה יושב עם בת זוגו מישמיש, המלבישה של הסדרה, וכלב הזאב שלהם, הוא היה ג'וליאנו אחר, רך, רומנטי, מלטף. על סט הצילום הוא היה מכונת מלחמה.
הוא דאג לשני אחיו הצעירים ממנו, הוא טיפל באמו החולה ארנה מר עד יום מותה, והיה יכול להידלק ולכסח את הצורה למישהו שזרק לו מילים לא במקום.
על סט הצילום אהבנו והערכנו אותו. הבמאי חגי טבת, השחקנים אפרת רייטן, רומי אבולעפיה, חליל אלוהב ז"ל, ז'אק כהן - לכולם הוא ניסה לעזור עם הטקסט אותו ידע בעל פה (היה לו כושר למידה של טקסטים שהדהים אותי), והיה מסוגל לחזור פעם אחר פעם על אותה סצנה כשהיה נדמה לו שהיא לא עברה טוב. סוג של פרפקציוניסט בכל מה שקשור למשחק.
לפני כשנתיים נפגשנו באיזה אירוע בתל אביב, הביא לי חיבוק גדול עם טפיחה על השכם ושאל אותי אם עוד לא חיסלו אותי. צחקתי. "אותך יחסלו קודם, אל תדאג", אמרתי לו. ג'וליאנו נעץ בי את עיניו מזרות האימה, שינה מבע ואמר: "כנראה ששנינו לא נמות עם פיג'מה בבית".
ג'וליאנו נרצח על ידי מניאקים פחדנים ליד התאטרון שהקים עבור ילדי מחנה הפליטים, "תאטרון החופש" הוא קרא לו. חמישה כדורים הפכו את 150 ילדי התאטרון ליתומים מהאיש שניסה ללמד אותם מלחמה בצורה המקורית ביותר בעולם, מלחמה מעל הבמה ללא שפיכות דמים. יהי זכרו ברוך.
ביום שלישי פורסם כי אלמונים כתבו באמצעות צואה על המסעדה של גברת פרידה הכט "אל תתעסקי עם התורה". למי שלא בקיא בעסקי "האח הגדול", הגברת הכט נהגה לקרוא את התנ"ך בשירותים של בית "האח הגדול", מה שקומם עליה חלק מהמשתתפים.
הכט, שלא עושה חשבון ולא שמה על אף אחד, שלחה אותם להתעסק בענייניהם ושלא יחליטו בשבילה היכן תקרא את ספר התנ"ך.
לא הייתי מבזבז מילים על משהו שקשור לפסטיבל "האח הגדול", אם רק הייתי מבין איך כותבים באמצעות צואה, ויותר מזה - איך אנשים שדואגים לכבודה של התורה, או התנ"ך, כותבים את שם הספר הקדוש באמצעות צואה, שזה החומר הכי מגעיל והכי מסריח שקיים ביקום.
אני מניח שלצורך המבצע דאגו לקצין מבצעים, לכתבן שלא יכתוב בשגיאות כתיב, לשומר ולרכב מילוט - אופרציה שלמה. של מי הייתה הצואה, איך לקחו את הסחורה המצחינה לזירת הפשע, האם מרחו עם היד או עם מכחול? אני יודע שהשאלות האלו הן הזויות, אבל נסו לדמיין רגע - בן אדם עומד ברחוב ראשי, אוחז בידו גוש חרא ומורח כתובת על מסעדה.
זה לא נראה לכם הזוי? חולני? מסריח? אם המבצעים קוראים את הטור, אנא שלחו לנו פרטים על המבצע, אולי אני אסדר לכם עוד כמה ג'ובים.
פסטיבל ההתרמות השנתי לקראת הפסח נמצא בעיצומו. לכל עיתון יש מבצע, לכל תחנת רדיו יש מבצע, לכל עמותה יש מבצע, לבנקים יש מבצעים, לזכייני הטלוויזיה יש מבצעים. לפי הכמויות עליהן מדובר, נראה שרוב תושבי ישראל אינם מסוגלים לרכוש מצות, עוף, חזרת, יין לקידוש וכמה קילו תפוחי אדמה.
שלא יהיה לאף אחד ספק שחלק גדול מהתרומות ייעלם בדרך, שאין שום ביטחון שהתרומות וחבילות המזון אכן יגיעו לאנשים שמצבם הכלכלי אנוש, ושאם כל מארגני פסטיבל התרומות היו נורא רוצים שיהיה לכל המשפחות בישראל אוכל לחג, שיחשבו אולי גם מה קורה לאותן משפחות בימים שלפני החג ואחריו.
האם אותן משפחות חסרות מזון רק בפסח? האם לא מצהירים ראשי המדינה על מצבה הכלכלי הנפלא של ישראל? האם זה בלוף ורק כשמגיע חג הפסח נחשפת האמת על מצבה הכלכלי האמיתי של המדינה?
כמעט כל הסלברידרעקס של המדינה מתגייסים למבצעים האלו ודואגים ששמם יופיע בכל אתר תקשורת שמעורב במבצעים. כמעט כל מיליונר דואג שדבר תרומתו ייוודע ברבים, אף אחד מהנוגעים בדבר לא פותח את ביתו לאותם מסכנים ומכבד אותם בהסבה לשולחן החג בין בני משפחתו.
פסטיבל השנור של פסח, כמו פסטיבל השנור של ראש השנה, נועד להשקיט את מצפונם של רוב התורמים, שכל ימות השנה עסוקים בעצמם ובקידומם ושוכחים מהסובב אותם. כשהם מתיישבים לשולחן הסדר הם מספרים בגאווה שתרמו כך וכך למען המסכנים והאומללים, אבל לוודא שתרומתם אכן הגיעה ליעד הם לא יטרחו.
שבוע אחרי הפסח הכול יחזור להיות כמו שהיה. לאלה שאין לא יהיה, הם ימשיכו לדאוג לחסוך בחשמל, בתרופות, בנסיעות, בקניית מזון מעבר לבסיסי. נגמר סדר פסח, עכשיו הם יכולים להמשיך לחיות בחוסר, אף אחד לא ידאג להם עד ראש השנה, ומצדם של התורמים הם יכולים להמשיך לאכול שאריות, לקפוא מקור, לסבול מחוסר תרופות, ולהתרחץ רק פעם בשבוע. אם הם ימשיכו לחיות בראש השנה יעשו עליהם סיבוב נוסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם